היום בלוגולדת, חשבתי כמעט על כל הפרטים

אה! הבלוג חוגג שנה :)

זו הזדמנות נהדרת לחשוב על כל הפרטים המשמעותיים בשנה שחלפה. פוסט בסגנון החיים שכאלה מתחיל בעוד שלוש -- שתיים -- אחד:

You Don’t Have to Share.You Get to Share

נתחיל מזה שבזכות המשפט ״אתה לא חייב לשתף. אתה זוכה לשתף״ פתחתי את הבלוג. בחור צעיר בשנות העשרים המוקדמות אמר אותו בתגובה לדיון שעסק בדור הצעיר ובשיתוף חסר הגבולות ברשתות החברתיות. כשהוא נשאל האם הוא מרגיש שהוא חייב לשתף כי כולם מסביבו משתפים הוא הבהיר שהוא לא מרגיש שהוא חייב לשתף, הוא זוכה לשתף״. לתפיסתו, השיתוף מעניק לך את הזכות לגרום למישהו אחר לחייך, לחשוב, להתאמן, להתעודד, להזדהות, לקבל השראה, להכיר, להתאהב ועוד. מקסים לא? במשפט אחד קצר הוא גרם לי להבין שבשם הפרטיות והביישנות אני מפספסת הזדמנויות - זכויות. הוא גרם לי לראות את הצד היפה שבשיתוף. פתאום חשבתי למה לא לשתף בעצם את הידע שצברתי בתחום שעשוי לעניין הורים? חשבתי ״איזה בזבוז״. וככה מצאתי את עצמי פותחת בלוג, וכותבת עם תינוק קטנטן במנשא. זו היתה התכנית -

״בבלוג אכתוב על מחקרים שקשורים במדעי הלמידה, ֿ

טכניקות לשיפור מיומנויות למידה, טיפים ליצירת סביבה לימודית תומכת ורעיונות למשחקים.

יהיו פה גם מתכונים, בעיקר כאלו שמזינים את המוח כי ביננו, אי אפשר בלי אוכל :)״

להקשיב לבריאה, מאי 2015

כשאני קוראת את התכנית הזו שנה אחרי, ונזכרת בדרך שעברתי, אני בעיקר מחייכת. אז מה קרה בשנה הזו? המון! זו היתה למעשה שנה מאוד משמעותית עבורי. את הפוסטים הראשונים ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה?״ (מאי 2015), ו״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״ (יוני 2015) מאוד נהנתי לכתוב. הם התבססו על מחקרים ותיאוריות שהכרתי היטב. כתבתי ממקום חזק ונוח. לשמחתי, הפרגון מהסביבה לא איחר לבוא והפך את חווית הכתיבה לנעימה ומשמחת (אגב, הפוסטים האלו מדורגים בין הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג). ואז קאט. הי פחד! מי הזמין אותך? מהר מאוד התוודעתי לצד הפחות נעים שמתלווה לשיתוף - הפחד מביקורת. השיתוף שם אותך במקום שחשוף לביקורת מכל אדם. לא פשוט להיות פתאום במקום הזה. במיוחד לביישנים... כמו שכתבתי ב״דברים שרציתי לומר״ (יולי 2015):

כל כך נוח להסתתר מאחורי הביישנות כי אם חושבים על זה היא ממש מגנה.

היא מגנה מפני אכזבה ועצב, היא מגנה על התדמית והאגו, והיא גם מגנה ממש ממש טוב מפני ביקורת.

חופשי הסתתרתי...

והיה עוד משהו.

לאט לאט הבנתי שהשתלטה עליי התחושה שאני חייבת לספק את הסחורה - הרגשתי שאני חייבת לרגש, לעניין, לסקרן, (דברים שמתבטאים בימינו בלייקים ותגובות...) וכל הסיפור הזה נהיה פשוט מלחיץ ולא כל כך נעים.

תתגבר(י) תתגבר(י)

כך אומר לי הקול

להיפגע וליפול

כל אחד יכול

לכולנו מותר

להיות חלשים

רק לא לאטום אוזניים

לא לעצום עיניים

לא לעזוב ידיים

גם בימים קשים

אפילו בימים קשים. חדר משלי / ארקדי דוכין

לקח לי חודשיים לסמוך על הקול ולחזור לכתוב.

שמחה שחזרתי. בדיעבד, זה היה רק תחילת הסיפור.

My Voice Matter

תוך כדי, קיבלתי שתי החלטות - לקחת שנה כדי לפתח משהו משלי וההחלטה השנייה, שהתקבלה לגמרי במקרה, ללמוד על מנהיגות אותנטית במסגרת של קואוצ׳ינג קבוצתי. התהליך של הקואוצ׳ינג היה חוויה מאוד עוצמתית שהשפיעה עליי מאוד. למדתי שם בין היתר -

• שאני לוקחת את עצמי ואת הדברים שאני משיגה כמובן מאליו. הרצון לשנות זאת הוליד את ״מתי בפעם האחרונה אמרת תודה לעצמך?״ (דצמבר 2015) ובעקבותיו את אתגרי התודה היומית שאני פותחת מאז מידי חודש. עם ובלי לדעת, אתגרי התודה כבר דאגו לזה שאשים לב לעצמי ואמשיך לצמוח. אחרי 60 יום באתגר כתבתי -   

כשהתחלתי עם האתגר לפני 60 יום, חשבתי שזה יעזור לי בעיקר לפתח דפוס חשיבה חיובי ואופטימי יותר.

לא הבנתי אז שהאתגר גם יעזור לי להיות... אדם טוב יותר… הורה טוב יותר… אדם שמח יותר…

אם המטרה זה שהילדים יהיו טובים ממני, אז פתאום יש לי מוטיבציה גדולה יותר לשים קץ לצביעות הלא מכוונת ולשפר את הוורסיה של עצמי.

״הקץ לצביעות (פברואר 2015)״

קרדיט 

• שהתפתחה בי האמונה שהצלחה/כשלון מגדירים את הערך שלי כאדם. להכיר בזה נתן לי חופש. חופש לשים בצד את כל הרצונות והתכניות שהגיעו מתוך המקום הזה ולפתח רעיונות חדשים ממקום חופשי יותר. ההארה הזו הולידה את הפוסט הכי פופולרי בבלוג ״לצאת מפקק תנועה ולהיות״ (ינואר 2016). פוסט שבזכותו התכתבתי עם אנשים שאני כלל לא מכירה, נשים וגברים, שברכו אותי על האומץ לומר בקול את מה שלדברם כל אחד אומר בלב. תודה רבה על הפרגון האדיר!

• שהמפתח לדברים שמגבילים אותנו בבגרות מסתתר איפשהו בארועי הילדות. הפוסט כשהנקודות מתחברות (מרץ 2016) מתאר את החוויה האישית שלי ואת הרעיון שנולד בעקבותיה - מיזם הסיפורים האישיים בו אני מראיינת הורים על תקופת הילדות, ההורות ועל הקשר ביניהם. אני מאמינה במיזם הזה בכל ליבי ומקווה שהתכניות שלי לגביו יתממשו. שוב, עם ובלי לדעת גם המיזם הזה דואג שאמשיך לצמוח. זה מה שהודתי עליו במהלך אתגר התודה במרץ-  

    

• לסלוח לעצמי. שם הבנתי ממקום מאוד כואב שבלי היכולת להפגין חמלה עצמית, יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי להתקדם ולגדול. איך לא כתבתי על זה עד עכשיו??

• שהקול שלי חשוב - זו המנטרה שאימצתי וזה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי יומיום מאז.

כשסיימתי את הקואוצ׳ינג הקבוצתי אמרתי לתומר שחבל שאין קורס המשך שילמד אותי איך להיות קואוצ׳רית לילדים כי ״כל הורה הוא גם סוג של קואצ׳ר״.

קורס המשך לא היה אבל שוב במקרה, בטיימינג מושלם, הכרתי קואוצ׳רית מדהימה שאיתה אני ממשיכה לעבוד.

I’m The Most Perfect Imperfect Human Being

תהליך הזיהוי והבנת הפילטרים שדרכם אני מתבוננת ומעבדת דברים ממשיך. הוא לא פשוט בלשון המעטה. על בסיס התיאוריה של ברנה בראון (Brené Brown), אנחנו מדברות על פגיעות, על בושה, על מהי הצלחה, על פרפקציוניסטיות (שחונקת), תקשורת, אותנטיות ועוד. כבר במפגש הראשון היא הציעה לי לאמץ את המשפט ״אני לא מושלמת בצורה מושלמת״. עובדת על זה ;)

I Would Be Good Even If I Did Nothing

בזכות העבודה איתה כתבתי את הפוסט שאהוב עלי במיוחד ״מתי בפעם האחרונה קיבלת את עצמך?״ (אפריל 2016). אני מתחילה להפנים שאני בסדר איך שאני גם בלי לעשות כלום.

***

לפני סיום - אם הייתי צריכה לסכם בקצרה איזו עשייה בשנה האחרונה הסבה לי אושר גדול או במה אני הכי גאה, התשובה ממש ברורה. אני גאה ביצירה המשותפת - בדברים שיצרתי יחד עם אנשים. אני גאה במיזם הסיפורים האישיים ושמחה על ההכרות עם אנשים מרתקים ומעוררי השראה (ניתן לקרוא את הסיפורים האישיים כאן). אני גאה ביצירות המרגשות שנולדו מאתגרי התודה - הפוסט אאוריקה ששווה זהב (ינואר 2016) ששוזר תודות של משתתפי האתגר הראשון, בפוסט אורח הראשון בבלוג - ״אתגר תודה עם ניובורן? זה מה שחסר לי״ (מרץ 2016) שמתאר כיצד האתגר השפיע על חווית תקופת הניובורן (תודה עילית יקרה), ולבסוף, בקליפ הראשון בבלוג שנותן הצצה על מה אנשים הודו במהלך האתגר (תודה מיכל אהובה). מוזמנים לצפות בקליפ, לקבל בוסט של אופטימיות, ולהצטרף לאתגר יוני ממש כאן.

בזכות הבלוג ומה שקרה בדרך עברה עלי שנה מרתקת ומלאה בעשייה. אני מרגישה שרק התחלתי… מה שבטוח, אפשר להגיד שסטיתי מהתכנית המקורית ;) אבל יש לי הרגשה שאחזור אליה ממקום יותר טוב. זו הזדמנות מצויינת עבורי לומר לכם העוקבים, תודה! תודה רבה על שנה שבה קראתם, התעניינתם, הגבתם, פרגנתם ושיתפתם. זה מחמם את הלב, מוסיף המון רוח למפרשים ולא מובן מאליו בכלל. תודה! תודה לקואצ׳ריות המדהימות שליוו אותי בתהליך. למשפחה ולחברים על התמיכה בדרך. לזיו ואביתר, שמלמדים אותי בפשטות שלהם איך לגדול. לאחרון (הבאמת) חביב - לתומר שמאמין בי בבטחון שאני עוד מחפשת.  אתם מוזמנים לשתף בתגובה מהם הפוסטים שאתם אהבתם השנה וכמובן לשתף מחשבות, בקשות, המלצות ושאר הגיגים. אני תמיד שמחה לקרוא את התגובות :) תודה שאתם חלק. אני שמחה בחלקי 3>

מי צריך בנים?

אפשר לנשום. הנה חלפה לה ה׳תקופה׳ הזו בשנה. התקופה הזו שבין יום השואה ליום העצמאות שמעוותת את תחושת הזמן כך ששבוע מרגיש כמו תקופה ארוכה במיוחד. לדעתי, אם יש משהו שמשותף לרוב הישראלים שחיים בניכר זה שמכל ימות השנה, הימים שהכי קשה לא להיות בהם בארץ הם ימי זכרון. באופן אישי, עלי הזרות משתלטת. כל מה שאני רוצה זה להסתגר בבית, להאזין לרדיו הישראלי, לעמוד בצפירה בזמן אמת, להתמסר לזכרון ולעצב, ולעשות הכל רק כדי לא לראות שהכל בחוץ כרגיל. שלא יהיה משהו ׳רגיל׳ שיסיח את דעתי ויחזיר אותי לענייני היומיום.

***

את יום הזכרון האחרון לשואה ולגבורה חוויתי בבית, בארץ. עברנו לפני שמונה שנים לקליפורניה ומאז, זו הפעם הראשונה שיצא לי לבקר בארץ ביום הזכרון. חשבתי ״מזמן לא הרגשתי כל כך שייכת״. עמדתי בצפירה בבית הורי בישראל יחד עם אימי בזמן שזיו (אוטוטו בת ארבע) בוחנת אותנו בסקרנות לרגע, מקפצת לרגע, ואוחזת בידי לעוד כמה רגעים. חשבתי ״הצפירה מצמררת אפילו יותר כשהיא לא עוברת מעל גלי האתר (והרשת)״. התחושה הזו, של לאחוז בדור המשך קופצני ומלא חיים, בארץ, בזמן הצפירה, היתה מאוד עוצמתית. הרגשתי שליבי מתרחב מעט מכאב הזוועות ומוצף בהתרגשות עצם הניגודיות שהרגע הזה אוצר - טוהר כנגד רשע, אהבה כנגד שנאה, חופשיות כנגד עבדות, חיים ומוות. חשבתי ״אזכור ולא אשכח גם את הרגע הזה״.

***

את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה כבר חוויתי כאן, בקליפורניה הרחוקה. הזכרונות הקשים מצוק איתן צפו מיד. הזכרונות מהמבצע הספציפי הזה, כאילו מחקו את מרבית הזכרונות ממבצעי העבר. אני לא יודעת אם זה בגלל שלא ״זכיתי״ לבקר בארץ באותו מבצע - כי בכל שאר המבצעים בשמונה השנים האחרונות ״התמזל מזלי״ להיות בדרום הארץ ולחוות בין היתר, תפיסת מחסה בשישים שניות, כמעט התפוצצות (כששתי דקות הפרידו בין טיל שנפל מטרים ספורים מהנקודה שבה קבעתי עם אבי), שמיעת פיצוצים בלי אזעקות (בזמן טיול עם זיו), חרדות מרוחות שורקות שהתפרשו כאזעקות דמיוניות... ואעצור כאן. אין תלונות. בסך הכל חוויות הפחד האלו שיכללו את יכולת ההסברה שלי. יכול להיות שאני זוכרת רק את צוק איתן כי הייתי בחודשים הראשונים להריון. עקבתי אחר המתרחש בארץ בדריכות סביב השעון. כמעט בכל יום הביטו בפני דרך המסך עיניים של ילדים בני 20, שלנצח ישארו ילדים :( צמרמורות ונדודי שינה רק מתחילים לתאר את התחושות הקשות שהציפו אותי. בדיעבד, לשמחתי, עדיין לא ידעתי מה מין העובר. גם לא ממש יצא לי לחשוב על זה. אבל כשתומר שאל אותי באחד הימים מה אני מנחשת שיש לנו בת או בן, העיניים של הילדים בני 20 הופיעו לנגד עיני ועניתי בבעתה ״מי צריך בנים?״ הזדעזעתי. מעצמי. כמה שבועות אחרי, טכנאי האולטראסאונד בישר לנו חגיגית שיש לנו בן. דמעות הציפו את עיני. התרגשתי. מפחד.

***

אמון לא איתן

באופן טבעי, מאז שהפכתי לאם משהו בי השתנה. לכאב הגדול שכה אופייני לימי הזכרון התווספו גם דאגה, פחד, ותהיות לגבי העתיד - מה יהיה כשילדי יגיעו לגיל. אני מרגישה שאם יש משהו שמבלבל ומערער את עמדותי מן היסוד זו אזלת היד הכואבת שמשתקפת דווקא בימי הזכרון. ביום השואה האחרון הרהרתי בצו הלאומי ״לזכור ולא לשכוח״. תהיתי איך זה מסתדר עם העובדה ששליש (!!) מניצולי השואה מגיעים לחרפת רעב דווקא במדינת ישראל. האין זה סימן ששכחנו? כשהשורדים טענו ״מחכים שנמות״, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיסמא ״עם חפץ חיים אנחנו״… ביני לבין עצמי חשבתי שבלי להתכוון, המסר העצוב החוצה הוא דווקא לזכור ולשכוח. מאכזב אותי מאוד גם ללמוד על התמיכה הבלתי מספקת שעומדת לרשות לוחמים עם פוסט טראומה (10-15% מכלל הנפגעים במלחמה). כשהם מספרים שהקרב האמיתי על חייהם מתחיל דווקא אחרי הקרב, כשהמערכת מעבירה אותם עוד מדור גיהנום כדי להוכיח את היקף הפגיעה הפיזית והמנטלית שלהם, הלב מתכווץ והמחשבות מתרוצצות - איך חיילים אמורים לתת אמון במערכת שכזו? ועל מאמצי השלום (שאינם) אני בכלל לא רוצה לדבר אבל לא יכולה שלא להתפלץ למשמע רצף המילים הפופולרי ״עם חפץ שלום אנחנו״. כידוע, אמון הדדי הוא ערובה לשלום (הציניות מתבקשת). התחושה ש״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת״, השתרשה בי מגיל צעיר והיא זורמת בכל נימי גופי. אבל שלושת הנושאים הללו, שהשתקפו אלי בשבוע האחרון גרמו לי להרגיש שמשבר אמון מחלחל בקרבי.

***

והופ! מזל שהגיע הקרנבל של יום העצמאות. ומזל שמדליקי המשואות הם אנשים משכמם ומעלה - אנשים שהם דוגמא ומופת שגורמים לי לתהות מה אני יכולה לעשות יותר. אנשים שגורמים לי להרגיש שאני בסוג של שליחות - שאני יוצרת קשרים ולומדת פה דברים חדשים כמו איך זה מרגיש לחיות בלי פחד (מדקירות, טילים, או פיצוצים מכוונים) שאני מקווה למנף בעתיד בארץ. ומזל שיש גם את טקס הענקת פרס ישראל שחושף אנשים נוספים מעוררי השראה שהלב מתרחב מעשייתם. ומזל שיש אנשים אכפתיים מאוד שמרימים מיזמים חברתיים לתיקון אזלת היד - כמו המיזם לא מפקירים פצועים בשטח שהקים שי קוזלובסקי (אם ידכם משגת, אנא שקלו לתמוך בפרוייקט). ומזל שכל הקרנבל הזה מצליח לטרוף את הקלפים ולגרום לי עכשיו, יותר מתמיד, לשאול שאלות קשות, לשאוב כוח מהדברים המדהימים שיש ולחשוב איך להעצים את היש גם מכאן.

לא אשתוק, כי ארצי

שינתה את פניה

לא אוותר לה,

להזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה (אין לי ארץ אחרת / אהוד מנור)

***

יום הולדת שמח מדינה יקרה. תודה שיש אותך. תודה שיש ארועים שמזכירים שקיומך הוא לא עניין של מה בכך. תודה כואבת לכל מי שהקריב/ה את עצמו/ה למענך ולכל מי שמשלם מחיר כבד בהתמודדות עם השכול ועם נזקי הקרב. יהי זכר הנופלים והנופלות ברוך. אני מקווה שתום הקרב קרב.