לעזאזל!
זה מה שהיה לי להגיד ביום הראשון של החופשה המשפחתית.
מצאתי את עצמי הולכת חסרת מנוחה ממקום למקום במלון בזמן שטיילתי-הרדמתי את אביתר.
אל דאגה, שום דבר רציני לא קרה.
כולנו הרגשנו מצויין.
חוץ ממיסטר אייפון. המסכן סבל מקוצר נשימה שנבע מאינטרנט איטי ומקרטע.
אבוי לבושה.
כשהתברר לי שכל מה שתסכל אותי בדקות האחרונות היו פידים שלא מתעדכנים ופוסטים שלא נפתחים (במיוחד כשמדובר בפוסט חדש מהבלוג האהוב ״פן ותלתלים״), הבנתי שלהמשיך להתהלך ממקום למקום כדי למצוא חיבור טוב, ממש לא בא בחשבון.
ורגשות התסכול התחלפו במהרה עם הקלה שאיזה מזל שהתובנה הזו הגיעה בתחילת החופשה. זמן מעולה לפצוח במשמעת אייפון.
למי באמת בא על משמעת בחופשה? בטח שלא לי. במיוחד שיש לי מספיק ״אויבים״ בבופה.
״אעשה את זה קל״, חשבתי. אם כבר חופשה, אז עד הסוף. הכרזתי על חופשה גם מהמכשיר.
דווקא כשהחלטתי להתנתק פתאום שמתי לב עד כמה הנוכחות של מסך אחד קטן ושל עולם וירטואלי אחד גדול, שולטת במציאות. פתאום, כשרק התבוננתי, ראיתי מראות מאוד מעציבים שהמסכים מביאים איתם; לחלקם התוודעתי לראשונה, את חלקם אני גם חווה לצערי (פסיבית או אקטיבית), והיו גם מראות, שאני מקווה לא להיות חלק מהם אף פעם.
חלק מהמראות היותר מטלטלים כללו רגעים שבהם אנשים הופכים שקופים. כשעובדי המלון למשל ברכו ב״בואנוס דיאס״ מחויך את אורחי המלון שחלפו מולם, אך אלו בכלל לא שמו לב לקיומם. לראות מהצד את ההתעלמות הלא מכוונת הזו ואת החיוך של אותם אנשים חביבים נמוג, פשוט מחץ את ליבי :(
גם רגעים משפחתיים שבהם בוחרים להיות לבד ביחד, צצו פתאום בכל מקום.
כשמשפחה של הורים וילדים יושבת לאכול יחד, אך כל אחד יושב מול מסך ונמצא בעולם שלו לבד.
כשסבתא מנסה לשכנע את נכדה הקטן להתנתק קצת מהמסך כי ״אין לנו המון הזדמנויות לבלות יחד בבריכה״.
כשילדים מבקשים מהוריהם אינספור פעמים לשחק יחד בחול ונענים לא פעם ב״עוד מעט״ משמים.
כל המראות האלו גרמו לי לחשוב על ראיון ששמעתי לא מזמן ברדיו עם פרופסור שרי טרקל מאוניברסיטת MIT שחוקרת כבר כמה עשורים איך הטכנולוגיה מעצבת מערכות יחסים בעידן המודרני.
שלושת הדברים שנחקקו אצלי מהראיון איתה היו: (1) שעוד מעט כדי ללמד ילדים על אמפתיה נצטרך ללמד אותם קודם כל איך לקרוא תווי פנים; (2) שהיכולת לכתוב טקסט תוך כדי יצירת קשר עין עם מי שמולך נחשבת להישג אדיר בקרב ילדים (ממש מעניין אותי לדעת איך הם מרגישים כשהם אלו שעומדים ממול), ו-(3) שהיום צריכים ללמד ילדים שניתן להתמודד עם מחשבות ורגשות לא נעימים לבד, בלי דר׳ סמארטפון.
מתברר שאחת הדרכים הנפוצות להתמודדות היא בריחה לעולם הוירטואלי, עולם שבו ניתן לא רק להדחיק רגשות אלא גם לקבל בוסט לאגו בדמות לייקים, לבבות ותגובות.
אבל זה לא פוסט על טכנולוגיה. אלא פוסט על נוכחות ויש עוד כמה דברים שמונעים ממני להיות נוכחת בהווה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי נוכחת עם הילדים פיסית אך הראש לגמרי במקום אחר; מוצף בחלומות בהקיץ, בהרהורים מהיום שעבר ובכלל מהעבר, במחשבות על אומץ ועל איך זה שיום שלם עבר בלי שהעזתי להתחיל להוציא לפועל רעיונות מהמגירה.
הראש מוצף גם בהרהורים על העתיד, במחשבות על ״מה יש לי להפסיד״ ושמחר לבטח יהיה יום פורה יותר. מחשבות על נושאי כתיבה (תומר טוען שאני לגמרי מעופפת כשאני מעבדת רעיונות לכתיבה. אם אכחיש, אשקר..).
אין רגע דל בראשי.
כל עוד הריחוף שלי לא בא על חשבון אחרים, כל עוד הוא לא בא על חשבון הילדים, המשפחה, החברים או הסביבה, זה לא כל כך מפריע לי.
אך אם להיות כנה, אני יודעת שאותו ריחוף כן משפיע. כי כשאני לא נוכחת, אני מדברת פחות. אני שומעת אך לא באמת מקשיבה, ויוצא שלפעמים אני עובדת (או משחקת בלגו) על אוטומט.
אלו רק חלק מהדברים שאני מודעת אליהם (וחוששת לגלות את מה שאני לא מודעת).
למרות שרגעי הריחוף לא נמשכים הרבה זמן, ראיתי כבר שלא צריך יותר מכמה שניות כדי לגרום למישהו אחר להרגיש שקוף, ואת זה אני רוצה למזער.
אז מה מחזיר אותי למציאות?
אם היתה אפליקציה שמנטרת נוכחות ומתריעה על ריחוף, היא היתה מקלה מאוד. הייתי רוצה שהיא תתריע לי בזמן אמת, כשאני נוכחת-אבל-לא-נוכחת, וגם שתיתן לי איזה סיכום יומי. אפליקציה עדיין לא פיתחתי, אז אני מנסה כמה מנגנונים שבינתיים עוזרים לי להיות נוכחת.
למען הסר ספק, אני לא משתפת את הרעיונות הבאים כדי להציף רגשות אשם או סיבות להלקאה עצמית. לא בזה מדובר. אני משתפת פה חמישה מנגנונים שעוזרים לי לזהות רגעים שאני מעדיפה שיתנהלו אחרת כדי לשפר את אופן חוויתם.
1. האח הגדול
לא התכנית, אלא הקונספט. שאלה שמהדהדת לי בראש כשאני בבית - ״אם הבית היה מרושת במצלמות והייתי מתיישבת בכל ערב לצפות בהקלטה מהיום שהיה, האם הייתי גאה בעצמי?״. המצלמה הדמיונית שמתעדת עבורי רגעים מהיום, במיוחד את הרגעים שבהם אני עם הילדים או עם אחרים, עוזרת לי פלאים. המודעות אליה עוזרת לי לזהות את הרגעים שבהם אני בורחת בזמן אמת, היא עוזרת לי לחזור חזרה למציאות מהר יותר, וגם עוזרת לי בסוף היום לענות על שתי השאלות הבאות, שמזכירות לי מה חשוב ולמה.
2. פנקסנות - ״על חשבון מה זה בא?״
כשאני מעבדת בסוף היום את הפלט מהמצלמה הדמיונית, את הרגעים שאהבתי וגם את אלו שבהם ״נתפסתי על חם״ כי ברחתי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלה על חשבון מה זה בא?
כשאני ״רואה״ למשל רגעים שבהם אני לא מדברת כי הפלגתי למחוזות אחרים, אני מזכירה לעצמי שאחד הגורמים שמשפיעים על התפתחות המוח אצל ילדים ועל כישורי השפה שלהם זה חשיפה לתוכן וורבלי. נוט טו סלף - בפעם הבאה שאפליג, לפחות אתמלל את מחשבותי לשפת ילדים.
אותה הפלגה גם באה על חשבון זמן איכות. זמן לשחק משחקים שזיו המציאה - משחק הבדיחות (״כתונת לובשים בבוקר ובגדים בלילה״ זו אחת הבדיחות החזקות שרצות פה :)), משחק הזמזומים (אחד מזמזם שיר והשני מנחש. כשזיו לא מזהה את השיר, היא מבקשת שאזמזם אותו שוב. היא דורשת לתרגל (או לצאת צודקת ;)).
על חשבון זמן לדבר על דברים חשובים כמו איזה מעשה אדיב היה היום בגן? או אילו ירקות ניתן לאצידופילוס מהספר של דודה רווש לאכול היום.
ואם אותה הפלגה גורמת לי לעבוד על אוטומט, היא בקלות יכולה לבוא גם על חשבון זמן לטפח שייכות, להעצים, ולהפגין אהבה. כשאני עובדת על אוטומט, המטרה היא לתקתק; לתקתק ארוחת ערב לילדודס או את המקלחת לאביתר. אבל כשאני יותר נוכחת, ואני מדליקה את זיו על רעיון האסיסטנטית, אני מרגישה שיש הרגשה כללית של יותר; יותר הנאה, דיבורים, חיוכים, חיבוקים, ועוד.
אני מרגישה שדרך העיבוד הזה, דרך התהליך של ״סגירת חשבונות״, אני לומדת המון. אני לומדת בצורה מוחשית ומאוד אפקטיבית על מה ״הפסדתי״ כשלא הייתי לגמרי נוכחת. עבורי, המודעות להפסד משרתת את הנוכחות יופי.
3. מודעות פרובוקטיבית - ״עוד כמה פעמים יזדמן לי?״
נחשפתי לפרספקטיבה הזו דרך הפוסט The End Tail שפורסם בבלוג Wait But Why. הכותב, טים אורבן, מציע כמה דרכים למדוד חיים של אדם בן 90, ומציג אותן ויזואלית בסוג של ״טבלאות ייאוש״. בהתחלה הוא מציע לעשות זאת לפי יחידות זמן: שנים, חודשים, שבועות, וימים. אח״כ הוא מציע למדוד את החיים לפי פעילויות או אירועים למשל כמה חורפים נשארו לו לחוות?
זו דוגמא יחסית פשוטה כי היא מתרחשת בתדירות קבועה. אך מה לגבי אירועים שיש להם תדירות משתנה? כמו מערכות יחסים?
ואז הוא כותב על הוריו. תחת ההנחה האופטימית שהוריו יחיו גם הם עד גיל 90, ובהנחה שהם ימשיכו להתראות 10 ימים בשנה, הוא הגיע למסקנה שנשארו להם 300 ימים לבלות יחד. זה פחות מהזמן שהם בילו יחד בכל אחת מ-18 השנים הראשונות לחייו. למרות שאתה לא בסוף החיים, יכול להיות שאתה ממש קרוב לסוף הזמן עם יקירייך. עבורו, כשהוא סיים את התיכון הוא כבר ״ניצל״ 93% מהזמן עם הוריו. ועכשיו, הוא בקצה הזנב, וכל מה שנותר לו זה להנות מ-5% מהזמן שנותר להם יחד. כל הסיפור (העצוב) הזה נראה כך:
למרות שהפרספקטיבה שהוא מציע מעציבה, ואפילו מעציבה מאוד (במיוחד למי שגר רחוק), אני מוצאת שהיא עוזרת לי לתעדף יותר טוב ולתכנן שהזמן שאני כן זוכה לבלות עם יקיריי, יהיה איכותי ומשמעותי.
4. מדיטציה
המדיטציה, כמו האח הגדול, גם עוזרת לי לחזור מהר יותר למציאות. תרגול קבוע של מדיטציה מאפשר למחשבות לזרום בקלות, לנקות את הראש ממחשבות שונות ולהתמקד במה שקורה כרגע. אלו אגב רק חלק מיתרונות המדיטציה. אקדיש לנושא פוסט נפרד כי יש מחקר מרתק בתחום שבוחן את ההשפעה שיש למדיטציה על המוח; השפעה שמתבטאת ביכולת טובה יותר ללמוד, בהפחתת חרדה, העלאת קשב וריכוז, התמודדות טובה יותר עם רגשות ועוד.
5. תודה יומית
כפי ששיתפתי בפוסט ״אאוריקה ששווה זהב״, תרגול יומי של הכרה בטוב מאוד עוזר לי להיות נוכחת:
״למדתי שהמודעות להבחין בטוב העצימה את הערך לדברים הקטנים והוסיפה מימד מיוחד לחוויתם. היה לי קול בראש שאמר - ״יש מצב שהיופי של הרגע הזה, שקורה ממש עכשיו, יהיה התודה היומית. אם זה כך, תניחי לכל שאר המחשבות, הגירויים, האייפון.. ותהני מהרגע הזה״.
בלי לתכנן, זכיתי לחוות כל כך הרבה רגעים ״רגילים״ בדרך חדשה. בדרכו של תינוק החווה אותם לראשונה.״
מזכירה לכם שאתגר #תודה_יומיומית חדש התחיל היום (בראשון לפברואר). אם בא לכם לאמן את המוח להבחין בטוב ועל הדרך לעזור לי לקדם רעיון, מוזמנים לההצטרף לקבוצת הפייסבוק ״אתגר תודה-יומיומית״. הזהב מובטח!
אני מקווה שהרעיונות הללו יעוררו מחשבה ויעודדו אתכם למצוא מנגנוני נוכחות שיעבדו עבורכם.
לסיום, כשחזרתי לקרוא את ״יום חופש״, אותו פוסט שפספסתי, למדתי מחברתי תום ציטוט חדש של דר׳ מרתין לותר קינג שאומר:
"השאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים."
מקווה שעוד הרבה. אבל בוחרת להתחיל בהכי פשוט, בלהיות נוכחת באמת.
----------------------
אשמח לשמוע אלו מחשבות הפוסט הזה העלה בכם וללמוד על רעיונות נוספים שעוזרים לכם להיות יותר נוכחים.
ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.