יום רביעי, 8 במרץ 2017

על יזמות, צניעות ומה שביניהן

16939616_10155007454205675_3132195792953387390_n.jpg
תמיד רציתי ללמוד לצייר.
תמיד גם רציתי לפתח מיזם חברתי שיעשה טוב לאנשים בלב, בבית, ובחברה בה הם חיים. כשיצאתי לדרך עצמאית לפני שנה וחצי תיארתי לעצמי שאחווה מהמורות בדרך. האתגר דרבן אותי. מניסיון עבודה בשני סטארטאפים ומחקר במעבדה חדשה לחלוטין למדתי להרגיש בנוח בסביבה משתנה ולא וודאית. ובאמת, המחשבות שהעסיקו אותי היו בעיקר טכניות/אסטרטגיות - כמה מהר אמצא אנשי מקצוע איכותיים, איך אשיג מימון, ואיך אג׳נגל בין האמהות, יזמות, זוגיות... (מי בכלל חשב אז ללמוד לצייר?). תוך כדי פיתוח המיזם הבנתי שהדרך מובילה אותי לפסגה כבירה ולא צפויה. פסגה שדורשת ממני לנהל תערובת של תכונות שמלווה אותי מילדות - ביישנות:צניעות. ככל שהתקדמתי עם פיתוח הרעיון, לצד הסיפוק התפתחה אצלי תחושה קשה של מועקה. הבנתי שהיום שבו אצא לאור עם המיזם מתקרב וכשרק דמיינתי את הרגע הזה, הרגשתי מבוכה עצומה ומשתקת - כל מה שהתחשק לי הוא לברוח מהמציאות - לעצום עיניים, להסתתר, ולשמור את המילים בפנים.


17155953_10155007455180675_9211025787295102132_n.jpg
Behind The Seen
ולא הבנתי. הצגתי עשייה מקצועית בעבר, הייתי בפרונט, אז מאיפה התחושה הקשה והמשתקת הזו מגיעה? לא לקחתי בחשבון ״ניואנס״ חשוב - אני צריכה בעצם לייצג את עצמי. כשייצגתי חברה בעבר, שמחתי על ההזדמנות. העיניים שלי דיברו. אבל להיות בפרונט ולייצג את עצמי? זה כבר סיפור אחר לגמרי. עיני כבו. המעמד מרגיש בולט. בולט מידי. בולט מאוד. ותחושת המועקה מתעצמת. אני ממש מרגישה ששני בלוקים כבדים מוחצים לי את הלב ומונעים ממני לדבר. הייתי חייבת לקחת צעד אחורה. וזה מקום מבלבל ומתסכל כי אם אני לא יכולה לדבר בהתלהבות על העשייה, איך ארתום אחרים? ויותר מזה, לא היה לי ברור מה אני מצפה שיקרה? שהמיזם יהפוך ויראלי וזה יגאל אותי מהקושי לדבר עליו בעצמי באופן פומבי? האם באמת אוכל לקדם רעיון מאחורי הקלעים ולקוות בסתר ליבי שאחרים יספרו אודותיו מיוזמתם? האם אני בכלל יכולה להכיל ולהתנהל בכזו תלות? הרי רציתי עצמאות... הרגשתי חסרת אונים. כמעט שנה של תהליך פנימי שבמהלכו הבנתי שלאורך הילדות אספתי כל מיני תפיסות/מוסכמות שמעולם לא טרחתי לבחון את מהותן לעומק, כמו למשל: דברים טובים עושים בסתר; לא לייצר תחושת נחיתות אצל האחר; שזו גדולה לוותר על דברים למען האחר; הישגים/התקדמות יש להצניע ובכלל אם אפשר, לא להתבלט. יצרתי בראשי עולם עם תכתיבים של עשי ואל תעשי ואצלי בראש, אם אני לא פועלת לפי אותן תפיסות נוצר דיסוננס ערכי - אני לא בסדר, ראוותנית, עפה על עצמי, שחצנית, מתנשאת וכדומה. זו הדרך שבה המוח שלי חשב במשך שנים. מכיון שלא הרגשתי שדפוס המחשבה הזה משפיע עלי בצורה משמעותית, אף פעם לא חקרתי את העניין לעומק. אף פעם לא עצרתי לשאול רגע, מה הקונטקסט? מה אם החשיפה תפיץ יותר מהטוב? מה הכוונה האמיתית בלב? האם לחשוב שאני יכולה לשלוט במה אנשים מרגישים או חושבים - זו לא התנשאות? מה התחושה של חוסר ביטוי עצמי מלא מוציאה ממני? איזו השפעה יש לתלות/לפסיביות עלי ועל הקרובים לליבי? וכמובן, באיזו דרך כן ארגיש נוח לשתף בלי להשתתק?
***
והנה, כל הסיפור הזה פוגש אותי במלוא העוצמה עם ביתי הקטנה. זרחתי מאושר כשהיא אמרה למורה שלה ״מיסטר מייקל, אני לא צריכה עזרה. אני אוהבת את הציור שלי והוא ביוטיפול״. הילדה הקטנה שלי גאה ביצירה שלה. כל הפעמים שבהן הקפדתי לשאול אותה מה היא אוהבת בדברים שהיא עושה והאם היא גאה בעצמה נשאו פרי. והפרי כל כך רחוק מהעץ...
חשבתי על סבתות שלי ועל ערך הנתינה שטבוע במשפחה שלי. חשבתי על אמא שלי ועל מה שהיא עבור ילדי הגן - גן שהיא יזמה והקימה בכוחות עצמה והפך לבית של אחרים. חשבתי על המטבח השכונתי של סבתא וכמה זה מביך אותה כשאנשים מדברים בשבחה. נזכרתי גם בפעם, כשהייתי קטנה, שראיינתי את סבתי השנייה ז״ל לעבודת שורשים. היא סיפרה על אבא שלה, על הנתינה שלו, ועל כך שבשבעה המון אנשים הגיעו להודות על הדברים שעשה עבורם בסתר. היא סיפרה שהוא תמיד אמר לה ״אם יש לך מקום בלב, תמצאי את הדרך״. בשבעה של סבתא נוכחתי לשמוע בעצמי סיפורים של אנשים שהגיעו להודות על הדברים שעשתה עבורם. ההיסטוריה חזרה על עצמה. דרך הזיכרונות האלו הבנתי שהתפיסות שיש לי היום מגיעות מפרשנות שגויה של המציאות, פרשנות שקודדתי במוח מילדות. הבנתי גם את ההשפעה של פער הדורות ואת מה שנראה די ברור - שהמציאות כיום שונה. שהטכנולוגיה כיום מאפשרת להשפיע על המציאות בדרכים מגוונות. שבזכות הטכנולוגיה העולם הפך שטוח ואפשר לעשות יותר למען יותר אנשים. שאפשר להקים קהילות. שאפשר בקלות (יחסית) להוציא לפועל רעיונות. ושיש דברים טובים שיותר מבסדר, ואולי אף כדאי, לא לעשות בסתר. והנה אני היום, מחברת קצוות בין הדורות, מחווטת את המוח מחדש אט אט, כדי שאוכל בצורה הכי פשוטה להנות מעשייה ולהתגאות בה, ממש כמו ילדה.
***
17190664_10155007455185675_1342426571397709487_n.jpg
iEvolution

התחלתי ללמוד רישום ובעזרת מורה מיוחדת, מוכשרת, שבין היתר מטפלת באמנות, ציירתי את תחושת המועקה ואת התהליך לפוגג אותה ולהתמודד איתה. אני מרגישה חשופה אך נכונה יותר מתמיד לצאת לדרך עם עיניים פקוחות לרווחה, בנוכחות מלאה, עם יסודות יציבים יותר כדי לאפשר לעצמי להתבטא במילים, צבעים ומיזמים וכדי ליצור מציאות אחרת. יום האישה הבינלאומי עבורי הוא יום שחוגג ומעריך את הדרך לשוויון ולחופש - דרך שדורשת שינוי תפיסות מגבילות שלי את עצמי ושל האחר אותי. דרך שדורשת שינוי למעני ולמען דור ההמשך. והשינוי מתחיל בך ובי.

BE


16939616_10155007454205675_3132195792953387390_n.jpg
Exposed



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה