צבעים אמיתיים

אם רוצים מגיעים למקומות נפלאים...

מרץ 2016

״אני עובדת על רשימה של מאה חלומות״, כך סיפרה לי חברה יקרה. מאה חלומות? וואו.. זה המון. באמת יש לך מאה חלומות? שאלתי. ״אני בדרך…  תנסי?״ נשמע מגניב. מה הדד ליין? היה לי ברור שאם לא יהיה דד ליין התרגיל הזה יתאדה. מפה לשם מועד הדד ליין הגיע ובאמתחתי ״רק״ 35 חלומות. נתקעתי. לאט לאט הבנתי שמדובר בתרגיל ערמומי. הבנתי שחלומות לא חייבים להיות גדולים, רציניים, או מאוד מיוחדים כמו לטייל בדרום אמריקה, לחוות את מסעדת אלינה בשיקגו, ללמוד לצייר, לנגן על פסנתר ולהוביל מהפכה בחינוך. הם יכולים להיות גם קטנים, פשוטים ויומיומיים. כי חלומות הם בעצם - רצונות. אז למה התרגיל ערמומי? כי הוא דורש התמודדות עם השאלה:

״מה אני רוצה?״  

מה אני רוצה? שאלה מורכבת. מרגישה מחייבת. כמו השאלה מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה. כל מה שידעתי באותו רגע היה מה אני לא רוצה - לא רוצה להתחייב. זנחתי את הרשימה. אך השאלה המשיכה להדהד בעורמה. 

מאי 2016

יצאנו לחגוג תשע שנות נישואין. דיברנו על רצונות-חלומות. ושמתי לב שיש מספר רצונות באותה רשימה מצומצמת שאני מתביישת לשתף אפילו עם בחיר ליבי (שלא לומר לשתף פה בכתב..); רצונות כמו ליצור תערוכה, להשתתף באירוע של פואטרי סלאם, ליצור סרט דוקומנטרי, ללמוד פיתוח קול... הביך אותי לספר על המחשבות החולמניות שמתפזרות אצלי בראש. לא ידעתי מדוע. אבל ידעתי שהבושה הזו מצביעה על תופעה ששווה לחקור. הבנתי שמביך אותי לשתף כי אני הרי לא אמנית, ולא משוררת, ולא תסריטאית, ולא מוזיקאית, ולא ולא ולא… אז בעצם מה אני? הבנתי שלמרות שתיאורטית אני חושבת ומאמינה שאני יכולה להיות כל דבר שארצה, ברבדים מאוד עמוקים אני תופסת את עצמי ב׳כן׳ או ׳לא׳. ושרצונות שקשורים בדברים שידוע שאני ׳כן׳, אין לי בעיה לשתף. רצונות שקשורים בדברים שאני ׳לא׳ אני מתקשה אפילו לדמיין. ותהיתי - האם יתכן שיש לי רצונות חסומים? כלואים? רצונות כאלו שאני, ה״חופשיה״, בכלל לא יודעת שאני רוצה כי אני לא תופסת את עצמי בטווח שבין ׳כן׳ ו׳לא׳? והאם הרצונות האמיתיים, כאלו שאני באמת רוצה עמוק בפנים, ממוסכים על ידי רצונות תדמיתיים? - כמו רצונות שנראה לי שמדליק שיהיו על הרשימה, שיעידו עלי שאני כזו או אחרת, או כאלו שמוכתבים מציפיות שיש לאחרים ממני?

האם אני כלואה בלי לדעת?

הממ… האם אוכל לאפשר לעצמי לרצות ולחלום? איך אני יוצאת מהכלוב המחשבתי?

חופשיה בכלוב - מתחם האומנות 798, בייג׳ין 2009

ינואר 2017  

ביקור בארץ. זמן איכות ממלא ורווי חוויות עם משפחה וחברים. לצד זה היו עייפות (שלושה שבועות עם שני קטנים 24/7 בסוף נתנו את הטון) ואכזבות מתכניות שהתבטלו מסיבות בריאותיות. היה רגע אחד בסוף הביקור שרציתי זמן לבד. הלכנו לאורך הטיילת של נמל תל אביב בחזרה למלון. נזכרתי בשקיעה המרהיבה שראינו אמש עם הילדים והמשפחה. כל מה שרציתי היה רגע לבד לצפות בשקיעה, ולסכם את הטיול בלב על כל נפלאותיו ואכזבותיו.

 יום קודם...

בעודי מדמיינת איך אני יושבת בקצה המזח, לוקחת נשימות עמוקות בעיניים פקוחות, מתבוננת בגלים שמתנפצים על הסלעים ומחייכת מהתחושה החמימה שמתפשטת בליבי חרף הרוח הקרה... קאט בעלילה - מחשבה מכבידה הפציעה - ״זה ממש לא מתאים הרצון הזה עכשיו… צריכים לארוז, ולארגן את הילדים, ומה פתאום להיעלם בשעה שהם דורשים סבלנות שיא? וזה לא קצת אגואיסטי להגיד לתומר ממש בא לי לראות את השקיעה. לבד?״ ...Here we go again חזרה למציאות הידועה. יצרתי סיפור שלם בראש שזו בטח תהיה טרחה גדולה... ולא נעים... ניפצתי את הרצון במהירות. שתקתי, החמצתי, התחרטתי ונראיתי שקופה בעיני. התוצאה? ברגע הפכתי לחסרת סבלנות והשתלטה עלי מרירות כזו מעצבנת שהתקשיתי לנער.
ולמרות שזה לא סוף העולם, באותו רגע רציתי את זה מאוד ולא רק שלא נתתי לזה מקום, גם לא טרחתי לבדוק האם המחשבות המכבידות והסיפור שבראשי מציאותי. והמעגל הזה מצלצל מידי מוכר.

״איזה מין רצון זה?״

האם כשאני כבר מעזה לחשוב על רצונות, אני מנפצת אותם?

הבנתי שאני שופטת את הרצונות שלי בעצמי כדי לא להטריח אחרים. הידיעה שכשאני בצד הרוצה, מישהו אחר צריך להיות בצד המרצה מכבידה עלי מאוד. עם המשוואה הזו בראש נהיה לי ברור למה כל כך קשה לי לחשוב על השאלה ״מה אני רוצה?״

מרץ 2017

מקבלת הודעה מהמורה לציור ששאלה ״האם את רוצה ליצור ציור אישי נוסף?״ (לינקים לציורים הקודמים: כאן וכאן) כתבתי לה על התחושה המעיקה שמשתלטת עלי כשאני רוצה משהו שאותו אני מתקשה לבטא בקול ובגאווה (כמו שאומרים בגן של הקטנה ״proud and loud״). ״תעצמי עיניים ותחשבי מבחינה ויזואלית מה את מרגישה״, היא ביקשה. בלוקים אפורים וכבדים שלוחצים על הלב. תוך שנייה היא שלחה לי להשראה את התמונה של האמנית אלי קאוואנה (התמונה המופיעה מטה) כדי לבדוק אם הכיוון מדבר אלי.

“Steep” by Ali Cavanaugh

בול! היא קלטה מיד. ואני? פתאום ידעתי בדיוק מה אני רוצה וכתבתי במרץ - ״בדיוק! אני רק רוצה ראש צבעוני... רוצה סערה צבעונית בראש... את החלק העליון אני רוצה צבעוני ומהפה עד הלב צבעים קודרים.״ על הציור הבא עבדתי מספר שבועות. עם השראה מדויקת, רגש עז, הכוונה, והטאצ׳ של מירי (המורה לציור), נולדה היצירה - ״הצבעים של השתיקה״.

The Colors of Silence

אפריל 2017

נסעתי לבד לאוסטין לסופ״ש עם חברות יקרות. נסענו להפתיע חברה אהובה עם מסיבת בייבי שאוור ועוד שלל חוויות. את ההזדמנות הזו כמעט פספסתי. את הרצון הזה שוב בעצמי כמעט ניפצתי עם אותה גברת טרחנית (לא נהדרת) בשינוי אדרת. התשובה הראשונית שלי היתה ״לצערי לא יכולה.. בפעם אחרת״ והיא הציפה איתה את אותה תחושת חרטה מוכרת. ונכון שתמיד יש פעם אחרת, אבל הפעם האחרת, בין אם תתרחש במוקדם או במאוחר, תהיה שונה מזו שעכשיו. אז הפעם עשיתי ניסוי. בדקתי עד כמה הסיפור שיש לי בראש מציאותי. וגיליתי, תגלית מרעישה - שהמציאות כל כך פשוטה... הבטחתי לעצמי בהשראה של שונדה רימס להתחייב ל׳שנה של כן׳ - במקום לאפשר לשלל סיפורי ׳למה לא׳ להירקם, אשאל: ״איך כן?״

שלום, אני נוסעת..

כי אני רוצה לטייל במקום חדש,

ורוצה להתמלא ממנות גדושות של #אור_טבעי.

ורוצה לכתוב,

ורוצה לצלם,

ורוצה לצפות בשקיעות מרהיבות

ורוצה לחזור הביתה עם מצברים מלאים בדיוק כשהגעגועים מציקים 3>

***

אני מסיימת עם השראה מעולם הילדים ומשתפת תמונות וטקסט שכתבתי מהתבוננות ברגעים פשוטים שמבטאים רצונות ברורים.   

הוא רוצה.

שפת גופו משדרת בבירור את הרצונות שלו.

הפשטות הזו כל כך יפה בעיני.

בגילו (שנתיים),

הוא לא שופט את הרצונות שלו.

הוא לא תוהה אם הוא יכול או לא.

הוא גם לא מוטרד מסיכונים, ציפיות או ממה יחשבו.

הוא מבטא את הרצונות שלו

כפי שהוא רוצה.

וכשאני מתבוננת בו רוצה.

אני גם רוצה.

רוצה ללמוד ממנו לשחרר ציפיות

ולתת דרור לרצונות.

פתאום אני כל כך שמחה שהוא רוצה כל הזמן -

רוצה לעשות דברים לבד,

רוצה לרוץ במהירות במרחב,

רוצה להיות בכל מעורב,

להרגיש אהוב, רצוי

ולתת לרעיונותיו ביטוי.

הוא, שימשיך לרצות.

בזמן הזה אחפש תשובה כנה לשאלה

״מה אני רוצה?״

ואלמד לומר באותה פשטות של ילדה -

״אני רוצה״.

ברוח זו, אני מציעה תוספת קטנה למשפט הנפלא של דר׳ סוס - מוקדש מכל הלב לכל מי שמכיר.ה מקרוב את ״לא נעים לי״   

אם יודעים מה רוצים,
אם מאפשרים ומתבטאים
אז יוצאים

אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים.

עד הפוסט הבא, אני משאירה אתכן.ם עם חומר למחשבה:

• מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך ״מה אני רוצה?״
• אז מה את.ה רוצה? אילו דברים חלמתם לעשות עוד מהילדות? האם הרצונות האלו עדיין מדגדגים? מה צריך לקרות כדי שתתחילו לממשם?
• אם הגעתם עד הלום, אני ממליצה לעבוד על רשימה של 100 חלומות. קראתי לאחרונה את הספר ״הרשימה״ של יובל אברמוביץ׳. הוא מדבר על זה שחלומות ורצונות צריך לצעוק. בספר יש כלים פרקטיים למקרה שנתקעים עם כתיבת הרשימה לצד דוגמאות וסיפורים מעוררי השראה. הקטע שתפס אותי ממש חזק דיבר על כך שרצון הוא כישרון, שלדעת לזהות רצונות אמיתיים ולהבחין בינם לבין רצונות תדמיתיים, זו אמנות. תעזו לרשום!  
• ולסיום, שימו לב לרגעים בהם הילדים מבקשים דברים שהם רוצים. קבלו מהם השראה. שימו לב לתגובה כשלא ניתן לממש את רצונם בו ברגע - נסו להוסיף להסברים על ׳למה לא׳ גם מחשבות על ׳איך כן׳.
• בהצלחה!

אמנות ההתמסרות

לפני כחמש שנים, כשהייתי בחופשת לידה עם זיו, ביקרנו בתערוכה של מעצב האופנה הצרפתי ז'אן פול גוטייה - The Fashion World of Jean Paul Gaultier: From the Sidewalk to the Catwalk. התערוכה עניינה אותי משתי סיבות עיקריות: ראשית, אנשים פורצי דרך מסקרנים אותי. החשיבה היצירתית והאמנותית של גוטייה מיצבה אותו כמעצב מרדני שמגדיר טרנדים אופנתיים והוא שומר על הסטטוס הזה גם אחרי ארבעים שנה בתחום(!). שנית, הוא נחשב לאדם מאוד אנושי. הוא משלב בעיצוביו בין עולמות שונים ומטשטש גבולות בין תרבויות, מגדרים ותקופות. יצירותיו מביעות מסרים חברתיים של שוויון, מגוון תרבותי ומגדרי, ושבירת מוסכמות.    

״Express Yourself״ - Madonna

מסתבר שגוטייה העריץ את מדונה מהיום שראה אותה לראשונה. הוא סיפר שהמרדנות של הופעתה כבשה אותו.

הוא עיצב עבורה שלל תלבושות לאורך השנים ובניהן את חזיית הקונוסים המפורסמת.

בביקור הזה, שישה שבועות אחרי שזיו נולדה, בעודי מסתובבת במוזיאון עם תינוקת בוכייה הבנתי ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה. באותו רגע הרגשתי שהיא, התינוקת הקטנה, גוזלת ממני אהבה גדולה - לשוטט במוזיאונים באיטיות, להתבונן ביצירות מזוויות שונות, ולדמיין בשקט את המסרים האפשריים שהאמנים מבקשים להביע ביצירתם. ״אז ככה זה יהיה מעכשיו?״ חשבתי לעצמי בבהלה. נזכרתי בדברים שחברה טובה שיתפה איתי בכנות אחרי הלידה - ״יתכן ויהיו רגעים שתרצי את חייך הקודמים. דעי שזה בסדר. את בסדר.״ שם, בתצוגה הבועטת במוזיאון, לראשונה רציתי את חיי הקודמים והרגשתי הכי לא בסדר בעולם. לפני הכל מיד קפץ לו השדון הביקורתי ״התינוקת שלך צריכה אותך וכל מה שאכפת לך זה אמנות ואופנה??״. הרגשתי שלהבות של בושה, כעס, תסכול, ובלבול בערו בי. ״תגידי תודה!״ סינן השדון ונעלם. כל מה שחשבתי עליו זה שזהו, עכשיו במשך שנים לא אוכל לבקר במוזיאונים כמו שאני אוהבת. שמעכשיו הכל צריך להיות מתוכנן ומדויק ומוכתב על ידי גורה קטנה שהיא גם יצירה גדולה ומופלאה. הרגשתי חסרת אונים. ״זה מה שרציתי?״ ״איך לא ידעתי שכך זה יהיה?״ הגעתי למוזיאון עם ציפיות העבר והתקשיתי לשחרר. פחדתי. הרגשתי שיש פה מלחמה על חופש, על עצמאות ושיש רק שתי אפשרויות - הכל או כלום - או שאחווה את המוזיאון כמו שאני אוהבת או בכלל לא. בום! ההתנגשות החזיתית בין הצורך בסיפוק לצורך בחיבור, בגוף רווי בהורמונים, יצרה מירמור גדול. באווירה הזו לא אפשרתי לעצמי ליהנות גם מהמעט שראיתי. עזבתי את המוזיאון באכזבה גדולה. לקח לי זמן להבין שהציפיות שלי לא היו מותאמות למציאות החדשה וחשוב אפילו יותר - הן לא היו גמישות. בניגוד לגוטייה, לא שילבתי בין תקופות - בין אהבה ישנה לחדשה.

לא שחררתי ציפיות. נשארתי בתבניות. ראיתי את העבר ולא את מה שיש ברגע.

***

נזכרתי בחוויה הזו כשביקרתי עם הילדים לאחרונה במוזיאון אמנות. החוויה המתקנת גרמה לי לחשוב על אז והיום, על האמנות ששבה לחיי, על הנוכחות המפתיעה שלה בי ודרכי, ועל תהליכי למידה שעברתי בשנה האחרונה. החוויה המתקנת גם גרמה לי לחשוב בצורה רחבה יותר על ההשפעה שיש לציפיות בחיינו - שמודעות נמוכה לציפיות מגבילה לא רק הנאה אלא גם למידה ומימוש חלומות.

למה הכווונה? תמיד רציתי ללמוד לצייר. התחלתי ללמוד רישום שזו טכניקה שדורשת דיוק רב, התבוננות חדה, והמון סבלנות לפרטים. מכיוון שעבורי זה סוג של חלום שהתגשם, אשקר אם לא אגיד שעמוק בלב הגעתי עם ציפייה מסוימת להתאהב. משיעור לשיעור הבנתי שאני רוצה לפתח את המיומנות הזו שתאפשר לי גם להתבטא ויזואלית. ואכן התאהבתי. אחרי כעשרה שיעורים, עיני נדדו לעבודות שנעשו בצבעי מים וקלטו פרטים מגניבים - תנועות היד נראו חופשיות יותר, הצבעים התערבבו בקלילות, המים יצרו דינמיות מסקרנת - הם הניעו את הצבעים והתמזגו איתם בצורות שונות. הכל נראה כמו חגיגה אחת גדולה, צבעונית, ומשוחררת. הציפיות החלו להירקם ורק חיכיתי לרגע שבו אתנסה בצבעי מים. הפעם, כגודל הציפיות, גודל האכזבות. לא ראיתי (או שבחרתי לא לראות?) שני אלמנטים חשובים (וכלל לא מגניבים..) שהטכניקה הזו דרשה - סבלנות מסוג חדש ויכולת לשחרר. פה למידת הטכניקה, במיוחד בהתחלה, דורשת סבלנות גדולה אפילו יותר כי בכל פעם שמניחים את הצבע צריך להמתין לייבושו. (זה כמו להרכיב פאזל גדול כשיש קאטצ׳ - אי אפשר להרכיבו ברציפות. אחרי שמרכיבים חלקים בודדים צריכים להפסיק, להתנתק, להמתין זמן מה ורק אז אפשר להמשיך עם עוד כמה חלקים בודדים וחוזר חלילה). התהליך המקוטע הזה כלל לא פשוט למי שרוצה לראות את התמונה בשלמותה. בנוסף, הטכניקה דורשת לקבל את העובדה שיש כוחות שאינם תלויים בי - המים יוצרים אינטראקציות שונות עם הצבעים ומניעים אותם באופנים שונים על הדף. כדי ללמוד איך לעבוד עם הכוחות הנתונים, צריך לשחרר. וזה קשה. סבלנות... לשחרר... הרגשתי שאני בשיעור הורות. ״זה לא בשבילי… נראה לי שאחזור לרישום״ אמרתי למירי בייאוש. ״את רק בהתחלה. אני מבטיחה לך שברגע שתקלטי את הטכניקה הכל ירוץ. תמשיכי.״ כשמירי מבטיחה, אי אפשר שלא להאמין. נכון שיש מורים (נדירים) שבהוויתם משדרים בטחון ואמון? כזו היא מירי. במשפט היא גרמה לי להבין שיש לי ציפיות שמותאמות ליד מיומנת ושהן מכתיבות את החוויה שלי - של יד צעירה ומסוקרנת. הבנתי שהציפיות האלו מונעות ממני ללמוד משהו שעד לפני רגע רציתי מאוד. בראשי, הדיסוננס הקוגניטיבי הזה לא הסתדר. אז בחרתי להתמסר. להתמסר לתהליך צמיחה בלתי נראה. להתמסר לקושי ולהאמין באמת, ולא רק בסיסמאות וקלישאות, שהוא חלק מהתהליך והוא זה שיוביל ללמידה וחדשנות. להתמסר לרגע הזה, שקורה ממש עכשיו, כדי לשים לב ולהעריך כל התקדמות בדרך ובמיוחד כדי להדוף כל מחשבה השוואתית, הישגית, ועוד שלל ציפיות מדאיגות שלא מקדמות ברגע הזה שום כלום. והנה, כמעט חמש שנים אחרי, אני מבינה בצורה מזוקקת שההתחלה, כאמא או כיוצרת, דורשת התמסרות. שההתחלה היא זמנית. שבהתחלה קורים במוח דברים גם אם קשה לראותם. סבלנות, שחרור, והתמסרות הקנו לי בסופו של דבר ידע ומיומנות לצייר מתנה צבעונית שמוצגת כשבוחרים ברגע.

Present

Presents are Presented at Present

(אני ציירתי את הציור שהוא למעשה פרי דמיונה של האמנית אגנס ססיל. הציור דיבר אלי ברגע שראיתי אותו ודרכו למדתי את הטכניקה)

***

אני רוצה לסיים עם יצירה מבריקה שראיתי לאחרונה באותה חוויה מתקנת עם הילדים. למרבה האירוניה היצירה נקראת ״משרה מלאה״ של האמנית סקוויק קארנוואת׳. על ציור נאיבי שנראה שילד קטן צייר, היא טבעה תובנות חיים בוגרות כמו ״זכרון הוא לא מדויק.. אנחנו זוכרים מה שאנו רוצים. מה שאנו בוחרים״ ואת המשפט שהשאיר בי רושם רב - ״החיים הם עבודה במשרה מלאה״.

Full Time Job -  Squeak Carnwath

הרגשתי שהיא שואלת אותי: ״רוצה להיות מאושרת? לחיות בלי אשמה? ללמוד? תעבדי! שימי לב למחשבות לא מקדמות, לדאגות מוגזמות, לפחדים ועקרונות ותחזרי לרגע, לעכשיו. יש לך בחירה. תיהני.״ כל כך רציתי לחזור אחורה בזמן לתערוכה של גוטייה וללחוש לעצמי באוזן ״את בהתחלה. הקושי הזה הוא זמני. הוא זמני. תתמסרי. תלמדי להבחין בדברים הטובים שנמצאים בין ׳הכל׳ ל׳כלום׳ ותיהני ממה שיש.״ עכשיו, עכשיו טוב.

***

האם גם לכם יש זכרון מאירוע מכונן שבו רגש עז הוביל אתכם לחשוב בתבנית של ״או הכל או כלום״? או מאירוע שבו הגעתם עם ציפיות מסוימות ובמקום להתאכזב בחרתם להניח את הציפיות בצד ופשוט ליהנות? באיזו מידה ציפיות שיש לאחרים מכם משפיעות על הרצונות שלכם? מוזמנים לשתף. הפוסט הבא יעסוק ברצונות או יותר נכון ביכולת לחשוב על מה אנו רוצים ועל הקושי לבטא אותם.

סופ״ש שמח!  

---

אולי יעניין אותך גם -

• על יזמות, צניעות ומה שביניהן
• אילו רק יכולתי לראות דברים כפי שהם

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ילדותי השנייה

היופי שעוד קיים

כל ההורים אומרים במוקדם או במאוחר שהילדים הם המורים הכי טובים. הילדים הם אלו שמלמדים אותנו את אשר שכחנו, מעוררים אצלנו את נפלאות הדמיון, בהתנהגותם משקפים את צדדינו היפים יותר או פחות, ומאפשרים לנו לחוות במלוא העוצמה קשת רחבה של רגשות, הם מראים לנו את היופי שיש בדברים הפשוטים, ואני יכולה עוד להמשיך. אז היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני כמהה ללמוד דווקא מילדה נדירה עם חשיבה חופשית, סקרנית, אופטימית, ועמוקה - אנה פרנק. זו שכתבה עוד בגיל צעיר את מה שאנשי רוח גדולים טוענים ״כולנו חיים עם מטרה להיות מאושרים; החיים שלנו שונים ועדיין דומים״. זו שחיה במקום מסתור זמן ממושך וכתבה על בחירות אופטימיות - ״אני לא חושבת על כל הסבל, אלא על היופי שעוד קיים״… ״למרות הכל, אני עדיין מאמינה שבני האדם הם טובי לב״. זו שידעה לומר ש״בטווח הארוך, כלי הנשק הנבון ביותר הוא רוח נדיבה ועדינה.״ זו שלמדה לחנך את עצמה ולשנות את התנהגותה והלך מחשבתה לטובה - "יש באופיי קו אחד שהוא וודאי בולט לעיני כל מי שהכיר אותי: יודעת אני את עצמי. בכל מה שאני עושה, מסוגלת אני להתבונן בעצמי כאילו הייתי זרה. אני עומדת נוכח אנה זו של כל ימות השנה בלי משוא-פנים ובלי שק מלא התנצלויות, ורואה מה טוב במעשיה ומה רע. 'הרגשה עצמית' זו אינה מרפה ממני אף לרגע, ועם כל מילה היוצאת מפי אני יודעת מיד: 'זה צריך היה להיות אחרת' ו'זה טוב כמו שהיה'. אני דנה את עצמי לכף חובה בדברים רבים מאוד, ומדי פעם מבינה אני יותר כמה צדק אבא באמרו, כי 'כל ילד חייב לחנך את עצמו'. אין הורים יכולים לעזור אלא בעצה טובה ובהדרכה, אבל עיצוב אפיו של אדם הוא בידי עצמו... ריפאתי את עצמי על ידי שהוקעתי לעיני עצמי את מעשי שלא היו נכונים". זו עם הסטנדרטים הגבוהים לא רק כלפי עצמה אלא גם כלפי סביבתה - ״אני לא יכולה לדמיין איך מישהו יכול לומר ״אני חלש״, ואז להישאר כך. אחרי הכל, אם אתה יודע את זה, למה שלא תלחם בזה? למה שלא תנסה לאמן את אופייך?״. את צודקת ילדה, ״הרבה יותר קל לא לעשות דבר״. הדלקתי לזכרך נר יחיד בחושך מוחלט. רציתי לראות את האור שתיארת - ״נר יחיד יכול להתריס ולהגדיר את החושך״. אמת אמרת ילדה. אמת אמרת. תודה גדולה על המילים שהשארת בלכתך. תודה על כל זכרון, קטן כגדול, כל מחשבה, וכל רעיון. אמנם העדת על עצמך - ״אני חושבת המון אך לא אומרת הרבה״. מקווה שאת יודעת היום כמה אמרת. זכרך ברוך ילדה. זכרך ברוך.

אבא שלי אף פעם לא אמר לי שאני יפה

"אבא שלי אף פעם לא אמר לי שאני יפה. הוא בן יחיד לשני הורים שעברו שואה. סבתא, אמא שלו, היתה אדם מאוד קשה. ידעתי שהילדות שלו היתה מתוסבכת וידעתי מאיפה הוא בא גם כשהייתי נערה. היום אני יודעת שהציניות וההצקות שלו כמו ״למה קיבלת רק 99 במבחן?״ נבעו מזה שהוא לא ידע איך לפרגן. אני קוראת לילדים שלי ״יפה שלי״ כדי שלנצח ידעו שהם יפים. אני תמיד תוהה אם זה נכון לשים את הדגש על היופי אבל זו הדרך שלי להתמודד עם מה שהיה חסר לי בילדות.

הילדות שלי היתה מאוד שמחה. אכלנו ארוחות ערב ביחד כל יום, טיילנו הרבה ולא הרגשתי שחסר לי משהו. אבל לא גדלתי בבית שמחבק ומנשק. אני לא מהאמהות שמנשקות, מחבקות ומכווצצות את הילדים כל היום. זה לא בא לי בטבעיות. אני חושבת שאם אבא שלי היה מפגין יותר אהבה עניין היופי לא היה מפריע לי כל כך והיה לי הרבה יותר קל לחבק ולנשק את הילדים שלי. באופן אישי, אני לא מרגישה שחסר לי המגע הזה איתם אבל אני תמיד תוהה אם זה חסר להם ואם הם בכלל מרגישים בהבדל ביני לבין אביהם, שמחבק ומנשק אותם כל הזמן ועוזר לי לדאוג פחות בעניין. אני אוהבת לבלות איתם זמן איכות - לצייר איתם, לאפות איתם וכך לתת להם את הידיעה שהם אהובים ומעורכים.

אבא עבד ולמד מאוד קשה ולא לקח חלק פעיל בחינוך שלנו. אמא, לעומתו תמיד היתה שם עבורנו. היא תמיד היתה אוזן קשבת, בטוב וברע. כשמערכת יחסים רצינית עם האקס הסתיימה הייתי מאוד עצובה. היא אמרה לי משפט שאני זוכרת עד היום ״אל תלחמי בכאב. את צריכה לקבל אותו. עכשיו עצוב לך וזה יעבור״. בזכותה יכולתי לשחרר את המקום שמתעסק בשאלה מתי הכאב יעבור ולאפשר לעצמי לחוות ולהתמודד איתו. הרבה שנים אמרתי שאמא היא חברה שלי. שופינג היה רק עם אמא ולא בגלל שהיא משלמת, אלא פשוט כי הכימיה ביננו מאפשרת לנו לקנות בכיף. גם היא אומרת שקשה לה לקנות דברים בלעדיי. אני מניחה שזה שהיא תמיד היתה שם גרם לנו להרגיש אהובים.

חשוב לי שילדי ידעו שאני שם בשבילם,

גם אם אני לא שם איתם.

אחי הגדול הציק לי עד גיל 15. האמנתי שהוא ממש נהנה מזה. היום אני מבינה שגם אני הצקתי לו. הייתי ילדה משועממת ולא ידעתי להעסיק את עצמי. מאוד אהבתי ליצור. לא הייתי בבית רב הזמן כי הייתי בהמון חוגים. בבית רציתי שהוא ישחק איתי ויראה לי מה הוא עושה. אמא שלי היתה הדמות המחנכת בבית והיינו מטריפים אותה. היינו מתקשרים אליה המון למשרד כשהיינו רבים והיא היתה אומרת לנו ״תפסיקו להתקשר, תתמודדו בעצמכם״. אבל לא היו לנו באמת כלים. היא לא הבינה שיש בעיה ולא התמודדה.

קיץ אחד, לדוגמא, הוא לקח את כל השמיכות בבית, שם אותם עלי ופשוט ישב עלי. אני זוכרת שהיה לי כל כך חם ולמזלי חברה שלי דפקה בדלת. אני בטוחה שהוא היה קם בסוף ולא היה קורה כלום אבל זו היתה סוג של טראומה. מאז אני מרגישה מחנק בכל פעם שאני לא יכולה לזוז. עד גיל 15 קראתי לעצמי אחות מוכה. כשההורים שלי התגרשו היחסים שלי איתו מאוד השתפרו. זה קירב ביננו כי היינו צריכים להתמודד כל אחד בדרך שלו לחוד, אבל ביחד.

בגלל כל ההצקות שחוויתי בילדות אני לא מקבלת הצקות בבית שלי בשום צורה, במיוחד כשהילדים מציקים אחד לשני. אני מודעת לזה שזה מחשל ואפשר ללמוד מזה דברים טובים אבל לדעתי הדברים הרעים עולים על הטובים ואין סיבה שזו תהיה האוירה בבית. כשהקטן נולד לבני הגדול היו הרבה טנטרומים - טנטרומים שיכלו להמשך שעות וגרמו לו, בין היתר, להציק לאחיו הקטן. זה הכניס מתח גדול לשגרת היומיום. יועצת ההורים הנחתה אותנו לעבוד איתו על שגרה שבה הוא קודם עושה את החובות ורק אחר כך יש לו פנאי לדברים אחרים. זה הוריד המון לחץ. בנוסף היא הציעה שנערב אותו ונבקש ממנו עזרה בכל מיני פעולות ביומיום. אותי לפעמים זה מטריף כי אני אוהבת לתקתק. קשה כל הזמן להעסיק אותו. הוא מאוד מזכיר אותי בזה שצריך להעסיק אותו כל הזמן כי משעמם לו, אבל הוא מלמד אותי בדרך שלו על סבלנות. אנחנו לא מנהלים איתו יותר משא ומתן בזמן הטנטרום. הוא למד שהוא לא יכול להשיג דברים עם בכי מתמשך. היו ארבעה ימים קשים אבל אחר כך האוירה בבית השתפרה פלאים.

בעיני אם מוותרים בדברים היומיומיים התמונה הגדולה סובלת. זו הסיבה שכשצריך לשפר ולשנות דברים אני לא דוחה למחר. אני מתייעצת ומתמודדת. גם אם אני לא בטוחה בהורות שלי יש לי בטחון שאני תמיד אתמודד ואנסה להשתפר ויש לי את הבטחון בזה שאחרי מספר ימים קשים, יהיה הרבה יותר טוב. אני חושבת שאני אמא טובה. חשוב לי שילדי ידעו שאני שם בשבילם, גם אם אני לא שם איתם."

זו ילדותי השנייה, אמא לשניים (4 ושנה)

___

קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ילדותי השנייה