״יש הרבה דברים לא טובים בי שלמדתי לאהוב. אני חושב שגם את הלא טוב שבהם אני אוהב כי למדתי שגם בתכונה שלילית, כשאתה מודע אליה, אפשר למצוא את החיובי.״
כך סיפר לי לאחרונה אבא לשלושה במהלך ראיון. אותו אבא, הבין באיזשהו שלב בחיים שהוא שונה.
הראיון איתו הדהד בראשי וגרם לי לחשוב רבות על ההתמודדות שלו.
הבנתי שאף פעם לא חשבתי לבחון את התכונות המגבילות שבי באור חיובי.
בעיקר חשבתי שאני צריכה לשנות אותם, אותי. להתאים את עצמי לחברה ״הנורמלית״ שאני חיה בה.
***
כמה ימים אחרי יצא לי לצפות בהרצאת TED של רוזי קינג, נערה בת 16 שאמרה ״אחד הדברים שאני יכולה לעשות בגלל שאני אוטיסטית - וזו יכולת ולא מגבלה - יש לי דמיון מאוד מאוד מפותח. זה מאוד קל בשבילי לשחרר את התודעה שלי מפני שאני לא מנסה להתאים את עצמי לקופסה הקטנה. זה אחד הדברים הטובים ביותר בלהיות אוטיסטית… לא הייתי מחליפה את האוטיזם והדמיון שלי בעד שום דבר שבעולם״.
וזה קטע מעניין. כי לרוזי יש מוח שונה - יש לה עניין פיזיולוגי שמאלץ אותה לקבל את הדרך שבה המוח שלה עובד. בסוף ההרצאה חשבתי שזה מדהים שהיא מתמקדת במה שיש בה. ויש עולם ומלואו. התרגשתי מזה שהיא יכולה לחגוג את הייחודיות שלה בבטחון מופלא.
רצף המילים ״זו יכולת ולא מגבלה״ נחקק בראשי. הבנתי שעדיין לא יצא לי לחשוב על היכולות שאני עשויה להרוויח דווקא אם לא אשתנה.
***
אני תמיד יכולה להשתפר
הנקודות האלו התחברו לפני כמה ימים כשאדם מאוד קרוב אלי אמר לי ״עם כל הכבוד לאמון שיש לך באנשים, יש מצבים שבהם התמימות שלך עלולה לפגוע בך״.
תכלס הוא צודק.
כי באמת למדתי שהתכונה הזו בעייתית לפעמים גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית. זה בעייתי לעבוד בסטארטאפ ולחשוב שאין בית ספר שלא ירצה ללמד עם המוצר שלך. זה בעייתי להניח שכימיה טובה היא ערובה לאמון וגם בעייתי לא להפנים שיש אינטרסים בארגון. מרגיש לי מאוד מטופש לכתוב את זה...
אבל התגובה שלי לאותו משפט היתה שונה.
המילים של האבא, המילים של רוזי פתאום התיישבו וכל הסיטואציה העלתה בי - חיוך.
רגע היסטורי.
זו פעם ראשונה שלא שפטתי את עצמי באופן אינטואיטיבי - שלא אמרתי לעצמי במבוכה ובכעס ״אני חייבת להתבגר״.
זו פעם ראשונה שהבנתי שהתמימות הזו היא חלק ממני ולמרות שהיא עלולה להיות בעייתית, אני די אוהבת אותה -
היא גורמת לי להאמין בטוב שיש בבני אדם.
היא עוזרת לי להתמודד עם הרוע ולא להכנע לשנאה שיש בעולם.
היא גורמת לי להאמין שניתן לאגד הורים למען עתיד טוב יותר לילדים.
היא נוטעת בי בטחון שעוד יהיה פה טוב.
ואם כל זה לא תמים מספיק - היא זו שגם גורמת לי להאמין שבכלל ניתן לחסל את דאע״שׁ עם תרגול של תודה-יומית.
מי זו ההזויה הזו אתם שואלים? ובכן, זו אני. ואני מתחילה להבין שככה המוח שלי עובד.
אני מודה שהיום, בגיל 35, זו פעם ראשונה שהצלחתי לקבל ולא לחשוב מיד על איך לתקן.
אחרי ההארה הזו הבנתי שהשתעבדתי לדפוס חשיבה של ״מה אפשר לתקן/לשפר?״ ושהוא מושרש בי כל כך חזק שהוא עובד אוטומטית.
היום אני מבינה שאף פעם לא טרחתי בכלל לעצור ולשאול האם אני בכלל רוצה לתקן? האם זה בכלל הגיוני לתקן כל דבר? מעיקרי-לשולי? מקשה-לקל? ממעניין-למשעמם? והאם יכול להיות שאת אותן תכונות שאני מתאמצת לתקן דווקא הייתי רוצה לשמר?
והעיקר והעיקר לא לוותר לא לוותר כלל
״מה זה כל השאלות האלו? את מוותרת? ברצינות?״ שואל הקול המציק בראש.
״מה פתאום!״
הבנתי שהתפתח אצלי איזשהו פחד שביום שבו אתחיל לוותר זה יהפוך להרגל. אז מרוב חשש אני לא מוותרת.
וכל הסיפור הזה מבלבל. אני הולכת על חבל דק אך יודעת בבטחון שלא מדובר בחוסר יכולת וגם לא בניסיון חלקלק לוותר.
מדובר ברצון, בהעדפה ובבחירה.
השילוב של שני דפוסי החשיבה האוטומטיים האלו - ״מה אפשר לתקן/לשפר?״ ומנגד ״אני אבצע, לא משנה מה זה יהיה״ פשוט הרסני. ואם יש דברים שעמוק בפנים לא בוער לי לשפר כי הם חלק ממי שאני, אז הנסיונות להמשיך לשפר יהיו מקור גדול לתסכול בחיי.
ביני ובין עצמי אני יודעת שאם הייתי מקבלת את התמימות בכנות הייתי מפסיקה להלחם בה וחושבת על איך לנהל ציפיות. אם הייתי מקבלת את הביישנות לא הייתי מאלצת את עצמי שוב ושוב ללכת לארועי נטוורקינג אלא משקיעה בפגישות אישיות שזורמות לי יותר בטבעיות. אם הייתי מקבלת את המראה שלי, הייתי נהנית לשמור על אורח חיים בריא ולא רואה קילוגרמים עודפים גם כשהם אינם.
האם יכול להיות שאני בעצם מתאמצת להיות מושלמת?
ואני תוהה - אם זו הדרך בה אני רגילה לחשוב, האם אי פעם אצליח להיפטר מהמחשבות האלו?
״הפרפקציוניסטיות ממכרת״ אמרה לי הקואצ׳רית. הסכמתי.
מאיפה בכלל מגיע הרצון העז הזה להתאמץ לשפר כל דבר?
מביך להודות אבל כל הסיפור המעייף הזה סובב סביב ״מה יגידו?״, סובב סביב רצון להרגיש שייכת ומוערכת על ידי האחר.
וזה לא נעים להיווכח שבלי לשים לב נכנעתי. נכנעתי לסביבה.
ואני כבר לא רוצה להתעלם מנורת האזהרה.
כי אם אמשיך להתאמץ להתאים את עצמי כנראה שאפסיד אותי.
אם אמשיך להכנע לדפוסי החשיבה האלו, זה מה שאלמד את ילדי בביתי.
בלי להתכוון אלמד אותם להיות מושלמים ובכלל לא אשים לב למה הם יותר מתחברים.
בלי לשים לב אני עלולה ללמד אותם שלא משנה מה הם עושים, אותי הם אף פעם לא מספקים.
אלמד אותם שלא לקבל את עצמם.
וזה קצת לא מסתדר, כי את האחר דווקא אלמד אותם לקבל.
אני מבינה שהסיפור שלי ושלהם חייב להשתנות.
ושקבלה עצמית צריכה להיות בראש סדר העדיפויות.
ומנקודה זו אני מקווה ללמוד להפנים שאני בסדר,
ולשאוף לסמן וי על כל משפט בשיר That I Would Be Good לפי הסדר.
שאצליח לחגוג יחד עם ילדי את החירות והייחודיות.
לחיי התמימות.
That I Would Be Good - Alanis Morissette
...Things I have promised to myself
That I would be good even if I did nothing
That I would be good even if I got the thumbs down
That I would be good if I got and stayed sick
That I would be good even if I gained ten pounds
That I would be fine even if I went bankrupt
That I would be good if I lost my hair and my youth
That I would be great if I was no longer queen
That I would be grand if I was not all knowing
That I would be loved even when I numb myself
That I would be good even when I am overwhelmed
That I would be loved even when I was fuming
That I would be good even if I was clingy
That I would be good even if I lost sanity
That I would be good whether with or without you
