פוסט אורח! אני מתרגשת לארח פה את עדי נעמתי מהבלוג ׳להתראות בקיימברידג׳׳, עם פוסט אדיר על החוויה שלה באתגר תודה-יומיומית ועל התלונות שהפכו לתודות :)
כל אחד מאיתנו מתלונן. זה המכנה המשותף הבסיסי ביותר של כולנו.
ההורים שלנו התלוננו שאין כסף או שהעבודה מעייפת. החברים שלנו מתלוננים על הלימודים, צבא, עבודה, משכנתא, בני הזוג...
אנחנו מתאחדים בקלות עם אנשים שמעולם לא דיברנו איתם ב"תלוננות" - בתור בקופ"ח "כי הרופאה הזאת תמיד עובדת לאט, ותמיד מאחרים לעבודה בגללה". ועל מה נדבר עם החברה בקפה אם לא על איך בן הזוג לא שם לב שהקטן הפיל חצי ספריה על הרצפה כי הוא בדיוק הלך לשירותים עם עיתון ולא שמע? וכמובן - יוקר המחיה. כולנו מתלוננים על כמה יקר זה נהיה לחיות היום.
נראה שיש נחמה בתלונות המשותפות. כולנו מרגישים מתוסכלים או מקופחים בגלל משהו ולכן לכולנו קל להזדהות אחד עם השני כאשר אנחנו מתלוננים.
אבל היום אני חושבת שיש פה משהו עמוק יותר מנחמה.
אנחנו תמיד מרגישים בסדר להתלונן אבל לשבת ולספר כמה טוב לנו, כמה החיים שלנו שמחים ומלאים בדברים טובים, זה נתפס כהתנשאות - כאילו אנחנו מתפארים במה שיש לנו ואם לא נקטר שמשהו לא בסדר, זו תהיה בגידה במוסכמות חברתיות.
במציאות כזו נהיה קל לשים לב לדברים שלא בסדר, למשל לכל הפעמים שהייתי צריכה לבקש ממתן, בני הגדול, ללבוש את המעיל והנעלים והוא חלם בהקיץ. גם קל לשים את הדגש על זה ששוב בן זוגי, גיא, לא ניגב את השיש או שנדב הקטן פיזר את הגרביים בכל הבית.
מה יקרה אם באופן מכוון נתחיל לראות את הדברים הטובים ונבחר להגדיל אותם ולהתמקד בעיקר בהם? אולי אז אני אגלה שיש כמה דברים שבכל זאת הצליחו לי היום? למשל - אמנם מתן לא לבש את המעיל בזמן אבל כן גרב גרביים וצחצח שיניים בכוחות עצמו; אמנם גיא לא ניגב את השיש אבל שטף את כל הכלים בכיור; ואולי זה שנדב (בסך הכל בן 3) משחק עם הגרביים זה עדיף על לתקוע אצבעות בשקע של החשמל.
***
לפני כמעט שנה התחלתי "לעשות תודות" כל יום. מה זה אומר לעשות תודות? איך אפשר בכלל לעשות תודה?
הרעיון הוא פשוט למצוא דברים קטנים ביום יום שלי שמשמחים אותי, דברים שאני מרגישה שאני ברת מזל שיש לי אותם או מזל שהם התרחשו. לדוגמא היום היתה תחזית של גשם אבל בסוף השמש הפתיעה (אם גרים באנגליה כמוני זו ממש חגיגה).
הרעיון הוא פשוט למצוא דברים קטנים ביום יום שלי שמשמחים אותי, דברים שאני מרגישה שאני ברת מזל שיש לי אותם או מזל שהם התרחשו. לדוגמא היום היתה תחזית של גשם אבל בסוף השמש הפתיעה (אם גרים באנגליה כמוני זו ממש חגיגה).
אני ממש כותבת באופן פיזי מה היה טוב, ובזמנים קבועים שמוקדשים לנושא, לדוגמא כל ערב לפני השינה, או כל בוקר באוטובוס בדרך לעבודה או בהפסקת קפה בעבודה.... בלי תירוצים 5 דקות ביום אפשר להתאמץ למצוא.
למה זה טוב? אז מה אם היתה היום שמש? אז מה אם הקפה הבוקר היה טעים במיוחד? או אם נדב קם חצי שעה מאוחר יותר? אני כבר יודעת את כל הדברים האלו.. בשביל מה לעצור ולכתוב (למי יש זמן)? בשביל מה להגיד תודה שהיום בדרך לעבודה היה שיר יפה ברדיו?
כי אם כל החיים התרגלנו לראות רק את הרע והקשה, וכל החיים התאמנו להתלונן, צריך לקחת פרק זמן להתאמן להצליח לראות את הטוב, החיובי והנעים ואת מה שיש ולא את מה שחסר.
נשמע כמו אבקת פיות? גם לי בהתחלה זה היה נשמע מוזר ותמוה.
ובאמת, בהתחלה זה היה ממש כמו להתאמץ ללכת לחדר כושר - לא ממש רציתי, לא היה לי כוח, וגם למען האמת הרגשתי שאני סתם כותבת באופן מכאני ואני לא באמת מרגישה מלאת הוקרת תודה על קפה טעים בבוקר כשכל היום שלי היה מחורבן.
אבל לאט לאט חומת הקרח והציניות נפרצה ובאמת תשומת הלב שלי התחילה להיות יותר על "מה הצליח?" ו"מה היה משמח?", מאשר מה התקלקל, נדפק או לא הלך בדיוק כמו שרציתי.
תרגול התודות משנה את כל ההשקפה על החיים. עם הזמן באמת מתחילים להרגיש ברי מזל וההסתכלות על העולם מתחילה להשתנות.
קשה להסביר בדיוק אבל יש משהו חמקמק בשינוי תודעה שמתרחש כאשר מתרגלים הכרת תודה. כמו שראיה מתחדדת או תמונה מתפקסת, הכרת התודה משנה את המבט על העולם, פתאום במקום לראות את הדברים הרעים, לומדים לראות בעיקר את הטובים, במקום להתלונן על זה שנגמרו הביצים ושאף אחד לא אמר לך, חושבים ״איזה כיף, עכשיו יש לי סיבה לצאת לסופר, להיות קצת בשקט עם עצמי ולקנות גם כמה אפרסקים שממש בא לי כבר כמה ימים״.
התרגול גם משנה את הסבלנות כלפי אנשים אחרים ובעיקר כלפי עצמי. יש יותר סלחנות כלפי טעויות, המתנה בתור, וגם כלפי דברים שלא הצלחתי לעשות בדיוק כמו שרציתי. גם השיח בבית משתנה - אפשר ואף רצוי ללמד את הילדים, הם לומדים להודות ומאוד אוהבים את זה. לפעמים הם גם מפתיעים אותי ואומרים ״ואוו, תודה אמא. היה לי מאוד כיף לשחק איתך היום״ (בחיי זה קורה!). אם מקפידים, כל בני הבית מתחילים לשים לב לדברים הטובים ולתת מחמאות על דברים קטנים ובנדיבות.
התרגול גם משנה את הסבלנות כלפי אנשים אחרים ובעיקר כלפי עצמי. יש יותר סלחנות כלפי טעויות, המתנה בתור, וגם כלפי דברים שלא הצלחתי לעשות בדיוק כמו שרציתי. גם השיח בבית משתנה - אפשר ואף רצוי ללמד את הילדים, הם לומדים להודות ומאוד אוהבים את זה. לפעמים הם גם מפתיעים אותי ואומרים ״ואוו, תודה אמא. היה לי מאוד כיף לשחק איתך היום״ (בחיי זה קורה!). אם מקפידים, כל בני הבית מתחילים לשים לב לדברים הטובים ולתת מחמאות על דברים קטנים ובנדיבות.
אז להגיד לכם שכל החיים שלי הם לה לה לנד אחד גדול או שכל היום אנחנו רק רואים את הדברים הטובים? ממש לא. להגיד לכם שאני לא מתעצבנת וצועקת? ברור שאני כן. אבל יש שיפור והשיפור גדל כל הזמן. בתקופות שאני מזניחה את התודות, לאט לאט גם החשיבה החיובית נעלמת ואז גיא מציע – "מזמן לא עשית תודות, אולי הגיע הזמן לחזור לזה?". ואכן החזרה לתרגול תמיד משפרת ועוזרת ואז אני מוקירה תודה על הכלי הנהדר הזה שקיים לי בחיים ושלמדתי להשתמש בו בכל הזדמנות.
** אתגר תודה-יומיומית של חודש אפריל יפתח בשני לחודש. מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של האתגר כאן >> https://www.facebook.com/groups/895799620560504/.
אם אתם תוהים ״הממ על מה אנשים מודים?״ מוזמנים לבקר בעמוד הפייסבוק של המיזם החברתי ׳תודה׳. מידי יום מתפרסמות שם תודות שאנשים שונים כתבו בשנה האחרונה כחלק מאתגר התודה (ורק כאלו עם אישור לשתף). כפי שתראו, התודות משקפות רגעים אותנטיים - רגעים פשוטים, מורכבים, רגילים, ומיוחדים בחיים של א.נשים כמוני כמוך. התודות מציגות מצבים שבהם רגעים קטנים הופכים לגדולים, ומלאות בהשראה איך להכין לימונדה מלימונים. מוזמנים לבקר בעמוד ולעקוב - https://www.facebook.com/todayomyomit/.
