אתגר תודה עם ניובורן? זה מה שחסר לי?

פוסט אורח! אני מתרגשת לארח פה את עילית אוסטרוביץ׳-לוי עם פוסט מאיר עיניים על איך האתגר תודה-יומיומית השפיע על הרגשתה אחרי הלידה. ״ב-18 בנובמבר 2015 ילדתי את אמיליה, בתי הקטנה. היא הגיעה בדיוק ארבע שנים וחמישה חודשים אחרי אחותה, אליענה. אושר גדול. אופוריה. כדרכן של לידות, מהר מאוד התחלפה האופוריה בקושי עצום. נכון, ידעתי בדיוק מה לעשות, הרי אני אמא מנוסה. אבל לא ידעתי שהנקה סביב השעון תמנע ממני כל אפשרות מעשית לעשות מה שאני יודעת, ותסב לי כאב פיסי ונפשי כה גדול. והעייפות. הו, העייפות. היא מוציאה את המפלצת שבך, מכלה כל חלקה טובה. תחושת האבדון, חוסר האונים, הבדידות (גם כשמוקפים בעזרה), הכעס, הייאוש, התסכול, המרמור... כאב וקושי רבים כל כך. גם בושה - הבושה שאיך זה שאני מרגישה רגשות קודרים כל כך כשקרה לי דבר מופלא שנשים רבות נלחמות עבורו? ואז קראתי את הפוסט ״מתי בפעם האחרונה אמרת לעצמך תודה?״. הוא הסתיים בהזמנה להצטרף לאתגר תודה-יומיומית. אתגר שבמסגרתו צריך לבחור דבר אחד להודות עליו מדי יום ולשתף. הימים ימי חורף. והסערה שמתחוללת בחוץ היא כאין וכאפס לעומת הסערה שמתחוללת בפנים. חורף פלוס ניובורן זו נוסחה מושלמת להסתגרות ולקושי. אפשר לומר בביטחון שהאתגר האביבי משהו הזה לא בדיוק התאים לתקופה זו של חיי.  ואז, ברגע של מחשבה פזיזה, החלטתי ללכת נגד הנטייה הטבעית להתמסכנות ולקחת על עצמי את האתגר. חשבתי ״מה יש לי להפסיד? אני יכולה להפסיק מתי שארצה״. האתגר התחיל. לא ממש התחשק לי לומר תודה. התחשק לי לכעוס שאני עייפה אבל הכרחתי את עצמי לחפש. ופתאום הסתכלתי על השמות מאותיות העץ שתליתי על הקיר בחדר של הבנות שלי. אותיות יקרות שלא הייתי קונה לעצמי, אבל קיבלתי במתנה משתי חברות יקרות. חשתי אסירת תודה על המתנה המקסימה וחשבתי לעצמי שהנה, יש לי תמונה יפה וסיפור לאתגר. ואז המשכתי לחשוב. והתחלתי לספור את הברכות בחיי. בניגוד למשקולת העייפות והנטיה לשקוע בקושי הרב שמביאה איתה תקופת הניובורן, התחלתי לצוף. כמובן שהתהליך היה מורכב יותר ולא קרה כקסם בהינף שרביט, אבל הוא קרה. והתודה היומיומית היתה גם הטריגר וגם הדלק שתחזק את התהליך הזה. והמשכתי לחשוב. הבנתי שיש לי כל כך הרבה על מה להודות וששום דבר אינו מובן מאליו. לא האיש שאוהב אותי ודואג לי. לא הבת הגדולה שלי שבילוי של שעה איתה לבד נותן לי כוח לעוד לילה של חוסר שינה. לא הבת הקטנה שלי שלהסניף את הריח האלוהי שלה בארבע לפנות בוקר מזכיר לי למה נכנסתי להרפתקאה המכונה ילד שני (או ילדה שניה) מלכתחילה. לא המשפחה שעוזרת ותומכת בכלל ובתקופה קשה כל כך בפרט. לא אמאבא שלי שהם סבתא וסבא מופלאים. לא אחותי שהיא החברה הטובה שלי בעולם. לא אחי האהוב שהוא דוד מגניב כל כך. לא חיוך ראשון של אמיליה. לא רגע של שקט. לא רגע של המולה. לא יקיצה טבעית וגם לא לילה בלי שינה. לא סדרת טלויזיה טובה ולא טיול בפארק. לא שעה לעצמי של מניקור-פדיקור ולא רגע שבו אליענה ואבא אוכלים יחד מרק. למדתי ששום דבר לא מובן מאליו ויש לי כל כך הרבה על מה להודות מכל כך הרבה סיבות. וכמו בכל אימון טוב, שריר ההודיה הולך ומתחזק והמוח מתרגל לחשוב תודה. נשמע קיטשי. קלישאתי. כמעט לא אמין. אבל זו האמת. מה שהתחיל כאתגר קליל שינה את האופן שבו חוויתי את חיי. התחלתי לבחון את החיים בפריזמה חדשה ולחפש את הטוב. לפעמים זה היה קל, לפעמים זה היה ממש קשה. הכי קשה היה (ועדיין) להודות לעצמי. לקחת קרדיט על דברים טובים. לתת לעצמי מחמאות שלא תמיד אני מקבלת מהסביבה. להודות לעצמי על אומץ לב, חכמה, מחשבה נבונה. להגיד לעצמי שאני אמא טובה. רעייה טובה. אדם טוב. להאמין בעצמי. וזה לא הכל. מה שהתחיל כאתגר מצומצם פרש את מוטות כנפיו הארוכות על כל החיים והכריח אותי לחשוב אחרת ולא לחשוב על דברים מסוימים. ובתום האתגר, הבנתי שאצלי הוא רק התחיל. כי אם אתגר כל כך פשטני לכאורה הצליח להעלות אותי מתהומות הקושי ולהעביר את החודש השני הקשה כל כך לחייה של אמיליה בשמחה ואפילו הנאה, אילו פלאים נוספים הוא מסוגל לחולל. אסכם בנימה מציאותית. לא הכל ורוד (למרות שעם שתי בנות בבית קצת קשה להתחמק מהצבע הזה). הקשיים לא נעלמו והחיים עצמם לא השתנו. מה שהשתנה זו התפיסה שלי את החיים. האופן שבו אני חווה אותם. הדברים שבהם אני מתמקדת. הפיתוי להתמסכן ולשקוע תמיד שם, ובתקופת ניובורן יש כל הסיבות להיות במקום הזה. למצוא את הטוב גם בשעות הכי קשות, ולחוות אותן כפחות קשות. בזכות האתגר מצאתי את הקסם בשעות האלה. נהניתי מהן. לקחתי כל לימון והפכתי אותו ללימונדה ורודה. תודה לעצמי ותודה לחיים שסיפקו לי סיבות רבות כל כך להודות 5⃣5⃣5⃣.״

** תזכורת - בתחילת כל חודש אני פותחת אתגר חדש של תודה-יומיומית בקבוצת פייסבוק סגורה כדי לתרגל את ההכרה בטוב במשך 30 ימים. מוזמנים להצטרף לקבוצה כאן. 

נשמח אם תשתפו את הפוסט כדי שיגיע לנשים שרק ילדו או כאלו שיולדות בקרוב. נשמח לצרפן לאתגר בתקווה להשפיע לחיוב על חווית תקופת הניובורן. תודה רבה רבה!

הקליפ הבא מביא מקבץ קטנטן של רגעים, תובנות, וחוויות שאנשים הודו עליהם במהלך האתגר. מוזמנים להציץ ולקבל בוסט של אופטימיות :)

יש פה עוד ילדה

״אחד הדברים שקשים עבורי בהורות זה שאנשים משווים בין הילדים. קשה לי עם זה שמסתכלים על הקטן ואומרים ״איזה תינוק חייכן, איזה מתוק״ ומהגדולה מתעלמים. כל מה שבא לי להגיד זה ״יש פה עוד ילדה״. זה משפט שתמיד רציתי לומר עוד מהילדות שלי.

אחותי גדולה ממני בשנה. אנחנו נראות שונה. לה יש עיניים חומות ושיער חום כמו לאמא. לי יש עיניים כחולות ושיער בלונדיני. אני זוכרת שכשהיינו יחד היו מסתכלים עלי ואומרים ״איזו ילדה יפה, איזה עיניים״. כביכול זכיתי נכון? אבל שנאתי את זה. שנאתי. כבר כילדה הרגשתי שזה פוגע בה. זה הציק לי ותסכל אותי כי מה כבר יכולתי לעשות עם המראה שלי? רציתי שלא יראו אותי, שלא יחמיאו לי ושלא ידברו עלי. אם כבר, רציתי שיחמיאו לה.

כשהיינו יחד בחברת אנשים לא רציתי לדבר יותר ממה שצריך כדי שלא אקבל תשומת לב יותר מזו שאני כבר מקבלת. אם כן דיברתי, הרגשתי רע אחר כך. חשבתי ״אולי בלטתי יותר מידי?״. הצורך הזה לבדוק את עצמי מלווה אותי עד היום. תמיד נראה לי שאני מאוד בולטת. אז לרוב אני שותקת, מסתתרת.

הייתי מעדיפה להרגיש אהובה במקום דחויה.

אני מקווה שאנשים יתפקחו ויבינו איזו השפעה יש להם.

אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי במיוחד ואני די מבינה אותה. אני זוכרת שתמיד ניסיתי להתחבב עליה אבל זה לא ממש עבד. הרגשתי שהיא מעדיפה לא להיות בסביבתי. הרגשתי דחויה. זו תחושה מאוד קשה. פחד מדחייה הוא פחד שקשה להתמודד איתו בכל מקרה מול אחרים. כשצריך להתמודד איתו גם בבית, הפחד כל הזמן שם. הפחד משתלט. אבל אני לא מאשימה אותה.

קשה לי לשמוע מחמאות. זה עצוב. עצוב שאני לא יכולה לקבל מילים חמות באהבה. זו ממש שריטה שיש לי. אחרי תהליך ממושך אני מבינה לאיזה מקום קיצוני לקחתי את זה. היום אני מבינה שאני לא אשמה אבל אם רק יכולתי לבחור הייתי בוחרת להזדכות על הבלונד והעיניים הכחולות. הייתי מעדיפה להרגיש אהובה במקום דחויה. לגדול בתחושה שהנוכחות שלך פוגעת במישהו שאתה אוהב, בתחושת דחייה, בתחושה שאני צריכה להסתדר ולא לבקש עזרה כי אם יש מישהו שצריך עזרה זו היא, זה לא נעים בכלל.

חוץ מזה, היתה לי ילדות מדהימה. גדלתי בבית חם ואוהב ובסך הכל יש לי זכרונות שמחים מהילדות. זה הדבר המרכזי שאני סוחבת מאז ובכל פעם שאני חווה אותו עם ילדי זה מעורר אצלי את אותן תחושות מעיקות. אני מקווה שאנשים יתפקחו ויבינו איזו השפעה יש להם, ושידעו לראות את כל הילדים שמולם. אני מקווה שגם אם אין להם מה להגיד לכל אחד מהילדים, הם ישכילו להיות טיפה יותר רגישים, ידברו ברבים ויגידו ״ילדים, אתם כאלו מתוקים״. אני ממש מקווה.״

זו ילדותי השנייה, אמא לשניים (4 ושנה)

---

קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הצטרפו לילדותי השנייה

כשהנקודות מתחברות

בשלישי בנובמבר 2015 הקשבתי לסיפור אישי של מישהי שאני לא ממש מכירה. נפגשנו אולי שלוש פעמים במסגרת של קואוצ׳ינג קבוצתי שמטרתו ללמד ״איך לחיות בשלום עם עצמי ועם מה שחשוב לי״. באחד המפגשים היא סיפרה על חוויות מתקופת הילדות. למרות שהסיפור האישי שלה שונה מאוד משלי, היו מספר קויי דמיון שגרמו לאסימונים ליפול. תוך כדי הסיפור שלה התחוללה אצלי סערת רגשות מעיקה. תוך כדי הסיפור שלה, הדמעות זלגו, הנקודות התחברו והתמונה התבהרה. אחרי הסיפור שלה התחיל סיפור הריפוי שלי. נשמע דרמטי? מצוין. כי כך זה היה. מעולם לא דמיינתי שאת הדברים הכי עמוקים על עצמי אלמד דווקא מסיפור ילדות אקראי של מישהו זר. גם לא דמיינתי שסיפור אישי יהיה מלמד יותר מכל תיאוריה שהתאמצתי ללמוד. חודש-חודשיים אחרי, הבנתי כמה השיתוף האישי שלה היה בעצם - מתנה צבעונית ועוצמתית עבורי. כשהיא שיתפה את סיפורה זה הרגיש כאילו היא פתחה עבורי איזושהי דלת, התבוננה בי בעיניים בורקות, ציידה אותי עם מפת אוצר מלאה בנקודות ואמרה: ״קיבלת עכשיו מודעות חדשה. תשתמשי בה.

היא תעזור לך לחבר בין הנקודות במפה כדי להגיע לאוצר.

בכל פעם שהנקודות יתחברו, עצרי.

תזכירי לעצמך שלנקודה בה את נמצאת יש משמעות לא ברורה.

רק בעתיד תדעי להעריך אם היא טובה ואיזו מטרה היא שרתה.  

עם הידיעה הזו, תבחרי.

תבחרי אם הגיעה העת להתקדם. תבחרי מה לקחת הלאה. תבחרי עם איזו הרגשה להמשיך. את תלמדי מכל בחירה. אני מבטיחה.

לא סתם יש במפה המון נקודות.

יש המון אפשרויות.

המון הזדמנויות -

לקבל את עצמך בכל נקודה.

לחבק את מה שטוב בך.

לשפר את מה שמפריע לך.

להבין מה עושה לך טוב בדרך.

לפעול על פי צו ליבך. את מוכנה. צאי לדרך.

התחילי לחבר בין הנקודות בקצב שלך.

האוצר שלך, אין מה למהר.

רק להתקדם ולתת לתמונה להתבהר.

כשתזכי בו, תזכי בך.

תזכי באהבה.״ המתנה הזו מלווה אותי בכל יום מאז. המתנה הזו עוזרת לי להתנער מתחושת ה״חייבת״, ה״לא נעים לי״, ומאתגרת את היכולת ״המופלאה״ שלי לקחת את עצמי ואת מה שאני מרגישה, כמובן מאליו. המתנה הזו גורמת לי לרצות להתמודד ולהשתפר.   --- במסגרת אותה קבוצת קואוצ׳ינג נחשפתי לסיפורי ילדות נוספים כי כל המשתתפים חזרו בסוף לילדות כדי להבין מה עיצב אותם היום, לטוב או לרע, בחייהם הבוגרים. יצא שחוץ מלהבין יותר טוב את הילדה הקטנה והגדולה שבי, כל סיפור ילדות עורר אצלי מחשבות לגבי סגנון ההורות שלי - מחשבות על ההתנהלות שלי עם ילדיי, על הדברים שארצה לאמץ וממה ארצה להמנע בסיטואציה דומה. מכל סיפור קיבלתי מודעות חדשה. רעיון נולד מההתנסות הזו בקבוצת הקואוצ׳ינג התגבש אצלי הרעיון ליצור מרחב שבו הורים יוכלו ללמוד מהורים על הורות, דרך סיפורים אישיים. במסגרת המיזם ״זו ילדותי השנייה״ אני מראיינת הורים על תקופת הילדות וההורות שלהם, וכותבת את סיפורם האישי תוך שמירה על שפתם האותנטית. בכל סוף שבוע אני מפרסמת סיפור בעמוד ילדותי השנייה. הסיפורים שונים, מגוונים ופורטים בעוצמה על מיתרי הרגש. כל סיפור מאפשר לקוראים לקבל הצצה קטנה על המציאות של הורים בשטח ולקבל פרספקטיבה על ההשלכות שיכולות להתקבל מדברים שהורים עושים או אומרים. כל סיפור גם מאפשר לקוראים לקבל השראה מהמקוריות שבה הורים כמוני כמוך חווים ומתמודדים עם סיטואציות שונות ביומיום. למיזם יש מטרה עיקרית אחת - לעורר מחשבה. אם הייתי יכולה לבחור דבר אחד שהייתי רוצה שיקרה בכל סיפור זה שהקוראים יחשבו בינם לבין עצמם מה הם היו רוצים לאמץ, מה לא, מה הם היו רוצים לשפר בתא המשפחתי שלהם ומה לשמר. המטרה היא בפרוש לא לעורר רגשות אשם או טינה אלא לראות בכל סיפור הזדמנות להפגש עם הילדים שבנו ולהבין איך הנקודות מתחברות, הוא הזדמנות להבין איך הילדות שלנו משפיעה על סגנון ההורות והוא הזדמנות לקבל מודעות חדשה ולהשתפר.  אם הייתי יכולה לבחור עוד דבר שאני ממש מקווה שהקוראים יעשו זה להפגין אמפתיה כלפי האבא/האמא ששיתפו את סיפורם. אני באמת מאמינה שכל סיפור הוא מתנה. גם אם לא מתחברים, או אם לא מרגישים נוח לכתוב תגובה מפורטת יותר, תמיד אפשר לעודד ולהודות להם על השיתוף. זה הסיפור שמאחורי המיזם. סיפור על שיתוף מתנות, על נקודות שמתחברות ועל הגשר בין ילדות להורות. אם מסקרן אתכם לשמוע עוד קצת פרטים כמו מאיפה אני ״משיגה״ מרואיינים, למה הסיפורים אנונימיים? למה אני לא כותבת מה כן לעשות ועוד, ריכזתי תשובות לשאלות נפוצות שאני נשאלת כאן. אם יש לכם שאלות נוספות, רעיונות, או מחשבות, אם בא לכם להתראיין, להשתתף בפיילוט של המיזם החדש או רק להגיד הי :) מוזמנים להשאיר תגובה, לשלוח הודעה בפייסבוק (בעמוד של ילדותי השנייה) או במייל (liz@mysecondchildhood.com). 

אשמח להכיר :)

ליז

תהיה מי שאתה רוצה להיות

״קראו לי על שם אח של אמא שלי שנהרג בצבא. לא הכרתי אותו אבל זה מאוד השפיע על החיים שלי. אני חושב שתפסתי מקום מיוחד בחיים של סבא וסבתא. אני זוכר שהלכתי אליהם יום יום אחרי בית הספר ואכלנו יחד צהריים. היינו מאוד קרובים. אני וסבא היינו יושבים להכין שיעורים והוא היה מסביר לי דברים. הייתי חנון ודי אהבתי ללמוד. סבא היה מורה למתמטיקה וההצלחה שלי בלימודים היתה מאוד חשובה לו. היא היתה חשובה גם לסבתא ולהורים שלי.

התפיסה שלהם לגבי הצלחה שונה מהתפיסה שיש לי היום לגבי זה. מבחינתם, הצלחה זה ציונים טובים, אוניברסיטה, עוד פעם ציונים טובים, ועבודה מסודרת. ככה חינכו אותי. אני לא חושב שההורים שלי היו מקבלים אמירה כמו ״אני הולך להשקיע שנתיים כדי לנסות להיות שחקן כדורגל״. זה לא מתוך חשש שאני לא אגיע להישגים אלא פשוט כי זה לא הסתדר עם התפיסה שהיתה להם לגבי הצלחה.

בדיעבד אני מבין שהמקומות שבהם הצלחתי, היו המקומות בהם הם רצו שאני אצליח. אני מניח שהיה לי חשוב לרצות אותם ולהיות מי שהם רוצים שאני אהיה. כנראה בגלל הדוד. זה ממש לא היה באופן מודע של למלא את המקום שלו, אבל אני כן מרגיש שהוא היה שם. התמונה שלו תמיד היתה על הקיר ודיברנו עליו המון - על כמה טוב הוא היה במתמטיקה וכמה טוב הוא היה בכדורגל. רק לפני חמש שנים, כששמעתי בטקס יום הזיכרון מישהו אחר מספר סיפור דומה על דוד שלא זכה להכיר, הבנתי איזו השפעה היתה לזה על החיים שלי. לא יודע אם לשלילה או לחיוב אבל זה בהחלט השפיע.

אני מקווה שהילדים שלי יוכלו להיות פחות פרקטיים ממני. הייתי רוצה שהם יעיזו יותר, שיהיו יזמים. זה משהו שמפריע לי בעצמי וזה משהו שאני עובד עליו ומנסה לשנות אותו. היום אני מקבל החלטות קריירה יותר אמיצות שמובילות אותי למקומות עם יותר אחריות. הייתי רוצה שהילדים שלי יעשו דברים מחוץ לקופסא, שיהיו פחות מרובעים ממה שאני הייתי. שיוכלו לעשות הכל.

בגלל רגשות אשם, אני הרבה פעמים מוותר להם.

אני רוצה שהילדים ידעו ויזכרו שאני אוהב אותם. באופן מודע אני עושה המון דברים כדי להפגין אהבה - אם זה חיבוקים ונשיקות לפני שהם יוצאים מהבית, זה שאני שוכב לידם לפני השינה ואני גם אומר להם ״תדעו שאני מאוד אוהב אתכם, אני דואג לכם ואתם מאוד חשובים לי״. זה נובע מרגשות אשם שיש לי בגלל נסיעות עסקים. כשאני חושב על זה שאני לא נמצא איתם, אני מוטרד ממה הם יזכרו.

בגלל רגשות אשם אני לא אוהב את הלוגיסטיקה של הערב. הארוחה והמקלחת מתישים אותי כי כשאני מגיע הביתה, אני מתבאס לריב על ״למהאתה לא אוכל?״. אני דואג להם ורוצה שהם יאכלו טוב ובריא. לדעתי זה משדר בסוף אהבה אך זה גם יוצר הרבה מתחים. בגלל רגשות אשם, אני הרבה פעמים מוותר להם. חשוב לי שהזמן שלנו יחד יהיה איכותי. בגלל זה אני אוהב להיות איתם אחד על אחד. אני הרבה יותר נהנה מהם כשאני לא עם שניהם. כשאני עם אחד מהם אני שם בשבילו ובשבילי, כשאני עם שניהם אני חושב ״בואו נראה שאנחנו יוצאים מזה בחיים״ וזה מרגיש לי כמו בייביסיטר.

אני רוצה שידעו שהם לא צריכים לרצות אותי.

אני מאוד אוהב ללכת איתם לבריכה. זה מוציא אותם מהאוירה שלהם ושם אותם במקום אחר. אני זוכר שכילד ביליתי המון זמן עם אבא שלי בבריכה. בימי שבת היינו הולכים קבוע לבריכה, שוחים, משחקים, משתוללים, משפריצים מים, אוכלים וחוזרים הביתה. כשאני נזכר בזה, אני מבין שמה שאני עושה עם הילדים שלי בבריכה מאוד דומה למה שאבא שלי היה עושה איתי. זה כיף. אני גם משחק איתם מלא כדורגל. אני תמיד אוהב את זה בהתחלה ובאיזהשהו שלב זה מתחיל לשעמם לי. אני אוהב גם דברים יותר רגועים כמו להקריא להם סיפור ולראות איתם סרטים. פעם בכמה זמן אנחנו מביאים סרט ומכינים פופקורן. עם כל זה שלא מדברים, יש אינטימיות מיוחדת שבה אנחנו יושבים ביחד שקטים וצופים בסרט.

לפני שהם הולכים לישון אני שוכב לידם במיטה ומדבר איתם. אני מוצא בעשר-עשרים דקות האלו רמת אינטימיות גדולה שאני מאוד אוהב. בכנות, לוקח להם זמן להרדם וזה גם מפריע להם לישון כי אני נאלץ לעבור בין המיטות שלהם כמה פעמים, ונוצרת תלות, והם מתעוררים בלילה, ושואלים איפה אבא, ויש את כל הבעיות שמסביב. אבל מעבר לבעיות, אני מאוד נהנה מזה.

אחרי שהם כבר נרדמו אני שוב הולך לדבר איתם. אני חושב שאני עושה את זה יותר בשבילי מאשר בשבילם. אני אומר להם כמה אני אוהב אותם, איזה יפים הם, איזה חכמים הם ומשבח אותם על זה שהם ניסו ולמדו. אני אומר להם שאני גאה בהם גם כשהם מצליחים וגם כשהם לא ושתמיד אני אהיה גאה בהם ואהיה שם לעזור להם, לא משנה מה הם יבחרו לעשות. אני רוצה שידעו שהם לא צריכים לרצות אותי. למרות שאני מאוד משתדל להיות מודע לזה, כנראה שבסוף אני כן מפיל עליהם את הציפיות שלי.

חשוב לי שהוא יוכל לעשות הכל ושלא ירגיש שמשהו שמגביל אותו.

הבן הגדול מפחד מהרבה דברים: הוא מפחד מכלבים, מפחד להתגלש במגלשות מים, מפחד מסוסים, מגובה, ומכאב. אני לא מצליח להתאפק מלהתעמת איתו ולדחוף אותו לעשות את הדברים האלה. אני זוכר שהכרחתי אותו לעלות לרכבת הרים והוא ירד בוכה. זה גמר אותי. מאוד מאוד כאב לי. הציפייה שלי היתה שהוא יעלה לרכבת הרים, יתגבר על הפחד, וייצא שמח. אבל ראיתי שזה מאוד הפחיד אותו ושהתקבלה תוצאה הפוכה. התחרטתי שעשיתי את זה. היום אני מודע לזה יותר אבל אלו המקומות שבהם אני מפיל עליו את הציפיות שלי כי חשוב לי שהוא יוכל לעשות הכל ושלא ירגיש שמשהו שמגביל אותו.

לאחרונה אני חושב שמצאתי לזה פתרון. אמרתי לילדים שכל אחד מאיתנו יבחר אתגר - משהו מפחיד או שקשה לעשות. הרעיון היה שנקבע מטרה כדי שנוכל להצליח. האמצעי, בן החמש, בחר להתנהג יותר יפה בגן. זה אתגר שאני מאוד שמח שהוא בחר. הגדול בחר לא לפחד מכלבים. אני בחרתי להצליח להתעורר מוקדם ולהיות מוכן כל בוקר לפני שהם מתעוררים. כל פעם שהגדול רואה כלב הוא מנסה ללטף אותו ורואה שזה לא מפחיד. אבל עדיין, אם כלב רץ אליו הוא מפחד ובורח ממנו. הבנתי שזו הנפילה של האתגר כי הוא לא באמת יפסיק לפחד מכלבים. בסוף יוצא שהוא בוחר אתגר ולא מצליח בו ואני לא רוצה שזה יקרה. עכשיו הקטנו את האתגרים כדי שיהיה יותר קל להצליח בהם. אמרתי לו שזה בסדר לפחד מכלבים וסיכמנו שהאתגר יהיה ללטף כלבים. דיברנו על זה שהאתגר לא חייב להיות קשור בפחד. הוא יכול לבחור אתגר של לקרוא ספר ביום או להצליח בחמש הקפצות של כדור על הרגל. אני מנסה את זה ואני חושב שזה יכול לעבוד טוב.

ביומולדת האחרון של הגדול עברה בי מחשבה לכתוב לו שאני שמח שהוא הבן שלי ואני מאחל לו שהוא יהיה תלמיד מצטיין אבל לא חנון, שיצליח עם בנות אבל שידע להתייחס אליהן בכבוד, שיהיה ספורטאי מצטייין אבל שידע לנצח וגם להפסיד ועוד כל מיני ציפיות שיש לי ממנו כי אני רוצה שהוא יהיה הכל. אני טיפוס מאוד הישגי ואני מאוד משתדל שהוא לא יראה את זה. בסוף הברכה חשבתי לכתוב - אבל בלי לחץ. תהיה מי שאתה רוצה להיות.״

זו ילדותי השנייה, אבא לשלושה (7.5, 5, חצי שנה)

---

קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הצטרפו לילדותי השנייה

היא דור העתיד

״גדלתי בישוב מבודד באמצע שום מקום. היו בישוב עוד ארבעה ילדים בשכבת גילי. לרוב הרגשתי לבד וכל הזמן חיפשתי מה לעשות. אני זוכר שאהבתי לשחק, לבנות דברים ולפרק. את הורי אני לא ממש זוכר בתקופה הזו כי הם עבדו מאוד קשה וחזרו הביתה מאוחר. אפשר להגיד שגידלתי את עצמי לבד ובאיזשהו שלב התכנסתי בעצמי. היום אני לא מרגיש קרוב להורים. אמנם אנחנו מתראים בסופי שבוע, אבל אני לא מרגיש מחובר. כאבא זה די עצוב לי שאני לא ממש זוכר אותם בילדות שלי.

בילדות אהבתי לבנות בלגו. אפשר להגיד שהלגו השפיע על החיים שלי. אחת לכמה זמן אבא שלי הגיע והביא לי לגו במתנה והרגעים האלה חרוטים לי עד היום בזיכרון. הייתי משחק שעות על גבי שעות, עד שהגיע המחשב. אהבתי לשחק במשחקי אסטרטגיה שדורשים המון מחשבה יצירתית ותכנון כדי לנצח ולכבוש את העולם.

אני לא זוכר שהיה שלב בילדות שהרגשתי שההורים שלי אוהבים אותי

בתקופת התיכון עברתי ללמוד בעיר ופתאום מעגל החברים גדל. עדיין חייתי בבועה של ישוב קטן שבו אני מכיר רק כמה עשרות אנשים וזה מה שחשבתי שיש בכל העולם. כשהגעתי לצבא פתאום ראיתי גדודים של אנשים בגילי. אני זוכר שהייתי בשוק טוטאלי. חשבתי ״איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה אנשים, בגיל שלי, בארץ?״ השלכתי את זה על כל העולם. הבנתי שאני בספינת חלל ענקית ושלא הייתי מודע לכל הדברים האלו. הבנתי שחייתי בבועה והיא התנפצה. רק אז הבנתי שהייתי סגור כל הזמן. מאז, כמו במשחקי המחשב, נכנסתי למרוץ חימוש בידע וכשרונות כדי לזכות ביתרון על המתחרים הרבים שפתאום גיליתי. הפכתי פתאום מתלמיד גרוע לתלמיד מצטיין בכל התחומים.

אני לא זוכר שהיה שלב בילדות שהרגשתי שההורים שלי אוהבים אותי. אני מפצה על הילדות שלי עם הילדים. כשאני חוזר הביתה אני מנתק הכל ונמצא איתם עד שהם הולכים לישון. אני משתדל לתת להם את כל כולי כדי שיהיו להם כמה שיותר חוויות מהגיל הזה ומההורות שלי וכמובן, להכין אותם לעולם האמיתי על ידי הקניית כשרונות וידע לא פורמלי. זה הצורך שהיה לי כילד ואלו התובנות שגיליתי במהלך השנים.

אני יושב עם הבת הגדולה שלי ומשקיע זמן. אני מנסה ללמד אותה על החיים ושואל אותה מה היא חושבת על כל מיני דברים. כשאנחנו יוצאים יחד לפארק, אני נותן לה משימות כמו לחפש אותיות, מילים, צבעים וחפצים או שאני נותן לה משימות ספורטיביות כמו להתגלש במגלשה, לטפס בסולמות, לקפוץ על רגל אחת ועוד. אני מסביר, נותן הנחייה והיא עושה אותה. אותי לא הנחו בילדות. היא מאוד מתלהבת למצוא ולעשות דברים ולהגיד לי שהיא מצליחה. אני חושב שזה גורם לנו להיות בקשר יותר טוב.

זה די קשה לא להתערב

היא אוהבת לבנות בלגו. הבאתי לה את אוסף הלגו שהיה בילדות שלי והראתי לה איזה דברים בניתי. יש שם יצירה אינסופית. חלק מהחלקים בני כמעט 30 שנה. למען האמת אני לא יכול לראות את הלגו יותר בגלל הכמות העצומה שיש לנו בבית. לפעמים אני קונה לגו כי היא אוהבת לבנות לבד עם ההוראות אבל כבר אין לי מקום איפה לשים אותו. לא חלמתי שאגיע למצב הזה כי בילדות רק רציתי שיהיה לי יותר ויותר.

אנחנו יושבים לבנות יחד אבל כל אחד בונה לבד. זה נותן לה את המוטיבציה לעשות דברים. אני מסתכל ונותן טיפים אבל לא מתערב. זה די קשה לא להתערב במיוחד כשאני רואה שהיא לא מחזקת את החלקים או כשאני רואה דברים שאפשר לעשות יותר טוב. בשלב כלשהו אני רוצה שהיא תגלה את הטעויות לבד ותלמד שהיא יכולה לשפר ולהשתפר. היום היא יכולה לשבת שעתיים-שלוש בחדר ואני לא שומע ממנה בכלל. היא בונה ולרוב לא מתייאשת. בסוף היא באה להראות לי מה היא עשתה. היו פעמים שהיא התייאשה. כשהגיעה ערכה חדשה למשל, היא ביקשה להרכיב לבד ואחרי כמה ניסיונות אמרה שהיא לא מצליחה. גיליתי שהיא הרכיבה הפוך, הראתי לה את הטעות והיא המשיכה.

לאחרונה עברנו ממשחקים ללימודים. אני מסביר לה שאם היא תלמד עכשיו זה יפתח לה אפשרויות והיא תוכל לעשות המון דברים. היא גם שואלת אותי הרבה שאלות על איך דברים עובדים ולמה דברים קורים, אז עכשיו אנחנו לומדים כל יום במשך שעה קריאה וכתיבה. אני נותן לה לבחור איזה נושא ללמוד. היא בוחרת ספרון לקריאה ואנחנו מתקדמים לפי זה. אני גם דואג לתת לה צ׳ופרים. כל פעם שאנחנו מסייימים נושא אנחנו הולכים לחנות ספרים והיא בוחרת ספר חדש. לדוגמא, לא מזמן היא סיימה סדרה של ספרי קריאה אז עשיתי לה מנוי לעיתון ילדים.

כשאני עובד היא באה לשבת לידי ואומרת שהיא רוצה לעזור לי. אני נותן לה לעשות דברים והיא פשוט מחקה כל דבר שאני עושה. אני מאמין שכמה שלא נשקיע, בסוף הילדים יצאו כמונו. לכן כדי שהם יצליחו, אנחנו צריכים להשקיע הרבה בעצמנו, להצליח, ולשמש דוגמא אישית. אני רוצה שהיא תחשוב לבד ותעשה, וזה מדהים בעיני שפתאום היא מתחילה לפתח דעות ומחשבות משל עצמה. מהרגע שהיא הצליחה להחזיק מברג ביד החלטתי להביא לה משחקים שיכולים לפתח אותה. אני מחכה לראות מה היא תמציא. היא דור העתיד.״

זו ילדותי השנייה, אבא לשניים (5.5, שנה)

---

קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הצטרפו לילדותי השנייה

היום אני בוחרת ללמד

״קיבלת ציון טוב במצגת בגלל העיניים היפות שלך״. תודה לעיניים שהביאוני עד הלום.  

[בראיון עבודה] ״את היית מדריכת חי״ר? באמת עבדת באבטחה? את נראית כל כך עדינה״. האמממ... זו שאלה? מה זה אומר?

[כשרק עברנו לארה״ב ועדיין לא היה לי אישור עבודה] ״אם את לא יכולה לעבוד למה שלא תביאי ילדים?״ באמת המלצתם לי, בתקופה מאוד ״יציבה״ בחיי, לבחור במקצוע הכי מחייב והכי מאתגר אבר? ועוד כברירת מחדל? ברור שילדים זה שמחה. אבל זה גם עוד כמה דברים בדרך.

״מתי את אוספת את הילדים? בחמש? מסכנים הילדים״. תודה על הרגישות. עד היום אני נלחמת ברגשות האשמה.

״איך רזית. זה ממש לא מחמיא לך. את נראית חולה״. מעולם לא הרגשתי בריאה יותר. תודה ששאלתם.

זה מקבץ קטן מהפנינים ששמעתי בעבר. מאנשים קרובים ומאנשים שאני כלל לא מכירה. מגברים, אבל גם מנשים.

אני מאמינה שחלק מההערות נאמרו בצחוק ובלי כוונה לפגוע. אבל אני? לא אמרתי כלום. לא אמרתי כי זה הביך אותי. כי התביישתי. כי נתפסתי לא מוכנה. כי הדחקתי.

אז היום, ביום האישה, אני בוחרת ללמד.

היום אני רוצה להניח שאנשים פשוט לא מודעים עד כמה ההערות האלו, גם אם הן נאמרות בצחוק, נצרבות בזכרון.

היום אני רוצה לספר איך זה מרגיש להיות בצד השני ולשתף שההתמודדות עם ההערות האלו דורשת משאבים פנימיים שהייתי שמחה לנתב למקומות אחרים.

היום אני בוחרת להציע אלטרנטיבות שהייתי שמחה מאוד לשמוע, ושמחה אפילו יותר שבתי תשמע בעתיד -

״קיבלת ציון טוב במצגת. איך עשית את זה?״ עשיתי הרבה. קראתי המון מאמרים. ניתחתי תוצאות. התייעצתי עם עמיתים. ראיינתי מומחים. העברתי את המצגת לחברים ולעצמי אינספור פעמים. אה, גם השתדלתי לנשום כי הייתי בלחץ מטורף.    

״אני רואה שהיית מדריכת חי״ר ושעבדת באבטחה. את יכולה לספר לי על זה?״ יותר מאשמח. כי בצבא למדתי דבר או שניים על מנהיגות. שם הבנתי שידע זה כוח. שידע, יחד עם דוגמא אישית היו הדרך הכי אפקטיבית למזער את הפקפוק והדעות הקדומות שהיו לקומץ של חי״רניקים בדבר היכולת של ׳בנות׳ ללמד ׳לוחמים׳.  

מתי את אוספת את הילדים? בחמש? מה אתם אוהבים לעשות יחד? כיף. והמון! בהתחלה היה קשה להסתגל אבל למדנו להתייעל ולהנות מהזמן איכות יחד - ללכת לפארק, לקרוא ספרים, לצייר, לרקוד ולשיר בקולי קולות, להכין ארוחת ערב יחד ולפעמים גם סתם להתבטל.

את לא עובדת עכשיו... איך רזית… איך את מרגישה? באמת שאי אפשר לטעות עם השאלה הזו.  

היום אני מבקשת מכולנו, נשים וגברים כאחד, להתעניין. במקום לנסות לעניין אחרים במה אנחנו חושבים, פשוט להתעניין ולשאול - איך אתם מרגישים? מה אתם חושבים? זה לא רק נעים יותר אלא גם מעצים. וזה רלוונטי גם לילדים.

ולסיום, חוץ מאותנו, הילדים הגדולים, היום אני גם בוחרת ללמד את בתי, אוטוטו בת 4, שהיא יכולה לעשות הכל כי יש לה מוח שהוא כל יכול -

יש לנו מוח בראש ויש בו המון כוחות-על מאוד מיוחדים.

יש כח-על שעוזר לנו לעשות דברים.

גם דברים קלים, וגם קשים. גם דברים מוכרים וגם דברים חדשים.

יש כח-על שעוזר לנו לזכור.

יש כח-על שעוזר לנו לבחור.

יש כח-על שעוזר לנו למצוא פתרונות.

גם כשלא מצליחים וגם כשמרגישים רגשות לא נעימים.

וחוץ מכח-על ללמוד, יש לנו גם כח-על ללמד.  

כי יש לנו מוח והוא כל יכול.

לטובת הדור הבא אני מקווה שנמצא את האומץ לדבר ולספר.

שיהיה לנו את האומץ ללמד.

מוזמנים לשתף.

 

שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא

"בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. מצאו שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר, אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה. מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.

כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳ המורה שלו התקשרה אלי פעמיים בשבוע וסיפרה שהוא מרביץ, מרעיש, ושהוא לא מסוגל לשבת. היו צעקות בבית. ישבתי איתו שעות על גבי שעות עם שיעורים והכל בצעקות ובכעס. עד שפתאום הבנתי שמה שיצא ממני זה אמא שלי... ממש לא אהבתי את זה. כששמעתי את המורה אומרת "יש לו פוטנציאל", זה ריסק אותי. המשפט הזה עצר ועדיין עוצר אותי בחיים. תמיד יש לי את החשש הזה שאני לא מספיק טובה, שאני לא אצליח. גם כשהצלחתי, הייתי מופתעת. לא הבנתי איך זה קרה. חשבתי שפשוט היה לי מזל. אני חושבת שאני אף פעם לא ארגיש חכמה מספיק. גם בשיחות עם אנשים אני תמיד מרגישה שאני קצת פחות. לא רציתי שהוא יסבול ויעבור את מה שאני עברתי. אני מאוד שמחה שהתעוררתי בזמן. כשהתחלנו את האבחונים, הוא השמיע המון קולות. חשבתי שאולי הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי. הנוירולוג אמר בצורה חד משמעית שיש הפרעת קשב וריכוז. היה לי ברור מאוד מאיפה זה מגיע. הוא ענה על כל הפרמטרים ונמצא בצד החזק של הסקלה. הוא אובחן בכיתה ב׳. המאבחנת אמרה לי ״תקשיבי, הילד גאון״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״יש לי גאון אחד בבית. אני יודעת מה זה גאון. הוא גאון?״ היא הסתכלה עלי, הוציאה אותו מהחדר ואמרה לי ״תקשיבי לי טוב, הילד הזה גאון. הגענו איתו למבדקים של כיתה ד״. זו פעם ראשונה שבכיתי. הבנתי שאני בכלל לא רואה מה עומד מולי. שאני בעצם מתייחסת אליו וליכולות שלו בזלזול. אני יכולה להגיד היום בדיעבד שלא תמיד הורים יודעים מה הפוטנציאל. לפעמים ההפרעת קשב היא כל כך קשה שאתה בכלל לא רואה שיש איזהשהו פוטנציאל שם. זה נוראי. כי כשזה הילד שלך ואתה לא רואה את זה, זה הכי קשה. אני לא מבינה איך לא שמתי לב שאני חווה דרכו את כל מה שאני חוויתי בילדות. הבנתי כמה אני טועה עם הילד שלי.

״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״

ואז עלתה הסוגיה של הריטלין. בהתחלה לא הבנו מה זה אומר. במשך שנה התגלגלנו איתו לאבחונים ואני רציתי ללכת איתו לפסיכולוגית לראות שאין לזה רקע נפשי, שאין משהו שמחזק את זה. רציתי לוודא שזו רק הפרעת קשב וריכוז. הלכנו איתו לעוד פסיכולוגית ולעוד נוירולוג ובסוף הלכנו לפסיכיאטרית שידועה כאורים ותומים של הקשב וריכוז. אני זוכרת שהיא אמרה לי ״תנסי לעבור את הסוף שבוע בלי משקפי הראייה שלך. תנסי. תנהגי, תקראי, תבשלי בלי המשקפיים״. וככה לאט לאט הבנתי שאולי כדאי לפחות לנסות את הריטלין. הוא התחיל לקחת ריטלין והופתענו מהתוצאות. בהתחלה חשבנו שהוא צריך ריפוי בעיסוק כי הכתב שלו היה חרטומי מצרים, ממש כמו הכתב שלי בילדות, ופתאום זה נעלם. הוא חזר הביתה באיזה יום עם המחברת ושאלתי אותו מי כתבה לו במחברת. הוא אמר לי ״אמא זה הכתב שלי״. לא האמנתי לו. ביקשתי ממנו שיכתוב שוב. פשוט לא האמנתי לו. אחרי חודש שהוא לקח ריטלין עניין אותי לשמוע איך הוא מרגיש. הוא אמר לי ״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״. ואז הבנתי כמה רעש יש אצלי. בעקבות זה, הלכתי גם לאבחון. כמובן שאמרו לי שיש לי הפרעה והתחלתי לקחת גם ריטלין, במיוחד בתקופה שבה למדתי הוראה של מתמטיקה לגיל הרך. הרבה פעמים הוא בוחר שלא לקחת את הריטלין. הוא מרגיש מתי הוא צריך את זה ומתי לא. בכיתה קשה לו לשבת ולהיות קשוב אז הוא לוקח. בחופשות הוא לא לוקח. הוא אומר שזה מונע ממנו לקפוץ ולהשתולל. יש לו את היכולת לווסת. לאט לאט אנחנו מגלים גם מה עוזר. מסטיק מאוד מרגיע אותו. גם לשרבט על נייר ולשבת על כדור קופצני. אלו דברים שמרגיעים באופן מיידי. אז לאט לאט כל אחד לומד מה טוב לו, מה נכון ואיזה כלים יכולים לעזור. אנחנו לומדים ביחד.

״מה לעזאזל מתנה בזה?״

הרעש בראש הוא מטורף. כשאני נפגשת לקפה בחוץ אני שומעת את המנוע של המכונית, אני רואה את האיש שיושב מבעד לחלון ושמה לב מתי הוא אוכל, אני שומעת את זו שליד מדפדפת בעיתון ואני רואה את כל הדברים שמתרחשים מסביב והם בעצימות גבוהה. כל מכונית שעוברת, כל צל שעובר, אני קולטת את כל המידע. בראש יש המון רעש ואני צריכה להיות מרוכזת בתוך שיחה. וזה קשה. הרבה פעמים המחשבות רצות כל כך מהר קדימה שאני כבר לא זוכרת מה רציתי להגיד. אז כשילד יושב בכיתה ומנסה ללמוד ורואה ציפור שעפה מבעד לחלון, ושלילד אחר נפל המחק קשה לו מאוד להתרכז במה שהמורה אומרת. הרעש בראש הוא מאוד גדול. בגלל זה הרבה פעמים אני ממש צריכה שקט. השקט בשבילי הוא כל כך חשוב ודומיננטי, אפילו ברמה שאם לא יהיה שקט מוחלט, דממה כזו שאף אחד לא נושם בה, אני לא יכולה להרדם. ההתמודדות עם הרעש מלווה בהמון סטרס כי יש כל הזמן רשימות, ומחשבות שאני לא אשכח. אני יכולה לקבוע בו זמנית שני דברים אחד על השני ואני לא אשים לב. גם אם הם יהיו כתובים אחד מתחת לשני, אני לא רואה את זה בכלל. זה מביא למצבים ממש לא נעימים. זה יכול להתפרש כזלזול. בבית היה לי קל כי החברות הטובות ידעו מי עומדת מולן. אם קבעתי לצאת לסרט וקניתי כרטיסים להצגה זה היה ברור שזאת אני ושזה לא בכוונה. צריך להיות מאוד יצירתי כדי לפתור את כל הבעיות האלה. המוח חייב להתמודד עם הרבה דברים שאדם רגיל לא צריך להתמודד איתם. אולי זו המתנה? כולם מדברים על זה שהפרעת קשב וריכוז מביאה איתה איזושהי מתנה. הרבה פעמים אני צוחקת ואומרת מה לעזאזל מתנה בזה? מה זה עוזר לי שאני שומעת ורואה כל כך הרבה דברים? זה רק מפריע לי.

״איך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי?״

מבחינה חברתית הייתי מאוד חזקה. גם בספורט. הייתי בכל התחרויות ובכל החוגים האפשריים. אבל לא דאגו לטפח את המקומות שהייתי טובה בהם. אף אחד לא אמר לי ״זה המקום שאת טובה בואי תמשיכי לצייר או זה המקום שאת טובה אני לא מוותרת לך, תמשיכי להיות שחיינית כי את הכי טובה בזה בעולם״. זה לא היה חשוב כי התפיסה היתה שאם אין לזה ציון זה לא שווה. זה לא יוביל אותי לשום מקום.

אבא שלי תמיד היה גאה בי. בכדורסל, בשחייה, ובכל הדברים שהיו מסביב. הוא מאוד ניסה לעודד אותי ולהרים אותי במקומות האלו שהוא ראה שעושים לי טוב. הלימודים פחות הפריעו לו. הוא כנראה הבין שזה לא מה שחשוב. גם הוא בעצמו לא היה תלמיד כזה טוב אבל הוא הצליח בחיים בזכות עצמו. את הפעם הראשונה ששמעתי את אמא שלי אומרת שהיא גאה בי אני לא אשכח. היא הגיעה אלי הביתה וראתה איך הסעתי לחוגים, ארחתי חברים, תקתקתי ארוחת ערב, מקלחות ואז כולם הלכו לישון והיא אמרה לי ״וואו, איך את עושה את זה, אני כל כך גאה בך״. הייתי בשוק. שאלתי ״מה אמרת לי״?. היא אמרה ״שאני גאה בך״. פשוט התחלתי לבכות. היא לא הבינה מה קרה. אמרתי לה שזו פעם ראשונה בחיים שאני שומעת שהיא גאה בי. היא התגוננה כמובן. היא מרגישה שאני מנסה להוכיח אותה, שאני שופטת אותה על משהו ולכן היא לא קשובה. למדתי להשלים עם זה. אבל פתאום גם די הבנתי אותה. זה קרה בזמן האבחון והליווי של הבן שלי. הבנתי למה אמא שלי כעסה עליי כי גם אני כעסתי עליו והיה לי נורא קשה. הרגשתי שאני בסוג של מלחמה יומיומית כי רציתי לראות שהוא מנסה ומתקדם. וכמה אנרגיות השקעתי בזה וחשבתי שלא יכול להיות שהוא כזה מטומטם. זה מה שחשבתי ואז כעסתי על עצמי שאיך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי? זה גרם לי להבין את כל הכעסים ואת הקושי שהיה לאמא שלי איתי. בתקופה שצעקתי על הבן שלי היא אמרה לי ״אל תצעקי עליו כל כך הרבה, זה לא טוב״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״אני יודעת שזה לא טוב אמא, אני זוכרת היטב״. והיתה שם איזושהי הבנה. ראיתי שהיא מצטערת על המקרים האלו. אבל היה לה מאוד קשה לבטא ולהגיד שהיא היתה לא בסדר. הליווי שלו עזר לאיזשהו תהליך של החלמה. בשנתיים האחרונות זה הגיע למצב שהייתי מתקשרת אליה בבוקר אם היה לי יום פנוי ואומרת לה ״אמא מה את עושה עוד חצי שעה? אני באה לאסוף אותך לקפה״. זה היה החלום שלי להיות חברה של אמא שלי. ראיתי חברות שלי מהצד שהן חברות נורא טובות של האמהות שלהן, שהן יוצאות ביחד. אצלי זה היה מן סבל. תמיד הרגשתי שהנה עוד פעם יעבירו עליי ביקורת, עוד פעם יגידו לי שאני לא מספיק טובה. תמיד חשבתי למה אני צריכה את זה? באיזשהו מקום ידעתי שהיא אוהבת אותי. לא היה לי ספק שהיא אוהבת אותי, אבל הדרך שלה היתה קשה. המטרה שלי היום זה להשלים פערים. להשלים את מה שלא היה לי איתה בתקופת הילדות.

״שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא״

בילדות שלי הציונים והלימודים הם אלו שהיו חשובים. כאמא, אני מורידה את החשיבות שלהם למפלס מאוד נמוך כדי שהילדים שלי יבינו מה יותר חשוב בחיים. זה משהו שאני לוקחת מהילדות. לפעמים לקיצוניות אבל לא אכפת לי. הם ילדים חכמים, טובים, הם ישימו לעצמם מטרות בחיים ואין לי ספק שהם יעמדו בהם. אבל אם יש דבר שהם אוהבים ומתמידים בו, בין אם זה ספורט או כל דבר אחר, אני לא אוותר להם. לבן שלי היתה תחרות בטאקוונדו יום לפני מבחן. אמרתי לו שמצידי הוא יכול להוציא 70 במבחן אבל את התחרות הוא לא יפסיד. כי הוא מתמיד בזה כבר שנים ומאוד נהנה מזה. הוא זכה מקום ראשון ודיברנו על זה במשך שבוע שלם שאיזה יופי שהוא הלך בסוף לתחרות ושהוא מתמיד. חשוב לי להעצים את המקומות האלה. כשאני זכיתי במדליה אף אחד לא עשה מזה עניין. בסוף פרשתי מדברים שאני אוהבת כי לא יכולתי להתמודד עם הלימודים תוך כדי. מאוד חשוב לי להדגיש להם שיהיו מאושרים, שיעשו דברים שעושים להם טוב. זה משהו שלא הרגשתי. הרבה פעמים אני כועסת וצועקת, אני בן אדם. אבל מאוד מאוד חשוב לי שהם יקבלו המון חום ואהבה. שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא. זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)

--- קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות