זיו חגגה לא מזמן יומולדת שלוש. כשאומרים על ילדים שהם גדלים מהר, זה אמיתי לגמרי. בכל אופן, היא קיבלה מסבא וסבתא אופניים במתנה ומיד רצתה לרכב עליהם. קודם היא ניסתה אותם בבית ורכבה מהסלון לחדר ובחזרה. היה נראה שהיא קלטה את הרעיון אך באיזהשהו שלב היא אמרה: ״אמא, אני לא רוצה יותר. זה קשה לי״. התרוצצו לי בראש מליון מחשבות כמו ״הנה זה מגיע... מה כדאי לומר? שניה בודקת עם גוגל וחוזרת אלייך״.
אחד הדברים הכי מאתגרים בעיני בהורות זה עניין התקשורת. העובדה שכל מילה שאומר או כל פעולה שאבצע יכולות להשפיע לחיוב או לשלילה על הביטחון העצמי, היכולת, ההרגשה, שלה וכו׳ גורמת לי לחשוב המון על מה כדאי להגיד ומתי. האמת? לפעמים אני מוצאת את עצמי ללא מילים. ואז, עד שאני מוצאת את המילים, הן כבר לא רלוונטיות לסיטואציה כי זיו כבר מזמן עברה מהאופניים ללגו.
איך אפשר לטפח אצל ילדים את האמונה שהם יכולים ללמוד מה שירצו ולתת להם את הביטחון הדרוש לזה? הורים, מורים ומאמנים בדרך כלל משבחים ילדים המון מתוך אמונה שזה מה שבונה את הבטחון העצמי. 85% מההורים בארה״ב למשל מאמינים שחשוב לומר לילדים שהם חכמים. לא כזה מפתיע נכון? אצל מי זה לא אינסטינקטיבי להגיד לילד ״אתה גאון!״?. כולם אומרים את זה מתוך הרגל וכוונה טובה. השאלה היא איך ילדים מפרשים שבחים מהסוג הזה והאם השבחים האלו יכולים להיות הרסניים?
מה המחקר מספר על שבחים ומיינדסט?
בגדול, מחקרים מראים שכשמתייגים ילדים כ״חכמים״ (או כל דבר אחר) זה לא באמת גורם להם להצליח יותר כי זה משריש אצלם את המיינדסט המקובע -- אותו דפוס חשיבה שגורם להם להאמין שאינטליגנציה היא תכונה מקובעת -- או שהם נולדו חכמים או שלא. ואז מה קורה? הילד מוותר ברגע שנתקל בקושי ונמנע מאתגרים כדי לא לסכן את התואר ה״חכם״ שהודבק לו. ואי אפשר לעבוד על ילדים. אם הילד כל כך חכם הוא גם יודע מה ההפך מחכם וזה בדיוק מה שהוא פוחד לגלות על עצמו כשהוא לא מצליח.
קצת על אחד המחקרים המפורסמים בתחום, מחקר שחושף כמה עוצמה יש במשפט אחד של שבח. זוכרים את פרופ׳ קרול דואק (דיברנו עליה בפוסט האחרון)? היא ועמיתיה, רצו לבדוק איזו השפעה יש לשבחים שונים על המיינדסט. החוקרים הגיעו לכיתות ה במספר בתי ספר בניו יורק, הוציאו תלמיד תלמיד מהכיתה כדי לפתור סדרה של שאלוני IQ. בשלב הראשון השאלונים היו יחסית קלים כך שכל התלמידים הצליחו יפה. ברגע שתלמיד סיים את המבחן, החוקרים ציינו את הציון ושיבחו את התלמיד במשפט אחד. התלמידים חולקו לשתי קבוצות רנדומאליות כך שחלק מהתלמידים קיבלו שבח על היכולת - ״קיבלת ציון ממש טוב. אתה מאוד חכם״. וחלק מהתלמידים קיבלו שבח על ההשקעה - ״קיבלת ציון ממש טוב. בטח השקעת המון״.
בשלב השני נתנו לתלמידים לבחור את רמת הקושי של המבחן: מבחן קשה יותר (החוקרים הבטיחו לילדים שהם ילמדו המון רק מלנסות), או מבחן קל (כמו המבחן הראשון). מה מדהים? 90% מהילדים שקיבלו שבחים על ההשקעה בחרו במבחן הקשה. כמו שבטח ניחשתם, רוב הילדים בקבוצה השניה ביקשו את המבחן הקל ובכך פספסו הזדמנות ללמוד משהו חדש. מה שעניין אותם זה להמשיך להראות חכמים ושחלילה אף אחד לא יגלה שגם הם יכולים לטעות. תדמיינו כמה מלחיץ זה עבור ילדים להיות במקום הזהֿ.
אחד הדברים הכי מאתגרים בעיני בהורות זה עניין התקשורת. העובדה שכל מילה שאומר או כל פעולה שאבצע יכולות להשפיע לחיוב או לשלילה על הביטחון העצמי, היכולת, ההרגשה, שלה וכו׳ גורמת לי לחשוב המון על מה כדאי להגיד ומתי. האמת? לפעמים אני מוצאת את עצמי ללא מילים. ואז, עד שאני מוצאת את המילים, הן כבר לא רלוונטיות לסיטואציה כי זיו כבר מזמן עברה מהאופניים ללגו.
איך אפשר לטפח אצל ילדים את האמונה שהם יכולים ללמוד מה שירצו ולתת להם את הביטחון הדרוש לזה? הורים, מורים ומאמנים בדרך כלל משבחים ילדים המון מתוך אמונה שזה מה שבונה את הבטחון העצמי. 85% מההורים בארה״ב למשל מאמינים שחשוב לומר לילדים שהם חכמים. לא כזה מפתיע נכון? אצל מי זה לא אינסטינקטיבי להגיד לילד ״אתה גאון!״?. כולם אומרים את זה מתוך הרגל וכוונה טובה. השאלה היא איך ילדים מפרשים שבחים מהסוג הזה והאם השבחים האלו יכולים להיות הרסניים?
מה המחקר מספר על שבחים ומיינדסט?
בגדול, מחקרים מראים שכשמתייגים ילדים כ״חכמים״ (או כל דבר אחר) זה לא באמת גורם להם להצליח יותר כי זה משריש אצלם את המיינדסט המקובע -- אותו דפוס חשיבה שגורם להם להאמין שאינטליגנציה היא תכונה מקובעת -- או שהם נולדו חכמים או שלא. ואז מה קורה? הילד מוותר ברגע שנתקל בקושי ונמנע מאתגרים כדי לא לסכן את התואר ה״חכם״ שהודבק לו. ואי אפשר לעבוד על ילדים. אם הילד כל כך חכם הוא גם יודע מה ההפך מחכם וזה בדיוק מה שהוא פוחד לגלות על עצמו כשהוא לא מצליח.
קצת על אחד המחקרים המפורסמים בתחום, מחקר שחושף כמה עוצמה יש במשפט אחד של שבח. זוכרים את פרופ׳ קרול דואק (דיברנו עליה בפוסט האחרון)? היא ועמיתיה, רצו לבדוק איזו השפעה יש לשבחים שונים על המיינדסט. החוקרים הגיעו לכיתות ה במספר בתי ספר בניו יורק, הוציאו תלמיד תלמיד מהכיתה כדי לפתור סדרה של שאלוני IQ. בשלב הראשון השאלונים היו יחסית קלים כך שכל התלמידים הצליחו יפה. ברגע שתלמיד סיים את המבחן, החוקרים ציינו את הציון ושיבחו את התלמיד במשפט אחד. התלמידים חולקו לשתי קבוצות רנדומאליות כך שחלק מהתלמידים קיבלו שבח על היכולת - ״קיבלת ציון ממש טוב. אתה מאוד חכם״. וחלק מהתלמידים קיבלו שבח על ההשקעה - ״קיבלת ציון ממש טוב. בטח השקעת המון״.
בשלב השני נתנו לתלמידים לבחור את רמת הקושי של המבחן: מבחן קשה יותר (החוקרים הבטיחו לילדים שהם ילמדו המון רק מלנסות), או מבחן קל (כמו המבחן הראשון). מה מדהים? 90% מהילדים שקיבלו שבחים על ההשקעה בחרו במבחן הקשה. כמו שבטח ניחשתם, רוב הילדים בקבוצה השניה ביקשו את המבחן הקל ובכך פספסו הזדמנות ללמוד משהו חדש. מה שעניין אותם זה להמשיך להראות חכמים ושחלילה אף אחד לא יגלה שגם הם יכולים לטעות. תדמיינו כמה מלחיץ זה עבור ילדים להיות במקום הזהֿ.
 |
| דוגמא לשאלון IQ - קרדיט |
בשלב השלישי, לא נתנו לתלמידים בחירה ופשוט ביקשו מהם לפתור מבחן מאוד קשה. החוקרים בישרו לתלמידים שהם לא הצליחו במבחן. הילדים שקיבלו שבחים על ההשקעה לא חשבו שהם נכשלו או שזה משקף את רמת החוכמה שלהם, להפך, היתה להם מוטיבציה גבוהה יותר להתאמץ, להתמיד, ולחפש דרכים להשתפר. התלמידים בקבוצה השנייה התחילו לחשוב שהם לא כאלה חכמים אחרי הכל והם גם דיווחו שהם לא נהנים יותר.
עכשיו, אחרי שכל הילדים חוו הצלחה וכישלון, החוקרים רצו לבדוק איך התלמידים יתמודדו עם מבחן נוסף, עם רמת קושי הזהה למבחן הראשון שהם פתרו. כולם אמורים להצליח לא? אז זהו... התלמידים שקיבלו שבחים על ההשקעה הוציאו תוצאות גבוהות יותר מהתוצאות שהם הוציאו בשלב הראשון. ההתנסות עם המבחנים הקשים עזרה להם לשפר את המיומנות בפתרון המבחן. והתלמידים בקבוצה השנייה? הם קיבלו ציונים נמוכים יותר. הם האמינו שהם איבדו את ״כח העל״ שהיה להם.
המחקר הזה מדהים בעיני כי הוא מראה איך במשפט אחד, שבח לכאורה, שבו אומרים לילד שהוא חכם, גורמים לילד לאבד את האמון ביכולת. משפט אחד יותר מידי. אז בלי חכם, מבריק, גאון, או כל תוויות ״חיובית״ אחרת. על אותו משקל, גם ההשוואה לפיקאסו, בטהובן, איינשטיין, ג׳ורדן ועוד שאר כוכבים לא עוזרת. פיקאסו למשל עבד קשה מאוד כדי לפתח את הטכניקה והמיומנות שמאחורי יצירותיו. כשאומרים לילד ״איזה ציור מהמם, פיקאסו מאחוריך״, רק משרישים את הרעיון שכישרון הוא מולד, שהצלחה מגיעה בקלות ומטפחים אצלו, ממש בלי להתכוון, את המיינדסט המקובע -- האויב מספר אחד של למידה. לסיכום: כשמשבחים את היכולת, זה פוגע במוטיבציה ובביצועים.
אפשר לטעון ובצדק שהניסוי הזה בודק בעיקר איך שבח מסויים משפיע בטווח הקצר, בתנאי מחקר ולא בסביבה הטבעית של הילד. פרופ׳ דואק ועמיתיה תכננו מחקר נוסף שנועד לבדוק איך שבחים שהורים נותנים לילדיהם בסביבה הטבעית, משפיעים על המיינדסט. בקצרה, הם מצאו שהשבחים שהורים נותנים לילדים כבר בגילאי שנה-שלוש מנבאים את המיינדסט שיהיה להם חמש שנים מאוחר יותר. בדומה לממצאים קודמים, ילדים ששמעו שבחים על תהליך הראו דפוס חשיבה מתפתח: הם רצו להתמודד עם אתגרים, האמינו שתכונות ניתנות לשינוי, ייחסו הצלחה/כשלון למידת ההשקעה, וחשבו בצורה אקטיבית על דרכים להשתפר. זה מחקר מרתק עם עוד כמה תובנות מעניינות. אכתוב עליו יותר בפוסט נפרד שיעסוק בשבחים לבנים ובנות.
אז מה כן לומר וממה להמנע?
בסופו של דבר, ילדים אוהבים שבחים. זה באמת גורם להם להרגיש טוב. זה גם כיף להיות בצד השני, בצד שמשבח. אז איך עושים את זה בלי לפגוע? דוגמאות:
- איזה יופי! הרכבת את הפאזל ממש מהר.
- הילד שומע: אם אני לא עושה משהו מהר, אני לא טוב בו.
- עדיף לומר: אני רואה שהרכבת מהר, בוא ננסה פאזל קשה יותר.
- איזה ציור מהמם! אתה הולך להיות הפיקאסו הבא.
- הילד שומע: עדיף להמשיך לצייר רק באותו סגנון כדי שלא יפסיקו לקרוא לי פיקאסו.
- עדיף לומר: אני רואה שהשתמשת במספר צבעים. תספר לי מה ציירת?
- הצלחת. אתה גאון!
- הילד שומע: אם לא אצליח, אפסיק להיות חכם -- לא כדאי לנסות דברים קשים יותר.
- עדיף לומר: ממש אהבתי שניסית מספר דרכים לפתור את הבעיה עד שהצלחת.
- פתרת את הבוחן בלי שום טעות!
- הילד שומע: הכל חייב להיות מושלם.
- עדיף לומר: אני רואה שפתרת הכל נכון, בוא ננסה בעיה קשה יותר.
- קיבלת 100 בלי ללמוד. אתה מבריק!
- הילד שומע: אם יראו שאני לומד ומשקיע, יחשבו שאני לא כזה מבריק.
- עדיף לומר: למדת המון למבחן וממש השתפרת. כל הכבוד על ההשקעה, או קראת את החומר מספר פעמים, סיכמת אותו ובחנת את עצמך. זה ממש עבד!
לסיכום, כמה עקרונות מנחים למתן שבחים שאפקטיביים למיינדסט מתפתח:
- להתמקד בתהליך הלמידה ובמאמץ ולא בתכונות.
- להיות ספציפים - שהילד יידע בדיוק מה הוא עשה טוב או במה הוא צריך להשתפר.
- רצוי למתן את השבחים כשההישגים מגיעים בקלות או כשהילד עושה רק את מה שהוא אוהב וטוב בו.
- לא לשבח כל הזמן כדי שהילד לא יפתח תלות בשבחים וישתמש בהם כמקור עיקרי למוטיבציה.
בעיני, כל מי שמתקשר עם ילדים בין אם זה הורים, דודים, סבא וסבתא, חברים, מדריכי חוגים, מאמנים וכו׳ צריכים להיות מודעים לעניין. תחשבו איזה מבלבל זה עבור הילדים לשמוע בבית שאפשר להצליח בהכל אם משקיעים, ואז לקבל בבית ספר את התווית ״אין לך את זה במתמטיקה״. צריך לאמץ שפה אחידה כדי למזער את הבלבול. מודה, זה רק נשמע קל. זה דורש תרגול, לפעמים נשארים ללא מילים, לפעמים נשמעים כמו רובוטים, אבל בסוף זה יזרום, ממש כמו ״אתה גאון!״.
לסיום, אם השתמשתם בשבחים שמשרישים מיינדסט מקובע או שזיהתם אצלכם מיינדסט כזה (אולי כי אמרו לכם שאתם חכמים/מוכשרים…), אל דאגה, זה בר תיקון :-). בפוסט הבא אכתוב על איך אפשר לשנות את המיינדסט. עד אז, קצת חומר למחשבה - באילו סיטואציות אתם מוצאים את עצמכם משבחים את הילדים שבחייכם? כשהם מצליחים בדברים שהם כבר טובים בהם או כשהם מתמידים בדברים שקשים להם?
לסיום, אם השתמשתם בשבחים שמשרישים מיינדסט מקובע או שזיהתם אצלכם מיינדסט כזה (אולי כי אמרו לכם שאתם חכמים/מוכשרים…), אל דאגה, זה בר תיקון :-). בפוסט הבא אכתוב על איך אפשר לשנות את המיינדסט. עד אז, קצת חומר למחשבה - באילו סיטואציות אתם מוצאים את עצמכם משבחים את הילדים שבחייכם? כשהם מצליחים בדברים שהם כבר טובים בהם או כשהם מתמידים בדברים שקשים להם?
אולי יעניין אותך גם:
- מבוא למיינדסט - ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה״
- איך לשנות מיינדסט - ״דברים שרציתי לומר״
------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה וכמובן שאשמח אם תשתפו :)