מתי בפעם האחרונה אמרת לעצמך תודה?

במהלך חנוכה הזמנתם חברים ומשפחה להדלקת נרות. הפקתם ערב לתפארת, מכיבוד מושחת לבריא (מי אמר סופגניות בריוש בציפוי קרם טרמיסו?), הפעלה משעשעת לגדולים ולקטנים, ועד לטקס הדלקת נרות מרגש שבו הענקתם לאורחים נר מהודר שמסמל את האור המיוחד שהם מביאים לחייכם, ולעולם הזה. כולם שבחו אתכם והודו לכם על ערב נפלא ומרגש. על מה אתם מודים בערב מוצלח שכזה?  האם הודתם גם לעצמכם?  

******

חג ההודיה נחגג מידי שנה, בסוף השבוע האחרון של חודש נובמבר. זהו חג לא דתי שנחגג כדי להודות על יבולי הסתיו אך קיבל משמעות נוספת של הודיה כללית. אני מאוד אוהבת את האופי של החג הזה כי הוא משפחתי, כיפי, ועם פן רוחני. הרגעים שבהם אני חושבת על כל הדברים שעליהם אני מודה מחזירים אותי לקרקע וממלאים את ליבי עד מאוד. אני מודה על שני סטארטאפים צומחים, זיו ואביתר ;) , על פרטנר שהוא 99% מושלם (חברתי מפולין טוענת שתמיד יש מקום לשיפור. לא מתווכחת), ועל כל האנשים שבחיי - הוריי היקרים, משפחה, חברים, מכרים. אני מודה גם על הרגעים המרגשים והשמחים השנה, על בריאות איתנה שלי ושל הקרובים ללליבי וכמובן, על החיים עצמם.

 מודים ונהנים - תודה מיוחדת על כך שהנפילה מהסנואובורד לא הסתיימה הפעם עם שברים :)  

אני מנחשת שרובנו מודים פחות או יותר על אותם דברים. אותם דברים שהם כל כך לא מובנים מאליהם וגורמים לנו להרגיש ברי מזל. השנה, בפעם הראשונה מזה שבע שנים שאנחנו פה, חוץ מלהודות על הרשימה מעלה, הרהרתי בשאלה מה עם להגיד תודה גם לעצמי? מממ... מחשבה מוזרה. מאוד סיקרן אותי להבין למה זה מרגיש מוזר. האם זה אומר שתפיסתית אני לוקחת את עצמי, או את הדרך שעברתי, כמובן מאליו?

על מה ילדים מודים?

ברוח חג ההודיה, דיברו עם הילדים בגן של זיו על החג ושאלו אותם על מה הם מודים. כששמעתי אותה ספק אומרת את אשר ליבה ספק מדקלמת את הדברים שעליהם היא מודה - אמאבא, פסטה אדומה, אביתר ושולחן, הבנתי שמילדות אנחנו מורגלים להודות על דברים חיצוניים ועל מה שנופל בקטגוריה של ״לא מובן מאליו״. מה שמעניין בעיני הוא שהעקרון של ההתמקדות בחיצוני, בסביבה, תופס לא רק לגבי הכרה בטוב. מילדות מלמדים אותנו להיות קשובים לסביבה - להפגין חמלה, אמפתיה, אהדה, סבלנות, נדיבות ועוד כלפי אחרים. המיומנויות האלו מן הסתם חשובות לקיום חברה מכילה ותומכת וככאלו, יש לנו אינספור הזדמנויות לתרגל אותן כילדים, ועוד אינספור הזדמנויות ללמד אותן כהורים, וטוב שכך. אני לא בטוחה אם ההתמקדות בחיצוני זה ההסבר היחידי ללמה זה מרגיש מוזר להפגין את אותם דברים כלפי עצמי. אבל לאחרונה גיליתי שגם אחרים שותפים לתחושה הזו. בחודשיים האחרונים עברתי קואוצ׳ינג, יחד עם קבוצה של נשים מדהימות בטווח גילאים של 35-70. נפגשנו מידי שבוע כדי ללמוד ולתרגל תהליך שאמור לשמש אותנו ברגעים של חוסר הרמוניה פנימי. על קצה המזלג, בתחילת התהליך התבקשנו לכתוב על מה אנחנו מודות, כדי לפתח הרגל יומיומי שימקד אותנו בדברים החיוביים שבחיינו. בהמשך, נדרשנו להודות לעצמנו על מי שאנחנו, לתת מקום לרגשות לא נעימים שמציפים אותנו בסיטואציות שונות (כמו כשלון, נחיתות, פחד מביקורת או דחייה), להפגין חמלה עצמית, ולפעול ממקום שהוא טוב גם עבורנו. רובנו מצאנו את התרגול הזה מאוד מאוד מאתגר. נדרשו שתי קואוצ׳ריות מנוסות, נחישות, וחודשיים של אימון מפרך מבחינה רגשית, כדי לפתח גישה מקבלת כלפי עצמנו. אה, ולא פחות חשוב, כדי לנטרל את המחשבה הכה-מגבילה שאהבה, תודה וחמלה עצמית יהפכו אותנו לאגואיסטיות או נרקסיסטיות. למדתי המון מהתהליך הזה ובטח אכתוב על כך בעתיד. קווי הדמיון שמצאתי בין המשתתפות גרמו לי להבין איזו עוצמה יש לחברה ולרצון להשתייך על תפיסת העצמי כבר מילדות. מרתק לראות איך כל הסיפור הזה בא לידי ביטוי בחיים הבוגרים ואת התהליך שכל אחת מהמשתתפות עברה כדי להרגיש יותר מחוברת לעצמה. היום אני שואפת למצוא איזון בריא יותר בין החיצוני לפנימי ולדאוג לטפח גם את הפנימי, במיוחד בכל מה שקשור לקשב, סבלנות, הכרה בטוב וחמלה. לדעתי אלו כישורי חיים המשפיעים על תחומים רבים אצל ילדים ומבוגרים כאחד - מאופטימיות וללמידה, ועד להתמודדות עם אתגרים, רגשות, הצלחות וכשלונות.

אתגר #תודה_יומיומית

ללמוד להודות על הטוב

איך משנים את האיזון בהקשר של הכרה בטוב? שאלה טובה. בחרתי להתחיל בצעדים קטנים, עם שני הרגלים יחסית פשוטים: הרגל אישי - לקחת כמה דקות ביום כדי להעריך את הטוב שבחייכם. זה יכול להיות במחשבה, בכתיבה, צילום, ציור, מה שעובד. אני משתדלת להודות על דברים שונים בכל יום, ולהכניס גם את עצמי לרשימה :) הרגל משפחתי - יש המון חומר ברשת על איך ללמד ילדים להכיר בטוב. אחת הדרכים היותר אפקטיביות, שתעבוד לדעתי בטווח רחב של גילאים, היא דוגמא אישית. הרעיון הוא לפתח מנהג משפחתי של הכרה בטוב - זה יכול להיות הרגל יומיומי לפני השינה למשל, או הרגל שבועי בזמן בילוי משפחתי קבוע: ארוחה, נסיעה, וכו׳. חוץ מהכרה בטוב, זוהי דרך טובה בעיני לעודד שיתוף וללמד את הילד באופן עקיף על הדברים שחשובים לנו - ערכים, דרכי התמודדות, גישה לסיטואציות שונות ועוד. אני מציעה לשאול כל אחד מבני המשפחה שתי שאלות:

1. על מה אתה מודה היום? כמה רעיונות:
• למתחילים - יש אינספור דברים שאפשר להודות עליהם. זה יכול להיות מאוד פשוט ואפשר לקבל השראה רבה מהילדים. מסקר קצר שערכתי בין חברים ומחיפוש ברשת מצאתי שחוץ מלהודות להורים, מורים, אחים וחברים, ילדים מודים על עצים, צעצועים, סוסי פוני (שאין להם :)), קשת בענן, כלבים, סרטים, בריכה, מוסיקה ועוד.
• למתקדמים - להודות גם על מטלות שלא ממש מחבבים, כביסה למשל, כי הן מסמלות את השפע שיש בחיינו - בגדים ללבוש. אפשר לתמלל את ההקבלה הזו לילדים - להודות על שיעורי בית גם אם לא ממש אוהבים את זה, כי הם מסמלים את האפשרות ללמוד ולפתח את המוח.

 

2. על מה היית רוצה להודות לעצמך היום? רעיונות:
• שהגעתי בזמן, שעזרתי לחבר, שלא ויתרתי, שחגגתי הצלחה, שהתאמצתי להשתפר, שחשבתי על פתרונות, שיצרתי, שהתמודדתי עם רגשות לא נעימים, שבחרתי להיות חיובית, שהיה לי אומץ, שלא פעלתי מתוך כעס, שפיניתי זמן לעשות דברים שאני אוהבת, שלמדתי משהו חדש, שלקחתי אחריות...

ויש גם בונוס

תרגול קבוע של הכרה בטוב משנה את המוח לטובה. ברמה הכי בסיסית, המטרה של המוח זה לשמור אותנו בחיים ולכן עוד מילדות, המוח מרוכז טוב יותר בגירויים שמהווים סכנה, בגירויים שמפחידים ומלחיצים אותנו, כדי לדעת ממה להמנע. תרגול אקטיבי של הכרה בטוב מאמן את המוח לחשוב בצורה חיובית ולסגל את דפוס החשיבה הזה גם בעתיד. בנוסף, התרגול הזה מאקטב אזורים ומנגנונים במוח שגורמים לנו להרגיש טוב, לפתח אופטימיות, להתמודד טוב יותר עם מצבי חרדה, ושיפור בתפקודי גוף בסיסיים כמו שינה ומטבוליזם. אקדיש פוסט נפרד על מחקרים שעוסקים במוח שמכיר בטוב.  

כמו כל הרגל, קל להתחיל אך קשה להתמיד...

בתחילת כל חודש אני פותחת אתגר בקבוצת פייסבוק סגורה כדי לתרגל את ההכרה בטוב במשך 30 ימים. מוזמנים להצטרף לקבוצה כאן.

(** עדכון - הטקסט הבא כבר לא רלוונטי, לכן בכל חודש אעדכן את הקישור על פרטי קבוצת האתגר: האתגר הראשון יתחיל - ב-15 לדצמבר. אני מתכננת להתחיל את האתגר #תודה_יומיומית באינסטגרם, כדי לתרגל את ההכרה בטוב במשך 30 ימים. מוזמנים לעקוב אחרי (כאן) ולהצטרף לאתגר :) ) אשמח לשמוע אלו מחשבות הפוסט הזה העלה בכם ואלו הרגלים הייתם רוצים לאמץ. תודה שאתם פה 3>  

----------------------

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.

קרדיט לתמונה.

פחד חוצה גבולות

ימים קשים של פחד.

גם מרחוק מרגישים.

האמת? אני מתגעגעת לטילים. בעיקר כי מפניהם אפשר להתגונן. ממש סטייה.

בסולם הפחד שלי פיגועי דקירה הם בליגה אחרת. המחשבה שהשטן נמצא סביב הקרובים לליבי פנים מול פנים, עם סכין מונפת וטירוף בעיניים מחלחלת פחד לעצמות.

וכולם חשודים וכולם מטרות. מזכיר לי את תקופת המתאבדים בשנות התשעים. אני זוכרת שכל שהות מחוץ לבית לוותה בסריקה ערנית של הסובבים, של המקום והתנאים כדי להעריך איפה ״שווה״ למחבל/ת להתפוצץ. הגוף כולו דרוך והאדרנלין בפיק. מה שמאפשר לברוח ממטרת הפיגוע הפוטנציאלית הכי מהר שאפשר. הכל כדי לשרוד.  

וגזענות. במציאות שבה כולם חשודים הגזענות פורחת. הפחד משחית כל מחשבה טובה ואופטימית.    

והמחשבות נודדות. אפשר לקחת פסק זמן אולי? רק כדי לחלק לכולם שריון אבירים ואז לחזור מיד ל״משחק״. רק כדי שניתן יהיה להמשיך ל״שחק״ בלי נפגעים.  

ועוד תקרית, ועוד הרוגים. עוד יתומים, ועוד משפחות שכולות. והרשת מוצפת במדיה ויזואלית אלימה. הראש מבין שחשוב שכל העולם יידע את האמת. אבל הלב נמחץ למראות הזוועה והנה עוד שריטה בנפש.

וכאב. כי בעידן של היום הילדים חיים ברשת. המחשבה שגם הם חשופים לכל התכנים האלימים כואבת עד מאוד. בלי להתכוון, עם הרצון להסביר לעולם את המציאות המורכבת, מטפחים על הדרך שנאה.       

וכעס. כעס על כל העולם שלא באמת מבין. וכעס על אמצעי התקשורת שיושבים עם פנקס פתוח ומעדכנים כמה:כמה באופן סובייקטיבי וחסר רגש, בלי יכולת להעביר את הפחד. אני תוהה איך אפשר בכלל להעביר שגרה של פחד.   

ובטחון. שלא באמת קיים. לא במהלך הסבב הזה ולא בין הסבבים.

ותסכול. מתי הסבב הזה יסתיים ומתי לא יהיה עוד סבב?  

המחשבות מודחקות בכח כדי לתת מקום לתקווה. תקווה שהיום הבא יהיה שקט. שיהיה שקט אמיתי ולא שקט שמביא עמו רעש גדול.

תקווה להפיכה שתשים סוף למעגל השנאה.

כדברי נלסון מנדלה ״חינוך הוא הנשק הכי אפקטיבי שבאמצעותו ניתן לשנות את העולם״. חייבים להאמין, למרות הפחד, שאם אנשים לומדים לשנוא אפשר ללמדם לאהוב.

תפיצו אהבה.

------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה ואשמח אם תשתפו.

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.

קרדיט לתמונה

סמארטפון, מוח, וחופשה בקריביים

תדמיינו שנייה שחברת אפל מארגנת תחרות סביב ״כתיבה ועיצוב יצירתי״. כיאה לאפל, מסתוריות אופפת את התחרות והפרטים אודותיה יתבהרו רק ביום התחרות עצמו. מה שכן, המקום הראשון מבטיח חופשה חלומית באיי הקריביים. לא ברור אם אפשר להתכונן לתחרות אבל זה לא באמת משנה כי כולם כבר מזמן עמוק בתוך חלום ֿשכולו חול לבן, מים שקופים, שקיעות, צלילות, ספרים, קוקטיילים, אוכל טוב, להמשיך?

יום התחרות הגיע ואיתו באז מטורף. מנכ״ל אפל, טים קוק, עולה לבמה ומכריז שאפל מחפשת אנשים יצירתיים לפיתוח רעיון. כולם דרוכים. ואז ההכרזה: ״הוראות הפעלה לאייפון - הדור הבא״. אפל החליטה שחווית השימוש יכולה להיות מושלמת אם היה מדריך שמלמד איך, מתי, כמה, ולמה בצורה קצרה ומהנה.

כמשתמשים מכורים, שלא זזים לשום מקום בלי המכשיר ומשתמשים בו כל יום, כל היום, אתם מכירים את המכשיר מעולה כך שממש אין לכם בעיה להתחיל לעבוד על המדריך. החלטתם להתמקד בחמשת הנושאים הבאים:  

1. מה זה סמארטפון? רק דברים טובים אפשר לכתוב פה. מכשיר שנותן כח-על, חוש-שישי, מוח שני, חבר טוב ועוד. אתם חושבים שזה מצטייר מעולה ומחזק את הברנד. נקסט.
2. אילו שימושים יש לו? קצרה היריעה מלתאר. תצטרכו לברור את העיקריים.    
3. אילו חלקים יש לסמארטפון? זהו לבטח החלק ה״משעמם״ של המדריך אבל הוא הכרחי לנקודה הבאה.
4. מה התפקיד של כל חלק? זה המקום לכלול את הפרטים הכי מגניבים על כל חלק תוך כדי קישור לנקודה #2.   
5. מה עושים כשהוא לא עובד טוב? אמממ... שלילי מידי לא?, עדיף ״איך לשמור על המכשיר ואיך אפשר לגרום לו לעבוד טוב יותר״.

אז קונספט יש. עכשיו צריך לבחור מילים ולעבוד על העיצוב.

נניח לרגע שהתחרות היתה בנושא אחר - ״הוראות הפעלה למוח״, והייתם צריכים לכתוב על נקודות 1-5: החל ממה זה מוח, ועד איך לשמור עליו ולגרום לו לעבוד יותר טוב. אם גם אתם זזים באי נוחות, אתם לא לבד.

איך זה שבכל מה שקשור לסמארטפון (או מכשירים בכלל) אנחנו דיי שולטים ועל המוח, שגם בו אנחנו משתמשים ללא הפסקה, אין לנו מושג? האם זה קשור בזה שהסמארטפון מוחשי והמוח מופשט? האם זה קשור בזה של״מכשיר״ הכי משוכלל ביקום אין מדריך מסודר עם הוראות הפעלה? ולמה בכלל צריך ללמוד על המוח? הוא לא עובד אוטומטית כמו שאר האיברים בגוף? אחרי הכל, אנחנו משתמשים בו כבר שנים…

למה כדאי ללמוד על המוח?

המוח הוא האיבר שאחראי על כל פעולה שמתרחשת בגוף - הוא אחראי על למידה וזכרון, על האופן שבו אנו חושבים ומפרשים מידע וכמו כן גם על הרגשות וההתנהגות. לדעתי יש המון סיבות ללמה כדאי ללמוד על המוח; מלדעת איך פעולות בסיסיות כמו שינה, תזונה ופעילות גופנית משפיעות על תפקודו ועד להבנה של למה רגשות ואמונות יכולים להיות המכשולים הכי גדולים במימוש עצמי. אבל אם הייתי צריכה לבחור סיבה אחת ללמוד על המוח, היא היתה קשורה בזה שאפשר לשלוט בו. אפשר ללמד את המוח לתפקד, להגיב, ולווסת רגשות באופן שונה. באופן שנעים לנו, באופן שמקדם ומפתח אותנו.

סקפטיים? תחשבו שנייה על נזק מוחי שנגרם מפציעה בשדה הקרב, משבץ, מתאונת דרכים וכדומה. פעם תהיתם איך יכול להיות שאדם שאיבד יכולת מסויימת (למשל יכולת דיבור או יכולת תנועה) כתוצאה מנזק מוחי מצליח להשתקם? בטח שמעתם על איזו תכנית שיקום שקשורה בזה. תכנית השיקום זו למעשה תכנית אימונים שמטרתה לגרות את המוח וללמד אותו בהדרגתיות את היכולת שאבדה. התכנית הזו מתבססת על, וממנפת שני מאפיינים מדהימים שיש למוח: פלסטיות - תכונה שמאפשרת למוח להשתנות ולהסתגל לסביבה בתגובה לגירויים שונים, ונוירוג׳נסיס - היכולת ליצור תאי מוח חדשים.

ניפוץ מיתוסים: המוח סטטי, לא משתנה, ומתפתח רק בילדות

פעם חשבו שהמוח הוא איבר סטטי. חוקרים האמינו שתאי מוח נוצרים ומתפתחים רק בשנות החיים הראשונות ואחרי שתא מוח נוצר, יש שתי אפשרויות: או שהוא מתפקד או שהוא מת. מדענים דגולים בתחום הסיקו שרמת החכמה של האדם תלויה בגנים ולא האמינו שניתן לפתח יכולות אקדמיות. זו היתה התפיסה הרווחת במשך כמעט 400 שנים (מה שדיי מסביר למה אנשים עדיין חושבים כך גם היום).

אך מתחילת שנות השישים ועם התפתחות טכנולוגיית ההדמייה (טכנולוגיה שמאפשרת לראות מבנה ותפקוד כגון אולטראסאונד, MRI, CT וכדומה) התחילו להצטבר עדויות שהמוח משתנה בתגובה לסביבה (פלסטיות) ושדווקא יש יצירה של תאי מוח חדשים (נוירוג׳נסיס). מחקרים שונים הראו שחשיפה לגירויים, אתגרים ולמידה מובילים לשינויים משמעותיים במוח ותורמים להתפתחותו גם במהלך החיים.

החל משנות התשעים התפיסה שהמוח הוא פלסטי, היא התפיסה הרווחת. מבחינה מדעית אנחנו רק מתחילים להבין איך המוח עובד אך אותם מאפיינים מיוחדים של המוח, הפלסטיות והנוירוג׳נסיס, שינו את השיח לגבי האם רמת החכמה היא מולדת או נרכשת. היום מבינים שהיא נרכשת ויש מומחים שטוענים שההשפעה שיש למאפיינים הללו על היכולת ללמוד ועל ההבנה של תהליכי למידה תהיה מהפכנית. בקיצור, יש למה לצפות :)

רק על מוחי לספר ידעתי

אם הגעתם עד הלום והשתכנעתם שכדאי ללמוד על המוח ולהכיר את הוראות ההפעלה שלו קצת יותר טוב, מעולה! אם אתם כמעט משוכנעים, תחשבו רגע על פעמים שבהם תכננתם ללמוד משהו חדש או להשתפר במיומנות מאתגרת (למשל בכתיבה…). כמה פעמים מצאתם את עצמכם עוסקים בכל דבר, גם בדברים ששנואים עליכם, רק כדי לדחות את הקץ? הלמידה על המוח תעזור לכם ללמוד בצורה יעילה יותר ולא פחות חשוב, להבין את עצמכם טוב יותר - את הגורמים לדחיינות ואת רגשות התסכול והחרדה שבהתמודדות עם אתגרים.    

ברוח השנה החדשה אני מקווה שתשקלו בחיוב את היעד הבא: ״ללמוד על המוח ועל טכניקות לשיפור מיומנויות למידה״. לדעתי (הלא אובייקטיבית :)) זה יעד מצוין שגם עוזר לסגל מיינדסט מתפתח, אותו דפוס חשיבה שיפקס אתכם על הדרך וידרבן אתכם לנסות תחרות חדשה, גם אם לא זכיתם בחופשה בקריביים ;)

שתהיה שנה מ ע ו ל ה!

------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה וכמובן שאשמח אם תשתפו :)

אולי יעניין אותך גם:

• מבוא למיינדסט - ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה״
• איך לשנות מיינדסט - ״דברים שרציתי לומר״
• הסכנה שבשבחים - ״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.

דברים שרציתי לומר

ביישנות. זו תכונה שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. זו תכונה כל כך מתוחכמת ואם ״זוכים״ בה, מגלים שקשה איתה וקשה בלעדיה. מצד אחד זו תכונה מכילה ועוזרת. היא סופגת כל פרשנות שאני רוצה לתת להתנהגות, לא משנה באיזו סיטואציה. מצד שני, אזהרה! זו תכונה משתלטת. היא מאפשרת ל״השתמש״ בה״ או אם להתוודות, להסתתר מאחוריה, מתי וכמה שרוצים.

 
feeling embarrassed

כל כך נוח להסתתר מאחורי הביישנות כי אם חושבים על זה היא ממש מגנה. היא מגנה מפני אכזבה ועצב, היא מגנה על התדמית והאגו, והיא גם מגנה ממש ממש טוב מפני ביקורת. אז למה כל כך קשה לי איתה? כי הפסדתי המון בגללה: מהזדמנויות לעזור ולהעזר, לשמוח ולשמח, ללמד וללמוד, ועד להזדמנויות להכיר אנשים, להשפיע, להתפתח... ועוד ועוד. דבר אחד אני יודעת, אם יש משהו שממש לא הייתי רוצה להעביר לילדים זו את התכונה החוסמת הזו.

בחזרה לילדות

העבודה על הפוסטים האחרונים שקשורים במיינדסט גרמה לי להבין שהביישנות היא למעשה מסכה של מיינדסט מקובע שיש לי בכמה תחומים. האמת? זו תגלית מערערת ולא כל כך נעים להכיר בה. מצאתי את עצמי צוללת לאוקיינוס המחשבות כדי לחפש תשובות. באוקיינוס כמו באוקיינוס, העומק לא נעים במיוחד - הוא קר, חשוך, וחסר צבע. אבל הוא גם מרתק, רגוע ושקט. ויש משהו בשקט הזה שגורם לתמונה להתבהר.

feeling optimistic

במקביל, הופתעתי מהתגובות על הפוסט של השבחים. התגובות נחלקו בגדול לשני סוגים: תגובות שעסקו בפן הפרקטי ודיברו על הקושי בשינוי שפה (איך אפשר שלא להגיד לילד שהוא גאון?), על איך, כמה ומתי כדאי לאתגר את הילדים, על החשש לפגוע בביטחון העצמי של הילד ועוד. אלו תגובות טבעיות ודיי ציפיתי להן. התגובות שהפתיעו אותי במיוחד היו התגובות שעסקו בעבר, ובהכרה במיינדסט המקובע. תגובות מסוג: ״שבחים ועיכוב… זה ממש סיפור חיי״, ״הלוואי וההורים שלי היו דוחפים אותי יותר, ופחות זורמים איתי״, ״כל אחד מגלה <בפוסט> את הילד שבו״. לא חשבתי שאקבל תגובות מהסוג הזה. אני שמחה שזה צף אצל אנשים נוספים ושיש לי חברים באוקיינוס.

כילדים, למדנו המון מהתבוננות על דמויות מרכזיות בחיינו ופיתחנו אמונות בהתאם. למדנו על בשרנו איזו השפעה יש לשבחים והתנהגות. עכשיו, כשאנחנו הורים, העיניים נשואות אלינו. אם חשוב לנו להשריש מיינדסט מתפתח או לשנות את המיינדסט של הילדים בחיינו, ולהצליח בזה, כדאי לנסות את זה קודם על עצמנו. אחרת, זה ירגיש צבוע, לא באמת נבין מה הילד עובר ברמה הרגשית, ומה שבטוח זה שהמיינדסט המקובע שלנו ימשיך להתבטא בסיטואציות שבשגרה. מניסיון, זה לא תמיד פשוט לשנות מיינדסט (אחרי הכל, יש סיבה למה אנשים ״תקועים״ במיינדסט המקובע) אך זה אף פעם לא מאוחר.

feeling determined

איך לשנות מיינדסט?

הבסיס לשינוי טמון בשלושה רעיונות שכל אחד יכול לאמץ:

• למד את העובדות המדעיות לגבי המיינדסט המתפתח - האמירה ״הכל בראש״ נשמעת אולי כמו קלישאה אבל האמונה שתכונות ניתנות לשינוי, בין אם זה אינטלגנציה או ביישנות, מגובה במחקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומדעי המח. בקצרה, המוח שלנו הוא פלסטי, תכונה שמאפשרת לו להשתנות ולהתפתח. המוח עובד ממש כמו שריר ומסוגל להתחזק כשאנחנו מתאמצים להשתפר (ארחיב על זה יותר כשאכתוב על המוח ולמידה). אגב, כבר מקריאת הפוסט הזה אתם בתחילה של שינוי -- מחקרים מראים שברגע שנחשפים לעובדות על המוח, מתחילים לאמץ את המיינדסט המתפתח.

• למד לזהות את הקול של המיינדסט המקובע - טיפול באמונות החל רק בשנות השישים, ממש לא מזמן במונחים מדעיים. זוהי שיטת טיפול מאוד אפקטיבית שעוזרת להקשיב לקול הפנימי ולחשוב בצורה אקטיבית על דרכים להתמודד עימו. מה אפשר לעשות כששומעים את המיינדסט המקובע ״אני לא מסוגל״?:
• להתמקד בעובדות - הגעת למסקנה שאתה לא מסוגל ללמוד לתכנת? תביא הוכחות בעד ונגד המסקנה. למשל: אני לא מסוגל כי נכשלתי במבחן, אני כן מסוגל כי כתבתי פונקציה שעובדת. ההוכחות שמעידות על יכולת עוזרות לעבור מחשיבה של ״אני לא מסוגל״ לתהייה ״אולי אני כן מסוגל?״, מעלות את הביטחון, וגורמות להרגיש טוב (** ראו חידוד למטה)
• להשיב בקול של המיינדסט המתפתח - כן, צריך ללמוד לתת לעצמנו קצת קרדיט. אז פעם הבאה שתשמע ״אני לא מסוגל לעשות את זה״, תוסיף ״עדיין״
• ללמוד על אתגרים וכשלונות של אנשים מוצלחים - ההצלחה שלהם רק נראית ורודה. רובם נתקלו בלא מעט קשיים לאורך הדרך. מוזמנים להציץ בדף סיפורי התמדה. הסיפורים האלו מראים עד כמה רחוק אפשר להגיע כשלא נכנעים לקול של המיינדסט המקובע  

• למד איך לפתח יכולות - זה נושא שלם שדורש פוסט נפרד אבל לא אשאיר אתכם במתח :). בגדול, צריך לגבש תכנית. תכנית אפקטיבית היא תכנית מוחשית שמתארת מתי, איפה, ואיך לממש אותה. שאלות ששווה לחשוב עליהן: מה המטרה? (להתמודד עם אתגר? כשלון?...), מה אפשר לעשות כדי להשתפר? (לנסות להבין מה הקושי ואיך מרגישים לגביו, לתרגל שיטות שונות להתמודדות, לתרגל עם חברים...), ואיך אוכל לעזור לעצמי להצליח? (לבקש עזרה, לבקש פידבק, ללמוד מניסיון של אחרים - איך הם הרגישו כשהתמודדו? איך הם התגברו על הקושי?...). עדיף שהתכנית תכלול צעדים קטנים כדי שתמיד תהיה תחושה של התקדמות. הכי חשוב, לא לוותר. צריך לזכור שיש דרך להשתפר, וכל אחד צריך למצוא את השיטה האפקטיבית ביותר עבורו. אם שיטה אחת לא עובדת, צריך להבין למה ולנסות שיטה אחרת. משהו יעבוד בסוף. אז כמו הסלוגן של נייקי - Just Do It.

** חידוד חשוב - בגדול, זה התהליך שתיארתי: חווים קושי/כשלון ← מזהים את קול המיינדסט המקובע ← מביאים הוכחות בעד ונגד ← מתחילים להרגיש טוב. אנשים עם מיינדסט מקובע עוצרים פה. אנשים עם מיינדסט מתפתח מבינים שזה רק השלב הראשון (כי מה באמת עשינו? רק דיברנו לעצמנו...). כשלא עוברים לשלב המעשי של פיתוח היכולת, השלב של הלמידה והשיפור, עדיין תקועים במיינדסט המקובע.      

שינינו מיינדסט, מה עכשיו?

לשנות מיינדסט זה מעולה אבל השינוי דורש תחזוקה שוטפת. בדרך כלל, אנשים מתרגלים לטוב מהר מידי ושוכחים את התהליך שעברו כדי להגיע לנחלה. מכירים אנשים שהגיעו למשקל היעד אחרי דיאטה? בטוחה שכן. כמה מהם הצליחו לשמור על משקל היעד לאורך זמן? בטוחה שמעטים מאוד. ההצלחה, הסיפוק, והפרגון מהסביבה יוצרים לרוב תחושת אופוריה שגורמת להרגיש שהתברכנו ב״מטבוליזם של רזים״.  

הקולות של המיינדסט המקובע ימשיכו להופיע בכל מיני סיטואציות וצריך להתמודד איתם. לכן, כדאי לחשוב גם על השאלות הבאות: אילו הרגלים צריך לפתח כדי לשמור על השינוי? כשלא מצליחים להתמיד, צריך לברר למה. לא לברר ממקום שיפוטי, אלא לברר ממקום שמנסה להבין במטרה לשפר -- מה הרגשתי באותו רגע? מה אפשר ללמוד מזה? מה אעשה להבא באותה סיטואציה? צריך ללמוד להפנים שאנחנו בתהליך של למידה ולא בקרב בין הצד המצליחן לצד המפסידן שבנו.

מה עם הביישנות? טוב, תודה :). יש לי עוד דרך ארוכה לעבור. ממרום גיל 35 אני ממש מרגישה שהגיע הזמן להתמודד… ההכרה בעובדה שהמוח יכול להשתנות גם באספקט הזה גורמת לי להאמין שאני יכולה להיפטר מדפוסי התנהגות שאופייניים לביישנות. והנה, הבלוג הזה הוא חלק מהתרפיה, הוא חלק מהתכנית לשינוי. תכנית שמאפשרת לי (וגם מאלצת אותי) להעיז, לצאת ״מהמסתור״, ולבטא את הדברים שרציתי ושארצה לומר. וקולות המיינדסט המקובע? צועקים במלוא הדרם ומלווים אותי בכל פוסט ופוסט. מודה, חוץ מחששות ורגליים קרות, כל פרסום מביא איתו גם המון טוב והזדמנות לחגוג התקדמות. כל פרסום הוא ניצחון קטן שעוזר לי להשקיט את הקולות החוסמים, ולתת להם פרשנות אחרת; פרשנות קלילה, חיובית, ומשוחררת יותר. אז לחיי הניצחונות הקטנים!

 feeling motivated

הרב משה קרליבך אמר פעם -

״כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו״.

אני מאוד אוהבת את האמירה הזו ורוצה להוסיף - 

מה שילד צריך זה גם מבוגר שמאמין בעצמו.

------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה וכמובן שאשמח אם תשתפו :)

אולי יעניין אותך גם:

• מבוא למיינדסט - ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה״
• הסכנה שבשבחים - ״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.

אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו

זיו חגגה לא מזמן יומולדת שלוש. כשאומרים על ילדים שהם גדלים מהר, זה אמיתי לגמרי. בכל אופן, היא קיבלה מסבא וסבתא אופניים במתנה ומיד רצתה לרכב עליהם. קודם היא ניסתה אותם בבית ורכבה מהסלון לחדר ובחזרה. היה נראה שהיא קלטה את הרעיון אך באיזהשהו שלב היא אמרה: ״אמא, אני לא רוצה יותר. זה קשה לי״. התרוצצו לי בראש מליון מחשבות כמו ״הנה זה מגיע... מה כדאי לומר? שניה בודקת עם גוגל וחוזרת אלייך״.

אחד הדברים הכי מאתגרים בעיני בהורות זה עניין התקשורת. העובדה שכל מילה שאומר או כל פעולה שאבצע יכולות להשפיע לחיוב או לשלילה על הביטחון העצמי, היכולת, ההרגשה, שלה וכו׳ גורמת לי לחשוב המון על מה כדאי להגיד ומתי. האמת? לפעמים אני מוצאת את עצמי ללא מילים. ואז, עד שאני מוצאת את המילים, הן כבר לא רלוונטיות לסיטואציה כי זיו כבר מזמן עברה מהאופניים ללגו.

איך אפשר לטפח אצל ילדים את האמונה שהם יכולים ללמוד מה שירצו ולתת להם את הביטחון הדרוש לזה? הורים, מורים ומאמנים בדרך כלל משבחים ילדים המון מתוך אמונה שזה מה שבונה את הבטחון העצמי. 85% מההורים בארה״ב למשל מאמינים שחשוב לומר לילדים שהם חכמים. לא כזה מפתיע נכון? אצל מי זה לא אינסטינקטיבי להגיד לילד ״אתה גאון!״?. כולם אומרים את זה מתוך הרגל וכוונה טובה. השאלה היא איך ילדים מפרשים שבחים מהסוג הזה והאם השבחים האלו יכולים להיות הרסניים?

מה המחקר מספר על שבחים ומיינדסט?

בגדול, מחקרים מראים שכשמתייגים ילדים כ״חכמים״ (או כל דבר אחר) זה לא באמת גורם להם להצליח יותר כי זה משריש אצלם את המיינדסט המקובע -- אותו דפוס חשיבה שגורם להם להאמין שאינטליגנציה היא תכונה מקובעת -- או שהם נולדו חכמים או שלא. ואז מה קורה? הילד מוותר ברגע שנתקל בקושי ונמנע מאתגרים כדי לא לסכן את התואר ה״חכם״ שהודבק לו. ואי אפשר לעבוד על ילדים. אם הילד כל כך חכם הוא גם יודע מה ההפך מחכם וזה בדיוק מה שהוא פוחד לגלות על עצמו כשהוא לא מצליח.

קצת על אחד המחקרים המפורסמים בתחום, מחקר שחושף כמה עוצמה יש במשפט אחד של שבח. זוכרים את פרופ׳ קרול דואק (דיברנו עליה בפוסט האחרון)? היא ועמיתיה, רצו לבדוק איזו השפעה יש לשבחים שונים על המיינדסט. החוקרים הגיעו לכיתות ה במספר בתי ספר בניו יורק, הוציאו תלמיד תלמיד מהכיתה כדי לפתור סדרה של שאלוני IQ. בשלב הראשון השאלונים היו יחסית קלים כך שכל התלמידים הצליחו יפה. ברגע שתלמיד סיים את המבחן, החוקרים ציינו את הציון ושיבחו את התלמיד במשפט אחד. התלמידים חולקו לשתי קבוצות רנדומאליות כך שחלק מהתלמידים קיבלו שבח על היכולת - ״קיבלת ציון ממש טוב. אתה מאוד חכם״. וחלק מהתלמידים קיבלו שבח על ההשקעה - ״קיבלת ציון ממש טוב. בטח השקעת המון״.

בשלב השני נתנו לתלמידים לבחור את רמת הקושי של המבחן: מבחן קשה יותר (החוקרים הבטיחו לילדים שהם ילמדו המון רק מלנסות), או מבחן קל (כמו המבחן הראשון). מה מדהים? 90% מהילדים שקיבלו שבחים על ההשקעה בחרו במבחן הקשה. כמו שבטח ניחשתם, רוב הילדים בקבוצה השניה ביקשו את המבחן הקל ובכך פספסו הזדמנות ללמוד משהו חדש. מה שעניין אותם זה להמשיך להראות חכמים ושחלילה אף אחד לא יגלה שגם הם יכולים לטעות. תדמיינו כמה מלחיץ זה עבור ילדים להיות במקום הזהֿ. 

דוגמא לשאלון IQ - קרדיט 

בשלב השלישי, לא נתנו לתלמידים בחירה ופשוט ביקשו מהם לפתור מבחן מאוד קשה. החוקרים בישרו לתלמידים שהם לא הצליחו במבחן. הילדים שקיבלו שבחים על ההשקעה לא חשבו שהם נכשלו או שזה משקף את רמת החוכמה שלהם, להפך, היתה להם מוטיבציה גבוהה יותר להתאמץ, להתמיד, ולחפש דרכים להשתפר. התלמידים בקבוצה השנייה התחילו לחשוב שהם לא כאלה חכמים אחרי הכל והם גם דיווחו שהם לא נהנים יותר.

עכשיו, אחרי שכל הילדים חוו הצלחה וכישלון, החוקרים רצו לבדוק איך התלמידים יתמודדו עם מבחן נוסף, עם רמת קושי הזהה למבחן הראשון שהם פתרו. כולם אמורים להצליח לא? אז זהו... התלמידים שקיבלו שבחים על ההשקעה הוציאו תוצאות גבוהות יותר מהתוצאות שהם הוציאו בשלב הראשון. ההתנסות עם המבחנים הקשים עזרה להם לשפר את המיומנות בפתרון המבחן. והתלמידים בקבוצה השנייה? הם קיבלו ציונים נמוכים יותר. הם האמינו שהם איבדו את ״כח העל״ שהיה להם.

המחקר הזה מדהים בעיני כי הוא מראה איך במשפט אחד, שבח לכאורה, שבו אומרים לילד שהוא חכם, גורמים לילד לאבד את האמון ביכולת. משפט אחד יותר מידי. אז בלי חכם, מבריק, גאון, או כל תוויות ״חיובית״ אחרת. על אותו משקל, גם ההשוואה לפיקאסו, בטהובן, איינשטיין, ג׳ורדן ועוד שאר כוכבים לא עוזרת. פיקאסו למשל עבד קשה מאוד כדי לפתח את הטכניקה והמיומנות שמאחורי יצירותיו. כשאומרים לילד ״איזה ציור מהמם, פיקאסו מאחוריך״, רק משרישים את הרעיון שכישרון הוא מולד, שהצלחה מגיעה בקלות ומטפחים אצלו, ממש בלי להתכוון, את המיינדסט המקובע -- האויב מספר אחד של למידה. לסיכום: כשמשבחים את היכולת, זה פוגע במוטיבציה ובביצועים.

אפשר לטעון ובצדק שהניסוי הזה בודק בעיקר איך שבח מסויים משפיע בטווח הקצר, בתנאי מחקר ולא בסביבה הטבעית של הילד. פרופ׳ דואק ועמיתיה תכננו מחקר נוסף שנועד לבדוק איך שבחים שהורים נותנים לילדיהם בסביבה הטבעית, משפיעים על המיינדסט. בקצרה, הם מצאו שהשבחים שהורים נותנים לילדים כבר בגילאי שנה-שלוש מנבאים את המיינדסט שיהיה להם חמש שנים מאוחר יותר. בדומה לממצאים קודמים, ילדים ששמעו שבחים על תהליך הראו דפוס חשיבה מתפתח: הם רצו להתמודד עם אתגרים, האמינו שתכונות ניתנות לשינוי, ייחסו הצלחה/כשלון למידת ההשקעה, וחשבו בצורה אקטיבית על דרכים להשתפר. זה מחקר מרתק עם עוד כמה תובנות מעניינות. אכתוב עליו יותר בפוסט נפרד שיעסוק בשבחים לבנים ובנות.

אז מה כן לומר וממה להמנע?

בסופו של דבר, ילדים אוהבים שבחים. זה באמת גורם להם להרגיש טוב. זה גם כיף להיות בצד השני, בצד שמשבח. אז איך עושים את זה בלי לפגוע? דוגמאות:

• איזה יופי! הרכבת את הפאזל ממש מהר.
• הילד שומע: אם אני לא עושה משהו מהר, אני לא טוב בו.
• עדיף לומר: אני רואה שהרכבת מהר, בוא ננסה פאזל קשה יותר.
• איזה ציור מהמם! אתה הולך להיות הפיקאסו הבא.
• הילד שומע: עדיף להמשיך לצייר רק באותו סגנון כדי שלא יפסיקו לקרוא לי פיקאסו.
• עדיף לומר: אני רואה שהשתמשת במספר צבעים. תספר לי מה ציירת?
• הצלחת. אתה גאון!
• הילד שומע: אם לא אצליח, אפסיק להיות חכם -- לא כדאי לנסות דברים קשים יותר.
• עדיף לומר: ממש אהבתי שניסית מספר דרכים לפתור את הבעיה עד שהצלחת.
• פתרת את הבוחן בלי שום טעות!
• הילד שומע: הכל חייב להיות מושלם.
• עדיף לומר: אני רואה שפתרת הכל נכון, בוא ננסה בעיה קשה יותר.
• קיבלת 100 בלי ללמוד. אתה מבריק!
• הילד שומע: אם יראו שאני לומד ומשקיע, יחשבו שאני לא כזה מבריק.
• עדיף לומר: למדת המון למבחן וממש השתפרת. כל הכבוד על ההשקעה, או קראת את החומר מספר פעמים, סיכמת אותו ובחנת את עצמך. זה ממש עבד!

לסיכום, כמה עקרונות מנחים למתן שבחים שאפקטיביים למיינדסט מתפתח:

1. להתמקד בתהליך הלמידה ובמאמץ ולא בתכונות.
2. להיות ספציפים - שהילד יידע בדיוק מה הוא עשה טוב או במה הוא צריך להשתפר.
3. רצוי למתן את השבחים כשההישגים מגיעים בקלות או כשהילד עושה רק את מה שהוא אוהב וטוב בו.
4. לא לשבח כל הזמן כדי שהילד לא יפתח תלות בשבחים וישתמש בהם כמקור עיקרי למוטיבציה.

בעיני, כל מי שמתקשר עם ילדים בין אם זה הורים, דודים, סבא וסבתא, חברים, מדריכי חוגים, מאמנים וכו׳ צריכים להיות מודעים לעניין. תחשבו איזה מבלבל זה עבור הילדים לשמוע בבית שאפשר להצליח בהכל אם משקיעים, ואז לקבל בבית ספר את התווית ״אין לך את זה במתמטיקה״. צריך לאמץ שפה אחידה כדי למזער את הבלבול. מודה, זה רק נשמע קל. זה דורש תרגול, לפעמים נשארים ללא מילים, לפעמים נשמעים כמו רובוטים, אבל בסוף זה יזרום, ממש כמו ״אתה גאון!״.

לסיום, אם השתמשתם בשבחים שמשרישים מיינדסט מקובע או שזיהתם אצלכם מיינדסט כזה (אולי כי אמרו לכם שאתם חכמים/מוכשרים…), אל דאגה, זה בר תיקון :-). בפוסט הבא אכתוב על איך אפשר לשנות את המיינדסט. עד אז, קצת חומר למחשבה - באילו סיטואציות אתם מוצאים את עצמכם משבחים את הילדים שבחייכם? כשהם מצליחים בדברים שהם כבר טובים בהם או כשהם מתמידים בדברים שקשים להם?

אולי יעניין אותך גם:

• מבוא למיינדסט - ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה״
• איך לשנות מיינדסט - ״דברים שרציתי לומר״

------------

אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה וכמובן שאשמח אם תשתפו :)

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך עמוד הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.