פוסט אורח! אני מתרגשת לארח פה את דפנה קפלן עם פוסט מקסים על הטוב שהגיע לחייה ״רק כי למדתי לפתוח את הפה ולהגיד "תודה!"" :)
מי לא רוצה להיות מאושר?!
אני תמיד רציתי להיות מאושרת. אבל האושר הוא דינאמי וחמקמק - לפעמים הוא מסתתר מאחורי הרים וגבעות (תקופות קשות, פרידות, אכזבות, תסכולים, יו ניים איט!); לפעמים הוא פשוט מתבייש ולא רוצה שאקרא לו בשמו (לחיי כל הפעמים שיצא לי לומר רק בדיעבד: "היה לי ממש טוב אז!").
במהלך חיי ניסיתי לא מעט שיטות להיות יותר מאושרת. ניהלתי חיי משפחה וחיי חברה קרובים, חמים ופעילים; עשיתי פעילות ספורטיבית לשחרור אנדורפינים (וגם לרדת במשקל לא מזיק); כתבתי, קראתי, עסקתי במקצוע שאהבתי... אפילו קראתי מגוון ספרי הדרכה. לא הספיק לי.
כשנולדו לי שני ילדיי התחזק אצלי הרצון (והצורך) להיות מאושרת. אני מאמינה גדולה במשפט שהורים מאושרים מגדלים ילדים מאושרים, אז ככה קיבלתי חיזוק של מוטיבציה. אבל היי, שוב האושר החמקמק הזה התחבא מאחורי הרים של כביסה וניקיונות, לילות לבנים, בכי של תינוקות וחיתולים מלוכלכים.
איך אפשר למצוא את האושר כשאין לי פנאי לעצמי?
הו, אז כאן נכנס מקומן של הרשתות החברתיות שמציעות לי אסקפיזם טהור בצורה של פוסטים שטחיים ומצחיקים, תמונות של חברים, חדשות וגם לא מעט בלוגים ומאמרים מעניינים. ככה בדיוק הזדמן לי לקרוא טקסט שעורר בי הזדהות עד כאב וגרר אותי לחרוג ממנהגי האנונימי ולפנות באופן ישיר לכותבת הפוסט, ליז, הזרה הכי קרובה שיצא לי להכיר בחיי.
ההצעה של ליז להצטרף לקבוצת הפייסבוק ״אתגר תודה יומיומית״, ולכתוב כל יום על מה אני מודה, הגיעה אליי בתזמון הכי גרוע שיכול להיות – תקופה עמוסה בסימני שאלה, תסכולים, אכזבות וכעסים. תירוץ מעולה למה לא להשתתף, נכון? - בעלי תמיד אומר שאני חולה ב"תרצת נפוצה", כי אני מצליחה להביא טיעונים שמשכנעים אותי (ורק אותי!) למה לא לעשות משהו ("אני מפחדת להיחשף", "אני לא אתמיד", "אני לא רוצה לאכזב", "אני אשכח", "על מה יש לי כבר להגיד תודה?" וכו').
אני מודה שאף אחד מהתירוצים שלי לא כלל התייחסות למהות האתגר. כלומר, לא התעסקתי במחשבות אם ההודיה והכרת התודה עשויים להשפיע על חיי. הייתי עסוקה במחשבות על החשיפה הווירטואלית מול חברי קבוצה זרים; בעובדה שמדובר בריטואל יום-יומי; בפחד הענק שאולי לא אמצא על מה להגיד תודה??
היום, חמישה חודשים מהיום שהתחלתי באתגר (פחות חודש אחד שבו לא השתתפתי כי התירוצים ניצחו), אני יותר מאושרת ממה שהייתי פעם, וההודיה היא חלק ערכי וחשוב בחיי. היא עוזרת לי להפוך את הימים הקשים לקשים פחות ואת הימים הטובים לטובים יותר. היא גורמת לי לראות את חצי הכוס המלאה, להוקיר את כל הטוב שיש לי ומסמנת עבורי את הדברים (והאנשים) שעושים לי פחות טוב.
אני מרגישה שהצלחתי לאמן את המוח שלי לנתח סיטואציות באופן שונה – הוא מחפש את הטוב בכל דבר באופן כמעט אוטומטי. יש ימים שאני צריכה ממש להתאמץ למצוא משהו טוב להודות עליו. אבל למדתי שגם בדברים לא טובים אפשר למצוא את הטוב ולהודות שהמצב לא גרוע יותר. יש ימים שבוער בי לחלוק את התודה שלי עם העולם.
זה נותן פרופורציה בחיים.
היום, בזכות האתגר, אני חווה את חווית ההורות בצורה שונה. אני מרגישה שבחודשים שאני חברה באתגר הרבה מהתודות שלי היו מופנות לילדיי (ולאו דווקא עליהם). אני מודה להם באופן יום יומי על השיעורים שאני לומדת בזכותם.
הבנתי שהתקופה הזו, שהילדים קטנים וזקוקים לי לכל דבר, היא תקופה שעלולה לחלוף מהר מדי ובלי שאשים לב. ואני רוצה לשים לב! אני רוצה להיות נוכחת בחוויית הילדות שלהם, לצחוק ולשחק, לחנך וללמד, לתת להם את הכלים להתמודד עם העולם המשוגע הזה.
היום אני אמא סבלנית ומכילה יותר, אני רעיה מפרגנת יותר, אני בת מעריכה יותר וחברה טובה יותר. וכל הטוב הזה הגיע לחיי רק כי למדתי לפתוח את הפה ולהגיד "תודה!".
אז תודה!
--------------------------------------------
** תזכורת - בתחילת כל חודש אני פותחת אתגר חדש של תודה-יומיומית בקבוצת פייסבוק סגורה כדי לתרגל את ההכרה בטוב במשך 30 ימים. מוזמנים להצטרף לקבוצה כאן.
הקליפ הבא מביא מקבץ קטנטן של רגעים, תובנות, וחוויות שאנשים הודו עליהם במהלך האתגר. מוזמנים להציץ ולקבל בוסט של אופטימיות :)
----------------------
אולי יעניין אותך גם:
