יום שישי, 5 במאי 2017

אמנות ההתמסרות




לפני כחמש שנים, כשהייתי בחופשת לידה עם זיו, ביקרנו בתערוכה של מעצב האופנה הצרפתי ז'אן פול גוטייה - The Fashion World of Jean Paul Gaultier: From the Sidewalk to the Catwalk. התערוכה עניינה אותי משתי סיבות עיקריות: ראשית, אנשים פורצי דרך מסקרנים אותי. החשיבה היצירתית והאמנותית של גוטייה מיצבה אותו כמעצב מרדני שמגדיר טרנדים אופנתיים והוא שומר על הסטטוס הזה גם אחרי ארבעים שנה בתחום(!). שנית, הוא נחשב לאדם מאוד אנושי. הוא משלב בעיצוביו בין עולמות שונים ומטשטש גבולות בין תרבויות, מגדרים ותקופות. יצירותיו מביעות מסרים חברתיים של שוויון, מגוון תרבותי ומגדרי, ושבירת מוסכמות.    


IMG_1918.JPG
״Express Yourself״ - Madonna
מסתבר שגוטייה העריץ את מדונה מהיום שראה אותה לראשונה. הוא סיפר שהמרדנות של הופעתה כבשה אותו.
הוא עיצב עבורה שלל תלבושות לאורך השנים ובניהן את חזיית הקונוסים המפורסמת.


בביקור הזה, שישה שבועות אחרי שזיו נולדה, בעודי מסתובבת במוזיאון עם תינוקת בוכייה הבנתי ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה. באותו רגע הרגשתי שהיא, התינוקת הקטנה, גוזלת ממני אהבה גדולה - לשוטט במוזיאונים באיטיות, להתבונן ביצירות מזוויות שונות, ולדמיין בשקט את המסרים האפשריים שהאמנים מבקשים להביע ביצירתם. ״אז ככה זה יהיה מעכשיו?״ חשבתי לעצמי בבהלה. נזכרתי בדברים שחברה טובה שיתפה איתי בכנות אחרי הלידה - ״יתכן ויהיו רגעים שתרצי את חייך הקודמים. דעי שזה בסדר. את בסדר.״ שם, בתצוגה הבועטת במוזיאון, לראשונה רציתי את חיי הקודמים והרגשתי הכי לא בסדר בעולם. לפני הכל מיד קפץ לו השדון הביקורתי ״התינוקת שלך צריכה אותך וכל מה שאכפת לך זה אמנות ואופנה??״. הרגשתי שלהבות של בושה, כעס, תסכול, ובלבול בערו בי. ״תגידי תודה!״ סינן השדון ונעלם. כל מה שחשבתי עליו זה שזהו, עכשיו במשך שנים לא אוכל לבקר במוזיאונים כמו שאני אוהבת. שמעכשיו הכל צריך להיות מתוכנן ומדויק ומוכתב על ידי גורה קטנה שהיא גם יצירה גדולה ומופלאה. הרגשתי חסרת אונים. ״זה מה שרציתי?״ ״איך לא ידעתי שכך זה יהיה?״ הגעתי למוזיאון עם ציפיות העבר והתקשיתי לשחרר. פחדתי. הרגשתי שיש פה מלחמה על חופש, על עצמאות ושיש רק שתי אפשרויות - הכל או כלום - או שאחווה את המוזיאון כמו שאני אוהבת או בכלל לא. בום! ההתנגשות החזיתית בין הצורך בסיפוק לצורך בחיבור, בגוף רווי בהורמונים, יצרה מירמור גדול. באווירה הזו לא אפשרתי לעצמי ליהנות גם מהמעט שראיתי. עזבתי את המוזיאון באכזבה גדולה. לקח לי זמן להבין שהציפיות שלי לא היו מותאמות למציאות החדשה וחשוב אפילו יותר - הן לא היו גמישות. בניגוד לגוטייה, לא שילבתי בין תקופות - בין אהבה ישנה לחדשה.
לא שחררתי ציפיות. נשארתי בתבניות. ראיתי את העבר ולא את מה שיש ברגע.


***

נזכרתי בחוויה הזו כשביקרתי עם הילדים לאחרונה במוזיאון אמנות. החוויה המתקנת גרמה לי לחשוב על אז והיום, על האמנות ששבה לחיי, על הנוכחות המפתיעה שלה בי ודרכי, ועל תהליכי למידה שעברתי בשנה האחרונה. החוויה המתקנת גם גרמה לי לחשוב בצורה רחבה יותר על ההשפעה שיש לציפיות בחיינו - שמודעות נמוכה לציפיות מגבילה לא רק הנאה אלא גם למידה ומימוש חלומות.

למה הכווונה? תמיד רציתי ללמוד לצייר. התחלתי ללמוד רישום שזו טכניקה שדורשת דיוק רב, התבוננות חדה, והמון סבלנות לפרטים. מכיוון שעבורי זה סוג של חלום שהתגשם, אשקר אם לא אגיד שעמוק בלב הגעתי עם ציפייה מסוימת להתאהב. משיעור לשיעור הבנתי שאני רוצה לפתח את המיומנות הזו שתאפשר לי גם להתבטא ויזואלית. ואכן התאהבתי. אחרי כעשרה שיעורים, עיני נדדו לעבודות שנעשו בצבעי מים וקלטו פרטים מגניבים - תנועות היד נראו חופשיות יותר, הצבעים התערבבו בקלילות, המים יצרו דינמיות מסקרנת - הם הניעו את הצבעים והתמזגו איתם בצורות שונות. הכל נראה כמו חגיגה אחת גדולה, צבעונית, ומשוחררת. הציפיות החלו להירקם ורק חיכיתי לרגע שבו אתנסה בצבעי מים. הפעם, כגודל הציפיות, גודל האכזבות. לא ראיתי (או שבחרתי לא לראות?) שני אלמנטים חשובים (וכלל לא מגניבים..) שהטכניקה הזו דרשה - סבלנות מסוג חדש ויכולת לשחרר. פה למידת הטכניקה, במיוחד בהתחלה, דורשת סבלנות גדולה אפילו יותר כי בכל פעם שמניחים את הצבע צריך להמתין לייבושו. (זה כמו להרכיב פאזל גדול כשיש קאטצ׳ - אי אפשר להרכיבו ברציפות. אחרי שמרכיבים חלקים בודדים צריכים להפסיק, להתנתק, להמתין זמן מה ורק אז אפשר להמשיך עם עוד כמה חלקים בודדים וחוזר חלילה). התהליך המקוטע הזה כלל לא פשוט למי שרוצה לראות את התמונה בשלמותה. בנוסף, הטכניקה דורשת לקבל את העובדה שיש כוחות שאינם תלויים בי - המים יוצרים אינטראקציות שונות עם הצבעים ומניעים אותם באופנים שונים על הדף. כדי ללמוד איך לעבוד עם הכוחות הנתונים, צריך לשחרר. וזה קשה. סבלנות... לשחרר... הרגשתי שאני בשיעור הורות. ״זה לא בשבילי… נראה לי שאחזור לרישום״ אמרתי למירי בייאוש. ״את רק בהתחלה. אני מבטיחה לך שברגע שתקלטי את הטכניקה הכל ירוץ. תמשיכי.״ כשמירי מבטיחה, אי אפשר שלא להאמין. נכון שיש מורים (נדירים) שבהוויתם משדרים בטחון ואמון? כזו היא מירי. במשפט היא גרמה לי להבין שיש לי ציפיות שמותאמות ליד מיומנת ושהן מכתיבות את החוויה שלי - של יד צעירה ומסוקרנת. הבנתי שהציפיות האלו מונעות ממני ללמוד משהו שעד לפני רגע רציתי מאוד. בראשי, הדיסוננס הקוגניטיבי הזה לא הסתדר. אז בחרתי להתמסר. להתמסר לתהליך צמיחה בלתי נראה. להתמסר לקושי ולהאמין באמת, ולא רק בסיסמאות וקלישאות, שהוא חלק מהתהליך והוא זה שיוביל ללמידה וחדשנות. להתמסר לרגע הזה, שקורה ממש עכשיו, כדי לשים לב ולהעריך כל התקדמות בדרך ובמיוחד כדי להדוף כל מחשבה השוואתית, הישגית, ועוד שלל ציפיות מדאיגות שלא מקדמות ברגע הזה שום כלום. והנה, כמעט חמש שנים אחרי, אני מבינה בצורה מזוקקת שההתחלה, כאמא או כיוצרת, דורשת התמסרות. שההתחלה היא זמנית. שבהתחלה קורים במוח דברים גם אם קשה לראותם. סבלנות, שחרור, והתמסרות הקנו לי בסופו של דבר ידע ומיומנות לצייר מתנה צבעונית שמוצגת כשבוחרים ברגע.


Present
Presents are Presented at Present
(אני ציירתי את הציור שהוא למעשה פרי דמיונה של האמנית אגנס ססיל. הציור דיבר אלי ברגע שראיתי אותו ודרכו למדתי את הטכניקה)


***

אני רוצה לסיים עם יצירה מבריקה שראיתי לאחרונה באותה חוויה מתקנת עם הילדים. למרבה האירוניה היצירה נקראת ״משרה מלאה״ של האמנית סקוויק קארנוואת׳. על ציור נאיבי שנראה שילד קטן צייר, היא טבעה תובנות חיים בוגרות כמו ״זכרון הוא לא מדויק.. אנחנו זוכרים מה שאנו רוצים. מה שאנו בוחרים״ ואת המשפט שהשאיר בי רושם רב - ״החיים הם עבודה במשרה מלאה״.


IMG_1489.JPG
Full Time Job -  Squeak Carnwath

הרגשתי שהיא שואלת אותי: ״רוצה להיות מאושרת? לחיות בלי אשמה? ללמוד? תעבדי! שימי לב למחשבות לא מקדמות, לדאגות מוגזמות, לפחדים ועקרונות ותחזרי לרגע, לעכשיו. יש לך בחירה. תיהני.״ כל כך רציתי לחזור אחורה בזמן לתערוכה של גוטייה וללחוש לעצמי באוזן ״את בהתחלה. הקושי הזה הוא זמני. הוא זמני. תתמסרי. תלמדי להבחין בדברים הטובים שנמצאים בין ׳הכל׳ ל׳כלום׳ ותיהני ממה שיש.״ עכשיו, עכשיו טוב.


***
האם גם לכם יש זכרון מאירוע מכונן שבו רגש עז הוביל אתכם לחשוב בתבנית של ״או הכל או כלום״? או מאירוע שבו הגעתם עם ציפיות מסוימות ובמקום להתאכזב בחרתם להניח את הציפיות בצד ופשוט ליהנות? באיזו מידה ציפיות שיש לאחרים מכם משפיעות על הרצונות שלכם? מוזמנים לשתף. הפוסט הבא יעסוק ברצונות או יותר נכון ביכולת לחשוב על מה אנו רוצים ועל הקושי לבטא אותם.


סופ״ש שמח!  

---
אולי יעניין אותך גם -


הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ילדותי השנייה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה