יום חמישי, 30 ביוני 2016

תודה לתודה שמראה לי כי טוב


פוסט אורח! אני מתרגשת לארח פה את דפנה קפלן עם פוסט מקסים על הטוב שהגיע לחייה ״רק כי למדתי לפתוח את הפה ולהגיד "תודה!"" :)

מי לא רוצה להיות מאושר?!
אני תמיד רציתי להיות מאושרת. אבל האושר הוא דינאמי וחמקמק - לפעמים הוא מסתתר מאחורי הרים וגבעות (תקופות קשות, פרידות, אכזבות, תסכולים, יו ניים איט!); לפעמים הוא פשוט מתבייש ולא רוצה שאקרא לו בשמו (לחיי כל הפעמים שיצא לי לומר רק בדיעבד: "היה לי ממש טוב אז!").
במהלך חיי ניסיתי לא מעט שיטות להיות יותר מאושרת. ניהלתי חיי משפחה וחיי חברה קרובים, חמים ופעילים; עשיתי פעילות ספורטיבית לשחרור אנדורפינים (וגם לרדת במשקל לא מזיק); כתבתי, קראתי, עסקתי במקצוע שאהבתי... אפילו קראתי מגוון ספרי הדרכה. לא הספיק לי.
כשנולדו לי שני ילדיי התחזק אצלי הרצון (והצורך) להיות מאושרת. אני מאמינה גדולה במשפט שהורים מאושרים מגדלים ילדים מאושרים, אז ככה קיבלתי חיזוק של מוטיבציה. אבל היי, שוב האושר החמקמק הזה התחבא מאחורי הרים של כביסה וניקיונות, לילות לבנים, בכי של תינוקות וחיתולים מלוכלכים.
איך אפשר למצוא את האושר כשאין לי פנאי לעצמי?
הו, אז כאן נכנס מקומן של הרשתות החברתיות שמציעות לי אסקפיזם טהור בצורה של פוסטים שטחיים ומצחיקים, תמונות של חברים, חדשות וגם לא מעט בלוגים ומאמרים מעניינים. ככה בדיוק הזדמן לי לקרוא טקסט שעורר בי הזדהות עד כאב וגרר אותי לחרוג ממנהגי האנונימי ולפנות באופן ישיר לכותבת הפוסט, ליז, הזרה הכי קרובה שיצא לי להכיר בחיי.
ההצעה של ליז להצטרף לקבוצת הפייסבוק ״אתגר תודה יומיומית״, ולכתוב כל יום על מה אני מודה, הגיעה אליי בתזמון הכי גרוע שיכול להיות – תקופה עמוסה בסימני שאלה, תסכולים, אכזבות וכעסים. תירוץ מעולה למה לא להשתתף, נכון? - בעלי תמיד אומר שאני חולה ב"תרצת נפוצה", כי אני מצליחה להביא טיעונים שמשכנעים אותי (ורק אותי!) למה לא לעשות משהו ("אני מפחדת להיחשף", "אני לא אתמיד", "אני לא רוצה לאכזב", "אני אשכח", "על מה יש לי כבר להגיד תודה?" וכו').
אני מודה שאף אחד מהתירוצים שלי לא כלל התייחסות למהות האתגר. כלומר, לא התעסקתי במחשבות אם ההודיה והכרת התודה עשויים להשפיע על חיי. הייתי עסוקה במחשבות על החשיפה הווירטואלית מול חברי קבוצה זרים; בעובדה שמדובר בריטואל יום-יומי; בפחד הענק שאולי לא אמצא על מה להגיד תודה??
היום, חמישה חודשים מהיום שהתחלתי באתגר (פחות חודש אחד שבו לא השתתפתי כי התירוצים ניצחו), אני יותר מאושרת ממה שהייתי פעם, וההודיה היא חלק ערכי וחשוב בחיי. היא עוזרת לי להפוך את הימים הקשים לקשים פחות ואת הימים הטובים לטובים יותר. היא גורמת לי לראות את חצי הכוס המלאה, להוקיר את כל הטוב שיש לי ומסמנת עבורי את הדברים (והאנשים) שעושים לי פחות טוב.
אני מרגישה שהצלחתי לאמן את המוח שלי לנתח סיטואציות באופן שונה – הוא מחפש את הטוב בכל דבר באופן כמעט אוטומטי. יש ימים שאני צריכה ממש להתאמץ למצוא משהו טוב להודות עליו. אבל למדתי שגם בדברים לא טובים אפשר למצוא את הטוב ולהודות שהמצב לא גרוע יותר. יש ימים שבוער בי לחלוק את התודה שלי עם העולם.
זה נותן פרופורציה בחיים.
היום, בזכות האתגר, אני חווה את חווית ההורות בצורה שונה. אני מרגישה שבחודשים שאני חברה באתגר הרבה מהתודות שלי היו מופנות לילדיי (ולאו דווקא עליהם). אני מודה להם באופן יום יומי על השיעורים שאני לומדת בזכותם.
הבנתי שהתקופה הזו, שהילדים קטנים וזקוקים לי לכל דבר, היא תקופה שעלולה לחלוף מהר מדי ובלי שאשים לב. ואני רוצה לשים לב! אני רוצה להיות נוכחת בחוויית הילדות שלהם, לצחוק ולשחק, לחנך וללמד, לתת להם את הכלים להתמודד עם העולם המשוגע הזה.
היום אני אמא סבלנית ומכילה יותר, אני רעיה מפרגנת יותר, אני בת מעריכה יותר וחברה טובה יותר. וכל הטוב הזה הגיע לחיי רק כי למדתי לפתוח את הפה ולהגיד "תודה!".
אז תודה!

--------------------------------------------

** תזכורת - בתחילת כל חודש אני פותחת אתגר חדש של תודה-יומיומית בקבוצת פייסבוק סגורה כדי לתרגל את ההכרה בטוב במשך 30 ימים. מוזמנים להצטרף לקבוצה כאן

נשמח אם תשתפו את הפוסט כדי שיגיע להורים נוספים בתקווה להשפיע לחיוב על חווית ההורות. תודה רבה רבה!

הקליפ הבא מביא מקבץ קטנטן של רגעים, תובנות, וחוויות שאנשים הודו עליהם במהלך האתגר. מוזמנים להציץ ולקבל בוסט של אופטימיות :)




----------------------

אולי יעניין אותך גם:

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.

יום שלישי, 14 ביוני 2016

שתישארי קורנת מזיו


במאי האחרון קראתי פוסט בנושא הכתיבה החודשי של לינקדאין - ״אם הייתי בת/בן 22״.


קראתי אותו כשהתחלתי לחשוב על ברכת יומולדת לזיו ומיד התרוצצו לי בראש המון מחשבות.


חשבתי על זה שאם הייתי בת 22 לא הייתי מוטרדת כל כך מהשאלה ״מה ארצה להיות כשאהיה גדולה?״ כי מי באמת יודע איפה אהיה או איך העולם יראה? למשל מי דמיין בכלל שנפטפט היום עם רובוטים? שנדפיס איברים? או שטלפון נייד יזהה עבורנו שירים? היום אני מבינה שהבעיה היא בגוף השאלה כי אפשר להיות הרבה דברים ולא באמת צריך להתחייב לשאלה כזו מגבילה.


אם הייתי בת 22 הייתי חוקרת תחביבים - היה מסקרן אותי לבדוק ממה אהנה ואילו כישורים יש לי מתוך ידיעה שאני, ואף אחד אחר, לא יודע מה הפוטנציאל האמיתי שלי. חשבתי על זה שהבלוג התחיל כתחביב, ויחסית לזה שאף פעם לא כתבתי אני מופתעת מהמקום שאני נמצאת בו היום בזכות התחביב המקרי הזה.


אם הייתי בת 22 הייתי יוזמת שינויים גדולים כל כמה שנים - שינוי קריירה, טיול גדול, רילוקיישן, אורח חיים, הורות (במוקדם או במאוחר) מתוך הבנה שאלו ה-הזדמנויות הכי משמעותיות להכיר את עצמך ולהתפתח אישית ומקצועית.


אם הייתי בת 22 הייתי כותבת רשימה של חלומות אחרי ששתיתי כוס יין או שניים כי זה פשוט עושה סדר בראש.
החלומות. וגם היין. הייתי מאפשרת לעצמי לפנות זמן, להתגאות בפנאי, להתנתק, להנות ופשוט להיות.


הרשימה הזו עוד יכלה להתארך כי תמיד הרבה יותר חכמים בדיעבד... אבל, אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד, הגעתי למסקנה שאם הייתי בת 22 הייתי דורשת מעצמי כנות. כנות להשאר רק איפה שטוב לי, כנות להבין למה אני מרגישה בצורה מסוימת גם כשהתשובות לא נעימות, כנות להביע רצונות הזויים או לומר דברים בלי לדאוג אם הם יתפסו טוב בעיני אחרים.


חשבתי על זה שכמה שהכנות הזו מאתגרת אותי עכשיו היא טבעית עבור ילדים. אין ספק שהיצורים הנהנתנים האלו יודעים איך לחיות - לא עושים מה שלא מהנה ומסקרן, אומרים בפשטות מה הם צריכים, מבטאים בהחלטיות כשהם לא מרוצים, ולא ממש מושפעים (לפחות לא כשהם קטנים) ממה אחרים באמת חושבים.

 

במעבר חד, ברוח הדברים אני עוברת לברכה. ברכה לילדה בת ארבע מאמא בת ארבע שכמו שהיא שלה, כך היא גם שלי.


שתישארי קורנת מזיו  

אני מאחלת לך ילדתי לשמור על הכנות שיש בך.
כנות ללכת ולהנות בדרך שלך,
בדרך מלאה בזיו.

מה דעתך אחת לשנה
לתת לי הערכה כנה?
יש לי כמה שאלות
על מוסכמות, תובנות וגבולות.
ועל הכנות
שלי ושלך.




ספרי לי ילדתי,
האם כיבדתי את דעותייך?
האם השכלתי להתנצל בפנייך?
האם סלחתי באמת ולא רק במלל?
האם מלמלתי ״הכל בסדר״ כשבפנים הלב השתולל?
האם הסכמתי כשבאמת רציתי לסרב?
האם בתוך תוכך הרגשת שייחלתי שסוף המשחק יתקרב?

האם בדקתי איתך אם את צריכה עזרה?
באמת? בטוח שלא תיקנתי לך אף יצירה?
האם נידבתי פתרונות כשחיפשת הקשבה?
האם דיברתי בהגיון כשחיפשת נחמה?
ספרי לי. כי ייתכן שפירשתי לא נכון את הטיפים להעצמה.

אמרי לי ילדתי,
האם אי פעם הרגשת שאת צריכה לרצות?
לגלות אחריות או לעמוד בציפיות?
האם תמיד הרגשת נוח לשתף ולבכות?
האם הרגשת בטוחה לעשות טעויות?
ולהכשל? ולהמשיך לנסות?
ספרי לי. אני מבטיחה להקשיב בלי לשפוט.

האם היה רגע שבו לא הרגשת אהובה או שייכת?
ורגע שבו הרגשת שמנסים להתאים אותך למערכת?
האם ברגע אחד אמרתי ״שכך עושים כל הילדים״
ובאחר שכנעתי שכדאי לך להיות מיוחדת ולא לנהוג כמו כל החברים?
ספרי לי. גם עבורי המסרים הללו מתסכלים ומאוד מבלבלים.

את מבינה ילדתי,
אני זקוקה לדעתך הכנה
כי רק את יודעת מה גורם לך להרגיש שמחה ואהובה,
מה גורם לך להרגיש נדיבה וחזקה,
מסוגלת וכל-יכולה.

זכרי שאת יוצרת במהותך -
את יוצרת את האושר שלך.
את אוצרת עבורך חוויות בדרך
וכשמך, הדרך שלך מוארת.
את ה- Line Leader שלהיות את כל כך אוהבת
אז לכי בדרכך
אני תמיד פה מסביבך
שומרת,
לומדת, 
מתבוננת בפליאה
ומתמלאת באהבה.


יום שמח זיווש!
את מתנה עצומה, מעצימה ומאירה בדיוק כפי שאת.
היום אני מבינה שזה לא מקרי שהגעת לעולם יום לפני יום הולדתי.
כשקיבלתי אותך קיבלתי אותי.
היום אני מבינה שהאמהות דווקא נתנה לי את מה שחשבתי שהיא גוזלת - עצמאות.

מאחלת לך להשאר את ולהקשיב לקולך בדרך.
הקפידי לעשות את מה שאת אוהבת.
יצרי עבורך שמחה.
שתזכי להמון אהבה.
הישארי קורנת מזיו.


״בפסיעותייך אצעד בדרך אל הפלאים שבעה״.
מבטיחה ללמוד בעזרתך את התפקיד שלי בדרך שלך.
אוהבת מוצ׳ו מוצ׳ו, אמא