פוסט אורח! אני מתרגשת לארח פה את עילית אוסטרוביץ׳-לוי עם פוסט מאיר עיניים על איך האתגר תודה-יומיומית השפיע על הרגשתה אחרי הלידה.
״ב-18 בנובמבר 2015 ילדתי את אמיליה, בתי הקטנה. היא הגיעה בדיוק ארבע שנים וחמישה חודשים אחרי אחותה, אליענה.
אושר גדול. אופוריה.
כדרכן של לידות, מהר מאוד התחלפה האופוריה בקושי עצום. נכון, ידעתי בדיוק מה לעשות, הרי אני אמא מנוסה. אבל לא ידעתי שהנקה סביב השעון תמנע ממני כל אפשרות מעשית לעשות מה שאני יודעת, ותסב לי כאב פיסי ונפשי כה גדול.
והעייפות. הו, העייפות. היא מוציאה את המפלצת שבך, מכלה כל חלקה טובה. תחושת האבדון, חוסר האונים, הבדידות (גם כשמוקפים בעזרה), הכעס, הייאוש, התסכול, המרמור... כאב וקושי רבים כל כך. גם בושה - הבושה שאיך זה שאני מרגישה רגשות קודרים כל כך כשקרה לי דבר מופלא שנשים רבות נלחמות עבורו?
ואז קראתי את הפוסט ״מתי בפעם האחרונה אמרת לעצמך תודה?״. הוא הסתיים בהזמנה להצטרף לאתגר תודה-יומיומית. אתגר שבמסגרתו צריך לבחור דבר אחד להודות עליו מדי יום ולשתף.
הימים ימי חורף. והסערה שמתחוללת בחוץ היא כאין וכאפס לעומת הסערה שמתחוללת בפנים. חורף פלוס ניובורן זו נוסחה מושלמת להסתגרות ולקושי. אפשר לומר בביטחון שהאתגר האביבי משהו הזה לא בדיוק התאים לתקופה זו של חיי.
ואז, ברגע של מחשבה פזיזה, החלטתי ללכת נגד הנטייה הטבעית להתמסכנות ולקחת על עצמי את האתגר. חשבתי ״מה יש לי להפסיד? אני יכולה להפסיק מתי שארצה״.
האתגר התחיל. לא ממש התחשק לי לומר תודה. התחשק לי לכעוס שאני עייפה אבל הכרחתי את עצמי לחפש. ופתאום הסתכלתי על השמות מאותיות העץ שתליתי על הקיר בחדר של הבנות שלי. אותיות יקרות שלא הייתי קונה לעצמי, אבל קיבלתי במתנה משתי חברות יקרות. חשתי אסירת תודה על המתנה המקסימה וחשבתי לעצמי שהנה, יש לי תמונה יפה וסיפור לאתגר.
ואז המשכתי לחשוב. והתחלתי לספור את הברכות בחיי. בניגוד למשקולת העייפות והנטיה לשקוע בקושי הרב שמביאה איתה תקופת הניובורן, התחלתי לצוף. כמובן שהתהליך היה מורכב יותר ולא קרה כקסם בהינף שרביט, אבל הוא קרה. והתודה היומיומית היתה גם הטריגר וגם הדלק שתחזק את התהליך הזה.
והמשכתי לחשוב. הבנתי שיש לי כל כך הרבה על מה להודות וששום דבר אינו מובן מאליו. לא האיש שאוהב אותי ודואג לי. לא הבת הגדולה שלי שבילוי של שעה איתה לבד נותן לי כוח לעוד לילה של חוסר שינה. לא הבת הקטנה שלי שלהסניף את הריח האלוהי שלה בארבע לפנות בוקר מזכיר לי למה נכנסתי להרפתקאה המכונה ילד שני (או ילדה שניה) מלכתחילה. לא המשפחה שעוזרת ותומכת בכלל ובתקופה קשה כל כך בפרט. לא אמאבא שלי שהם סבתא וסבא מופלאים. לא אחותי שהיא החברה הטובה שלי בעולם. לא אחי האהוב שהוא דוד מגניב כל כך. לא חיוך ראשון של אמיליה. לא רגע של שקט. לא רגע של המולה. לא יקיצה טבעית וגם לא לילה בלי שינה. לא סדרת טלויזיה טובה ולא טיול בפארק. לא שעה לעצמי של מניקור-פדיקור ולא רגע שבו אליענה ואבא אוכלים יחד מרק.
למדתי ששום דבר לא מובן מאליו ויש לי כל כך הרבה על מה להודות מכל כך הרבה סיבות. וכמו בכל אימון טוב, שריר ההודיה הולך ומתחזק והמוח מתרגל לחשוב תודה.
נשמע קיטשי. קלישאתי. כמעט לא אמין. אבל זו האמת. מה שהתחיל כאתגר קליל שינה את האופן שבו חוויתי את חיי. התחלתי לבחון את החיים בפריזמה חדשה ולחפש את הטוב. לפעמים זה היה קל, לפעמים זה היה ממש קשה.
הכי קשה היה (ועדיין) להודות לעצמי. לקחת קרדיט על דברים טובים. לתת לעצמי מחמאות שלא תמיד אני מקבלת מהסביבה. להודות לעצמי על אומץ לב, חכמה, מחשבה נבונה. להגיד לעצמי שאני אמא טובה. רעייה טובה. אדם טוב. להאמין בעצמי.
וזה לא הכל.
מה שהתחיל כאתגר מצומצם פרש את מוטות כנפיו הארוכות על כל החיים והכריח אותי לחשוב אחרת ולא לחשוב על דברים מסוימים. ובתום האתגר, הבנתי שאצלי הוא רק התחיל. כי אם אתגר כל כך פשטני לכאורה הצליח להעלות אותי מתהומות הקושי ולהעביר את החודש השני הקשה כל כך לחייה של אמיליה בשמחה ואפילו הנאה, אילו פלאים נוספים הוא מסוגל לחולל.
אסכם בנימה מציאותית.
לא הכל ורוד (למרות שעם שתי בנות בבית קצת קשה להתחמק מהצבע הזה). הקשיים לא נעלמו והחיים עצמם לא השתנו. מה שהשתנה זו התפיסה שלי את החיים. האופן שבו אני חווה אותם. הדברים שבהם אני מתמקדת. הפיתוי להתמסכן ולשקוע תמיד שם, ובתקופת ניובורן יש כל הסיבות להיות במקום הזה. למצוא את הטוב גם בשעות הכי קשות, ולחוות אותן כפחות קשות. בזכות האתגר מצאתי את הקסם בשעות האלה. נהניתי מהן. לקחתי כל לימון והפכתי אותו ללימונדה ורודה.
תודה לעצמי ותודה לחיים שסיפקו לי סיבות רבות כל כך להודות 5⃣5⃣5⃣.״
** תזכורת - בתחילת כל חודש אני פותחת אתגר חדש של תודה-יומיומית בקבוצת פייסבוק סגורה כדי לתרגל את ההכרה בטוב במשך 30 ימים. מוזמנים להצטרף לקבוצה כאן.
הקליפ הבא מביא מקבץ קטנטן של רגעים, תובנות, וחוויות שאנשים הודו עליהם במהלך האתגר. מוזמנים להציץ ולקבל בוסט של אופטימיות :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה