יום שישי, 16 באוקטובר 2015

פחד חוצה גבולות



ימים קשים של פחד.

גם מרחוק מרגישים.

האמת? אני מתגעגעת לטילים. בעיקר כי מפניהם אפשר להתגונן. ממש סטייה.

בסולם הפחד שלי פיגועי דקירה הם בליגה אחרת. המחשבה שהשטן נמצא סביב הקרובים לליבי פנים מול פנים, עם סכין מונפת וטירוף בעיניים מחלחלת פחד לעצמות.
וכולם חשודים וכולם מטרות. מזכיר לי את תקופת המתאבדים בשנות התשעים. אני זוכרת שכל שהות מחוץ לבית לוותה בסריקה ערנית של הסובבים, של המקום והתנאים כדי להעריך איפה ״שווה״ למחבל/ת להתפוצץ. הגוף כולו דרוך והאדרנלין בפיק. מה שמאפשר לברוח ממטרת הפיגוע הפוטנציאלית הכי מהר שאפשר. הכל כדי לשרוד.  

וגזענות. במציאות שבה כולם חשודים הגזענות פורחת. הפחד משחית כל מחשבה טובה ואופטימית.    

והמחשבות נודדות. אפשר לקחת פסק זמן אולי? רק כדי לחלק לכולם שריון אבירים ואז לחזור מיד ל״משחק״. רק כדי שניתן יהיה להמשיך ל״שחק״ בלי נפגעים.  

ועוד תקרית, ועוד הרוגים. עוד יתומים, ועוד משפחות שכולות. והרשת מוצפת במדיה ויזואלית אלימה. הראש מבין שחשוב שכל העולם יידע את האמת. אבל הלב נמחץ למראות הזוועה והנה עוד שריטה בנפש.

וכאב. כי בעידן של היום הילדים חיים ברשת. המחשבה שגם הם חשופים לכל התכנים האלימים כואבת עד מאוד. בלי להתכוון, עם הרצון להסביר לעולם את המציאות המורכבת, מטפחים על הדרך שנאה.       

וכעס. כעס על כל העולם שלא באמת מבין. וכעס על אמצעי התקשורת שיושבים עם פנקס פתוח ומעדכנים כמה:כמה באופן סובייקטיבי וחסר רגש, בלי יכולת להעביר את הפחד. אני תוהה איך אפשר בכלל להעביר שגרה של פחד.   

ובטחון. שלא באמת קיים. לא במהלך הסבב הזה ולא בין הסבבים.

ותסכול. מתי הסבב הזה יסתיים ומתי לא יהיה עוד סבב?  

המחשבות מודחקות בכח כדי לתת מקום לתקווה. תקווה שהיום הבא יהיה שקט. שיהיה שקט אמיתי ולא שקט שמביא עמו רעש גדול.

תקווה להפיכה שתשים סוף למעגל השנאה.

כדברי נלסון מנדלה ״חינוך הוא הנשק הכי אפקטיבי שבאמצעותו ניתן לשנות את העולם״. חייבים להאמין, למרות הפחד, שאם אנשים לומדים לשנוא אפשר ללמדם לאהוב.

תפיצו אהבה.

------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה ואשמח אם תשתפו.

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.

קרדיט לתמונה

אין תגובות:

פרסום תגובה