״אני מצלם בשוק הזה למעלה מעשרים שנה. תראו לי משהו שלא ראיתי.״
כך ביקש המרצה לצילום כשנפגשנו בשבת בבוקר בשוק האיכרים בסן פרנסיסקו.
״אני רוצה שתבחרו חוש מסויים - טעם, ריח, שמיעה, ראייה או מישוש, ותספרו על החוויה בשוק דרך החוש שבחרתם. אני מזכיר לכם - אל תראו לי את המובן מאליו. יש לכם שעה. צאו לדרך.״
אמממ..
מאיפה כל זה הגיע על הבוקר?
גם להחליט על חוש, גם לחשוב על קונספט יצירתי, גם לצלם, ומעל הכל - להציג משהו שהוא לא ראה? וכל זה בלי קפה? רחמנות!
אם הייתי מחשב, הייתי נתקעת.
כשהתבוננתי סביב בכל ההתרחשויות בשוק, חוויתי את אותה הצפה שאני בדרך כלל מרגישה מכל הגירויים שם - המראות מגוונים, צבעונים ודינמיים, הריחות באוויר מטריפים, הצלילים מכלי הנגינה מתמזגים עם רחשי הרחוב הסואן, התורים ארוכים, המסעדות צפופות ומלאות, תיירים נלהבים, מקומיים, רוכבי אופניים, כל אלו יוצרים עבורי חוויה אינטנסיבית.
הזמן המוקצב הלחיץ אותי מאוד. בתוך תוכי לא האמנתי שתוך שעה אצליח לחוות את השוק בדרך שונה או לראות דברים מיוחדים שהמרצה לא ראה.
ניערתי את ראשי כאילו ביקשתי לעשות קאט, לרוקן את כל המחשבות ולהתמקד רק בעובדה שיש לי שעה.
באופן מפתיע זה עזר. חזרתי לעניינים.
תוך כדי שוטטות חשבתי על האנשים שמגיעים לשוק מידי שבוע. חוץ ממבקרים, מגיעים לשוק באופן קבוע איכרים, מוסיקאים, מוכרי בלונים, מקבצי נדבות, אנשים שמחלקים טעימות, ועוד.
פתאום עניין אותי לדעת מה הם רואים ואיך הם חווים את השוק. הסתקרנתי באופן אישי וקיוויתי שהזווית הזו תחדש משהו גם עבור המרצה. מה שבטוח, בנקודת זמן זו שום דבר לא הכין אותי לקושי האישי ולשינוי שאחווה בשעה הקרובה.
התחלתי לצלם.
מוכר בלונים שנשען על עמוד לכד את עיני. התמקמתי מאחוריו וצילמתי את המראות שלפניו. מיד אחר כך הבחנתי במוסיקאי מוכשר, ושוב, אותו תרגיל, נעמדתי מאחוריו וצילמתי.
התבוננתי בתמונות הראשונות וזיהיתי בהן מאפיינים דומים. משהו הטריד אותי.
קלטתי שהתמונות שצילמתי מתארות את העומס שאני בדרך כלל רואה וחווה במקום הזה. באופן בלתי מודע הנחתי שהאנשים אשר את נקודת מבטם אני משתוקקת לתאר, גם הם כביכול רואים את ההמון, וגם עבורם החוויה בשוק ככל הנראה אינטנסיבית.
״מאין לי לדעת איך הם חווים את השוק?״ שאלתי את עצמי.
בתנועה איטית הרחקתי את המצלמה מפני והפסקתי לצלם. הרגשתי סלידה מהידיעה שהתיימרתי לספר סיפור של אחרים - סיפור שמתאר למעשה את החוויה האישית שלי.
״למה הנחתי שמראה עיניהם בהכרח מתאר את חוויתם? ״מה חשבתי לעצמי?״ תהיתי ביני לביני.
השעון ממשיך לתקתק, נזכרתי.
התחלתי להתבונן מחדש לכל עבר.
ואז הסקרנות קפצה - מעניין איך זה בשבילם? אם הם היו צריכים לסכם את החוויה בשוק בכמה מילים, מה הם היו אומרים? האם חוץ מפרנסה יש עוד דברים? אם כן, מה בדיוק?
לא זזתי ממקומי. המשכתי להתבונן סביב כשמיליון מחשבות מתרוצצות בראשי.
״אילו רק יכולתי לראות דברים כפי שהם״, חשבתי.
לאט לאט ההבנה המלחיצה נחתה עלי - אם אני רוצה לראות דברים כפי שהם ולקבל מענה לכל השאלות האלו אני צריכה לגשת לאנשים זרים ועסוקים, להציג את עצמי, לשאול אותם שאלות ולהפריע להם במהלך יום עבודה שממילא עמוס.
״אין מצב״, מלמלתי לעצמי.
״לא״.
״ממש אין סיכוי״.
״את רוצה לפגוע להם בפרנסה?״ (בחיי שהקולות שבראשי מרחיקים עד לשם)
״לא נעים להפריע להם״.
״אולי אבחר בחוש אחר? אבחר בחוש הטעם ופשוט אצלם אנשים טועמים כל מיני מאכלים? אולי חוש הריח? אבל זה הכי טריוויאלי בעולם…״
התסכול חגג.
ואז הופיעה משום מקום סבתא חביבה עם עיניים מחייכות. היא גם הגיעה למכור את מרכולתה והחלה לפרוק ארגזים מהטנדר.
״את צריכה עזרה?״ שאלתי.
באותו רגע, פריקת ארגזים נראתה לי כמו פעולת הסחה אטרקטיבית במיוחד.
היא חייכה אלי עם עיניים בורקות וענתה ״תודה, אני בסדר.״
היה בה משהו נעים ואדיב. הרוגע שלה הדביק אותי ולרגע הרגשתי שהכל עצר מלכת, שכל ההתרחשויות מסביב קפאו, ושרק שתינו מפטפטות שם ברוגע.
שאלתי אותה אם זה נראה לה בסדר לבקש מהאיכרים לעמוד במקום בו הם עומדים כדי לצלם. הסברתי שזה חלק מעבודה בקורס צילום.
״הו בטח!״ היא השיבה בחיוך.
המשכתי - נראה לך שזה בסדר שאשאל אותם שאלה או שתיים או שזה יפריע? אני סקרנית ללמוד איך הם חווים את ימי שבת פה אבל הם נראים כל כך עסוקים…
״הו אבסולוטלי. תגידי להם שיש לך עבודה בקורס צילום. ותגידי להם שאת חברה שלי. קוראים לי אנני. אם את צריכה עזרה, תבואי אלי. אני נמצאת בשורת הדוכנים בסוף השוק.״
המיסה אותי... היא קלטה אותי לגמרי.
הרגשתי על גג העולם עם הגב שלה.
יצאתי לדרכי. אמנם עם דופק מואץ אבל לפחות בתנועה.
הלא יאומן קרה.
אני
פניתי מיוזמתי,
לאנשים זרים ועסוקים
כשאני
לא
חייבת
רצה הגורל וניגשתי לאנשים שגילו סבלנות ואדיבות. פגשתי אנשים שפינו לי מקום בדוכן והזמינו אותי לעמוד במקומם ושיתפו אותי בחוויתם.
כל זה טוב ויפה אך שלא יהיה פה בלבול. בזמן שהייתי גאה בעצמי על האומץ גם שמעתי: ״תזדרזי... את ממש מפריעה... שאלת מספיק... הלקוחות מוטרדים מהצילומים שלך... צילמת מספיק...״
אף אחד באמת לא אמר לי את זה.
גרוע מכך.
זה מקבץ עדין מהדברים שאני אמרתי לעצמי.
עכשיו, אני מכירה את הקולות האלו היטב. הם חלק ממני. כבר הוכחתי לעצמי בעבר שאין שום פרופורציה בין הרעש הצורם שהם יוצרים בראשי למציאות. גם הפעם, כשהתבוננתי סביב ראיתי אנשים שחייכו, פטפטו, טעמו, רקדו, ונראו נינוחים. הכל זרם ונראה רגוע.
אילו רק יכולתי לראות דברים כפי שהם, הסיגנלים החיוביים שעיני קלטו היו אפקטיביים דיים כדי להשתיק את הציווי בראשי ״תזדרזי שלא תפריעי!״ לזמן ממושך יותר.
לשמחתי הרבה הצלחתי לדבר עם שבעה אנשים(!!) שבזכותם לא רק הרווחתי בטחון, אלא גם חוויה חדשה, מלמדת, מפתיעה ומרגשת שנצרבה אצלי היטב בזכרון.
***
איך אנשים שונים חווים את השוק?
התשובות שקיבלתי מהאנשים שראיינתי הפתיעו אותי מאוד. אני מתרגשת מאוד לשתף את המילים שלהם, ומקווה שהתמונות מתארות את הדברים בכבוד :)
GETAWAY
״It's a getaway״
(״בשבילי השוק הוא מקום מפלט״)
RELAXING
"Being here is relaxing"
(״הנוכחות פה מרגיעה״)
BLESSING | PASSION
״Feeding people is a blessing. It's my passion״
(״להאכיל אנשים זו ברכה. זו התשוקה שלי.״)
SOCIAL
״It's about getting social and meeting new people״
(״להיות בחברה ולהכיר אנשים חדשים״)
 |
| קצת חוש הומור :) |
RELATIONSHIPS
״It's an opportunity to establish relationships with other vendors and restaurant owners״
("זו הזדמנות ליצור קשרים עם ספקים אחרים ובעלי מסעדות״)
ENERGETIC
״זה אנרגטי״
(״It's energetic״)
BONDING
״It's about bonding with people through food״
(״זה להיקשר לאנשים דרך אוכל״)
***
בדרך לנקודת המפגש עם המרצה, התהלכתי עם תחושת גאווה שגרמה לי לחייך כל הדרך.
התרגשתי כל כך להכיר את המקום אשר ידעתי ולחוות אותו באור שונה.
הבנתי שיש אנשים שבשבילם השוק זה שואו אחד גדול לכל דבר ועניין. אין במה גבוהה וממדרת. להפך, הכל נגיש, קרוב, פתוח ומאפשר חיבור. הרגשתי שהלב שלי התרחב פיזית והתמלא בשמחה אמיתית מהאדיבות והתמיכה שהופגנו כלפי.
השוק העמוס הפך אינטימי.
כשהגעתי לנקודת המפגש המרצה שאל - ״נו? איך היה?״
חייכתי, וסיפרתי לו בהתלהבות על החוויה מהשעה האחרונה אותה סיכמתי במשפט ״זה היה מאוד עוצמתי״.
הוא הקשיב, ועם עיניים בורקות הוא אמר ״אני חייב לראות את התמונות״.
ישבנו שם על הספסל ובמשך דקות ארוכות התבוננו בתמונות.
משהו מעניין קרה - בניגוד לפעמים הקודמות שבהן חיכיתי לשמוע מה הוא חושב על התמונות, ואיך ניתן לשפר אותן מבחינה טכנית ויצירתית, הפעם לא הרגשתי ככה.
הייתי כל כך גאה בתמונות, ובי.
באותה נקודת זמן, שם על הספסל, לא חיפשתי לשמוע מה הוא חושב או מה אחרים חושבים. הרגשתי שהתמונות האלו כל כך שלי ובעיני הן היו מושלמות כפי שהן.
עבורי הן מספרות סיפור אמיתי - שלי ושל האחר. הן ביטוי לקבלה, להקשבה, להתבוננות טהורה, לאומץ, שינוי, צמיחה וחופש.
חשבתי על זה שעם כל הכבוד לעובדה שמכל התנסות ניתן ללמוד, באותו הרגע לא רציתי ללמוד, רציתי לנצור את הרגע ולחגוג. זו היתה תחושה נפלאה ומרעננת.
״קונספט מדהים. אף פעם לא חשבתי על זה. תודה. אשמח אם תספרי על התהליך שעברת בשיעור הבא.״
פייר, התרגשתי מאוד.
חשבתי על כל מה שלמדתי בשעה האחרונה. על התבוננות נקייה וקבלה. על הנחות שגויות ושיפוטיות. על כמה הפחדים, הביקורת והספק העצמי משתקים את היצירתיות ואותי. על התעוזה לעשות ההפך מהמקובל והמוכר. על האומץ שמצאתי לעשות משהו שסקרן אותי. על הדינמיות שבין האדם שמולי לביני.
אני מודה לאנשים הטובים טובים באמצע הדרך. וגם לעצמי.
אני מאחלת לכולנו בשנה הזו ללמוד לראות דברים כפי שהם גם עבורנו וגם עבור אחרים כי כמו שאמרה הסופרת, אנאיס נין, ״אנו לא רואים דברים כפי שהם, אנו רואים אותם כפי שאנחנו.״
לאור ההתנסות הזו, סיכמתי פה עשרה דברים שלדעתי צריך כדי ללמוד לראות את הדברים כפי שהם:
- לפני הכל, להכיר בזה שאני רואה את הדברים כפי שאני.
- לגייס רצון, אומץ, כנות, סבלנות וזמן. זה תהליך.
- לשאול יותר שאלות ולהניח פחות הנחות.
- להקשיב באמת, למילים ולרגשות של האחר ולאלו שלי.
- לזהות מחשבות שיפוטיות ולהזכיר לעצמי שהן שלי.
- לברר על איזה עצב חשוף המחשבות השיפוטיות לוחצות.
- לקחת סיכון ולהוכיח לקולות המגבילים שהם רק בראש.
- לשחרר את עצמי כל יום קצת ממי שאני.
- ל ה ת ח י ל.
- לחגוג ולהודות על כל התבוננות נקייה בדרך.
אילו מחשבות הפוסט הזה העלה בכם ומה הייתם רוצים לאמץ?
אשמח אם תשתפו :)
#שנהתודה
---
אולי יעניין אותך גם -
