הקץ לצביעות

60 יום. 60 יום אני באתגר תודה-יומיומית. אתגר שבו כל יום צריך לקחת כמה דקות ולכתוב על מה אתה רוצה להודות היום. אחרי 30 יום למדתי שהמודעות להבחין בטוב עושה יופי של עבודה. למדתי לחוות רגעים ״רגילים״ בדרך חדשה.

למדתי גם שרגעים קשים הם בעצם הזדמנות. הזדמנות לתת מקום לרגשות, להבין את הקושי האישי ולחמול. הם הזדמנות לתת פרשנות אחרת לסיטואציה. הם הזדמנות לתרגל דרכי התמודדות ולהגיב באופן שונה. עבורי, התובנות האלו היו משמעותיות אז החלטתי להמשיך עם האתגר לחודש נוסף. לקראת סוף האתגר של חודש פברואר, כשעשיתי חשבון נפש, שמתי לב למשהו קצת מטריד. שמתי לב לצביעות. אמנם היא לא מכוונת, אך עדיין לא נעימה.  

*

יום 2: ״מודה על זה שביקשתי עזרה. מודה לגיסי האהוב שעזר לי למצוא באגים בבלוג. מודה לאנשים שאני מכירה אישית, וירטואלית וגם בכלל לא, שעוזרים לי לקדם עשייה. זה מחמם את הלב. מקווה ללמוד לשחרר ולהרגיש יותר נוח במקום הזה.״

כן, אבל… קשה לי לבקש עזרה. אני לרוב מנסה להסתדר בעצמי גם כשהמחיר האישי גבוה. לאחרים - משפחה, חברים, מכרים וגם לזיו, אני תמיד אמליץ לבקש עזרה. בקלות. אני זו ששמחה מאוד לעזור אבל מתקשה מאוד לההעזר. אני תמיד מרגישה שאני מטריחה ומתקשה להפנים שאם הצד השני לא יוכל לעזור, פשוט יגידו לי. אני חושבת ככה כי כשממני מבקשים עזרה, או כל דבר אחר, יש סיכוי גדול שלא אגיד לא. יש סיכוי שאבטל את עצמי כדי לא להיות במקום הלא נעים שאומר לא. לא קראתי לעצמי עכשיו טלית שכולה תכלת. רצון לרצות, מכירים? רק בקואוצ׳ינג שעברתי הבנתי שבמהלך השנים הרצון הזה השתלט עלי. למדתי שמאחורי הרצון לרצות עומד איזשהו פחד מדחייה שהופיע בפנים שונות גם בסיפורים של משתתפים נוספים בקבוצת הקואוצ׳ינג. איזה קטע שאותו רצון ממנו אני מנסה להתנער ושבטח ובטח לא ארצה להעביר הלאה לילדים, משתקף אלי דווקא בתודה. Point taken.  

*

יום 7: ״מודה על החוקר הקטן-גדול שבחיי, אביתר. מודה על זה שהוא מזכיר לי שכל התנסות היא ניסוי.״

יום 9:״ מודה על ההארה שבעתיד אתחרט על דברים שלא עשיתי כלל מאשר על דברים שלא עשיתי טוב…onward! ״

יום 24: ״אני מודה על אביתר בנאי שמזכיר לי ש״פחד הוא רגע״, ש״הלב מבין הלב מדבר״ וש״לפני הגשם יש עננים שחורים״.״

כן, אבל… לפעמים פשוט קשה להתחיל. יש דברים שאני רוצה לעשות שדורשים ממני כל כך הרבה אומץ, כי המחשבות והפחד פשוט משתקים. ככה בדיוק זה נראה:

קרדיט

אבל עם זיו? אני חוזרת על המנטרה מהגן ״זה טוב לנסות״ בכל הזדמנות. כשברור לי שהכוונה של המנטרה זה לנסות עכשיו ולא לעוד חצי שנה. שהכוונה של המנטרה היא בעצם להגיד בצורה מזמינה שהפחד הוא רגע.

*

יום 20: ״אני מודה לאנשים שמצליחים להרגיז אותי. בלי ציניות.
מבחינתי זו האאוריקה ששווה זהב באתגר הנוכחי.
אני מודה על הקואצ׳ינג שעברתי שגרם לי לגדול ממדחיקת רגשות-מבאסים מיומנת, למתבוננת ומקבלת.
ומודה על ההתמדה באתגר, על הקבוצה, ועליכם מודות ומודים יקרים שמעודדים-מאלצים אותי להתמקד בטוב. הללויה!״

כן אבל… הנה אני, מדחיקת רגשות מיומנת, מלמדת את זיו על רגשות. אני דואגת לתמלל לה אותם כמו שכתוב בספר, ומעודדת אותה להגיד איך היא מרגישה בכל סיטואציה. נכון שזה התפקיד שלי ללמד אותה. אבל על מי אני עובדת? היא מתבוננת. היא לומדת ממני לא רק ממה שהיא שומעת אלא גם ממה שהיא רואה. במוקדם או במאוחר היא תשים לב שאני יכולה להגיד ״הכל טוב״ ומיד אחרי להיות מתוסכלת. כי ככה זה מרגיש כשאומרים ״הכל טוב״ על משהו שלא עושה לך טוב... רצון לרצות... במוקדם או במאוחר היא תבין שהדרך שבה אני מתמודדת היא הדחקה.

******

כשהתחלתי עם האתגר לפני 60 יום, חשבתי שזה יעזור לי בעיקר לפתח דפוס חשיבה חיובי ואופטימי יותר. לא הבנתי אז שהאתגר גם יעזור לי להיות... אדם טוב יותר -

כי ההבנה שלי על אמפתיה וחמלה השתכללה, במיוחד כי האתגר נעשה בקבוצה. עם או בלי לדעת, בכל פעם שמישהו כתב על מה הוא מודה, הוא העניק לי מתנה. הרגישות, הפגיעות, והאותנטיות נתנו לי פרספקטיבה חדשה. למדתי שיעור חשוב על קרדיט. איזה כיף זה כשנותנים לך קרדיט? אבל הנה למדתי שיש מקרים שאני שוכחת לתת.  

יום 22: ״היום אני רוצה להודות על מישהי מאוד מאוד מיוחדת.
מישהי עם לב רחב רחב שמקבלת אותי עם כל מורכבותי. מישהי שעם לדעת (וגם בלי) דוחפת אותי קדימה.
מישהי שעוזרת לי לעבד מחשבות ולפתח רעיונות (המזכרת מהאתגר משתכללת בזכותה).
מישהי שמאמינה בי. נקודה. וזה הרבה. מיכל אהובתי, אני מודה על זה שאת בחיי 3>״

חברה שלי בתגובה הוסיפה גם תודה לחברה אחרת, שבזכות עשייתה הכרנו. איך לא שמתי לב? איך שכחתי להודות לאנשים הטובים שבאמצע הדרך? קיבלתי במתנה מודעות מחודשת - להודות למקור. תודה רבה עילית. מזל שיש לך לב כל כך גדול שמבין שאני work in progress. זכיתי בך!

הורה טוב יותר -

יום 11: ״אני מודה על זמן יצירה משותף וכיפי עם זיו .
מודה על זה שפתאום הבנתי שנשאבתי לשגרה שמאפשרת מעט זמן איכות שכזה.
מודה על ההארה הזו ועל ההזדמנות להשתפר..״

אדם שמח יותר -

יום 6: ״פרפרים בבטן - אני מודה על חוויות מרגשות.
על נסיעה באופניים לפארק, מלווה במוזיקת רקע (let it go, ברור) ובקריאות ״אמא מהר יותר״.
לרגע חזרתי לילדות. זה היה מרגש וכיף :)״

אם המטרה זה שהילדים יהיו טובים ממני, אז פתאום יש לי מוטיבציה גדולה יותר לשים קץ לצביעות הלא מכוונת ולשפר את הוורסיה של עצמי.

******

לא יכולתי לסיים עם תודה טובה יותר -

יום 5: ״אני מודה על נקודות שמתחברות. 
מודה על אותם רגעים שבהם התמונה מתבהרת ועל ההתרגשות שזו מביאה איתה.
על ההזדמנות להתבונן אחורה ולהעריך כל נקודה בדרך.
על ההזדמנות להזכיר לעצמי שאת הדברים המשמעותיים מבינים רק בדיעבד ולכן כדאי יותר - to let things be.״

אני ממשיכה עם האתגר גם בחודש מרץ. אתגר חדש יתחיל ב- 1/3. מוזמנים להצטרף לקבוצת האתגר בפייסבוק ״אתגר תודה-יומיומית״.

עוד דבר אחד נוסף…

ביום חמישי הקרוב אשיק פרוייקט מרגש במיוחד. פרוייקט שבזכותו אני זוכה לשמוע סיפורים אישיים של אחרים - סיפורים מרגשים ופגיעים על נקודות שמתחברות מילדות להורות. זה הפרוייקט שמדיר שינה מעיני כבר כמה חודשים. זה הפרוייקט שעליו כתבתי - 

יום 23:״תודה על ההזדמנות לעסוק בעשייה מרגשת, אפילו מרגשת מאוד.
תודה על הדמעות שהציפו את עיני כשנשאלתי היום ״אז מה את עושה כל היום?״.
תודה על זה שהיום שמתי לב פתאום שזה כבר תקופה שהדמעות ״מדברות״.
תודה על התחושה של בטחון-מהול-בפחד שגורמת לי להרגיש טוב עם ההימור על הדרך. ״

הנה הצצה קטנה:

(1/7) בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות לא פשוטה. מאוד מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. נמצא שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר. אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה.

מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.

כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳... זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)

המשך הסיפור וסיפורים נוספים יפורסמו בעמוד הפייסבוק ילדותי השנייה. מוזמנים לעקוב, לתת פידבק, ולשתף עם חברים...

3>