יום שישי, 2 ביוני 2017

צבעים אמיתיים


אם רוצים מגיעים למקומות נפלאים...


מרץ 2016

״אני עובדת על רשימה של מאה חלומות״, כך סיפרה לי חברה יקרה. מאה חלומות? וואו.. זה המון. באמת יש לך מאה חלומות? שאלתי. ״אני בדרך…  תנסי?״ נשמע מגניב. מה הדד ליין? היה לי ברור שאם לא יהיה דד ליין התרגיל הזה יתאדה. מפה לשם מועד הדד ליין הגיע ובאמתחתי ״רק״ 35 חלומות. נתקעתי. לאט לאט הבנתי שמדובר בתרגיל ערמומי. הבנתי שחלומות לא חייבים להיות גדולים, רציניים, או מאוד מיוחדים כמו לטייל בדרום אמריקה, לחוות את מסעדת אלינה בשיקגו, ללמוד לצייר, לנגן על פסנתר ולהוביל מהפכה בחינוך. הם יכולים להיות גם קטנים, פשוטים ויומיומיים. כי חלומות הם בעצם - רצונות. אז למה התרגיל ערמומי? כי הוא דורש התמודדות עם השאלה:

״מה אני רוצה?״  

מה אני רוצה? שאלה מורכבת. מרגישה מחייבת. כמו השאלה מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה. כל מה שידעתי באותו רגע היה מה אני לא רוצה - לא רוצה להתחייב. זנחתי את הרשימה. אך השאלה המשיכה להדהד בעורמה. 


מאי 2016


יצאנו לחגוג תשע שנות נישואין. דיברנו על רצונות-חלומות. ושמתי לב שיש מספר רצונות באותה רשימה מצומצמת שאני מתביישת לשתף אפילו עם בחיר ליבי (שלא לומר לשתף פה בכתב..); רצונות כמו ליצור תערוכה, להשתתף באירוע של פואטרי סלאם, ליצור סרט דוקומנטרי, ללמוד פיתוח קול... הביך אותי לספר על המחשבות החולמניות שמתפזרות אצלי בראש. לא ידעתי מדוע. אבל ידעתי שהבושה הזו מצביעה על תופעה ששווה לחקור. הבנתי שמביך אותי לשתף כי אני הרי לא אמנית, ולא משוררת, ולא תסריטאית, ולא מוזיקאית, ולא ולא ולא… אז בעצם מה אני? הבנתי שלמרות שתיאורטית אני חושבת ומאמינה שאני יכולה להיות כל דבר שארצה, ברבדים מאוד עמוקים אני תופסת את עצמי ב׳כן׳ או ׳לא׳. ושרצונות שקשורים בדברים שידוע שאני ׳כן׳, אין לי בעיה לשתף. רצונות שקשורים בדברים שאני ׳לא׳ אני מתקשה אפילו לדמיין. ותהיתי - האם יתכן שיש לי רצונות חסומים? כלואים? רצונות כאלו שאני, ה״חופשיה״, בכלל לא יודעת שאני רוצה כי אני לא תופסת את עצמי בטווח שבין ׳כן׳ ו׳לא׳? והאם הרצונות האמיתיים, כאלו שאני באמת רוצה עמוק בפנים, ממוסכים על ידי רצונות תדמיתיים? - כמו רצונות שנראה לי שמדליק שיהיו על הרשימה, שיעידו עלי שאני כזו או אחרת, או כאלו שמוכתבים מציפיות שיש לאחרים ממני?

האם אני כלואה בלי לדעת?

הממ… האם אוכל לאפשר לעצמי לרצות ולחלום? איך אני יוצאת מהכלוב המחשבתי?

חופשיה בכלוב - מתחם האומנות 798, בייג׳ין 2009

ינואר 2017  

ביקור בארץ. זמן איכות ממלא ורווי חוויות עם משפחה וחברים. לצד זה היו עייפות (שלושה שבועות עם שני קטנים 24/7 בסוף נתנו את הטון) ואכזבות מתכניות שהתבטלו מסיבות בריאותיות. היה רגע אחד בסוף הביקור שרציתי זמן לבד. הלכנו לאורך הטיילת של נמל תל אביב בחזרה למלון. נזכרתי בשקיעה המרהיבה שראינו אמש עם הילדים והמשפחה. כל מה שרציתי היה רגע לבד לצפות בשקיעה, ולסכם את הטיול בלב על כל נפלאותיו ואכזבותיו.



 יום קודם...

בעודי מדמיינת איך אני יושבת בקצה המזח, לוקחת נשימות עמוקות בעיניים פקוחות, מתבוננת בגלים שמתנפצים על הסלעים ומחייכת מהתחושה החמימה שמתפשטת בליבי חרף הרוח הקרה... קאט בעלילה - מחשבה מכבידה הפציעה - ״זה ממש לא מתאים הרצון הזה עכשיו… צריכים לארוז, ולארגן את הילדים, ומה פתאום להיעלם בשעה שהם דורשים סבלנות שיא? וזה לא קצת אגואיסטי להגיד לתומר ממש בא לי לראות את השקיעה. לבד?״ ...Here we go again חזרה למציאות הידועה. יצרתי סיפור שלם בראש שזו בטח תהיה טרחה גדולה... ולא נעים... ניפצתי את הרצון במהירות. שתקתי, החמצתי, התחרטתי ונראיתי שקופה בעיני. התוצאה? ברגע הפכתי לחסרת סבלנות והשתלטה עלי מרירות כזו מעצבנת שהתקשיתי לנער.
ולמרות שזה לא סוף העולם, באותו רגע רציתי את זה מאוד ולא רק שלא נתתי לזה מקום, גם לא טרחתי לבדוק האם המחשבות המכבידות והסיפור שבראשי מציאותי. והמעגל הזה מצלצל מידי מוכר.

״איזה מין רצון זה?״
האם כשאני כבר מעזה לחשוב על רצונות, אני מנפצת אותם?

הבנתי שאני שופטת את הרצונות שלי בעצמי כדי לא להטריח אחרים. הידיעה שכשאני בצד הרוצה, מישהו אחר צריך להיות בצד המרצה מכבידה עלי מאוד. עם המשוואה הזו בראש נהיה לי ברור למה כל כך קשה לי לחשוב על השאלה ״מה אני רוצה?״


מרץ 2017

מקבלת הודעה מהמורה לציור ששאלה ״האם את רוצה ליצור ציור אישי נוסף?״ (לינקים לציורים הקודמים: כאן וכאן) כתבתי לה על התחושה המעיקה שמשתלטת עלי כשאני רוצה משהו שאותו אני מתקשה לבטא בקול ובגאווה (כמו שאומרים בגן של הקטנה ״proud and loud״). ״תעצמי עיניים ותחשבי מבחינה ויזואלית מה את מרגישה״, היא ביקשה. בלוקים אפורים וכבדים שלוחצים על הלב. תוך שנייה היא שלחה לי להשראה את התמונה של האמנית אלי קאוואנה (התמונה המופיעה מטה) כדי לבדוק אם הכיוון מדבר אלי.

“Steep” by Ali Cavanaugh

בול! היא קלטה מיד. ואני? פתאום ידעתי בדיוק מה אני רוצה וכתבתי במרץ - ״בדיוק! אני רק רוצה ראש צבעוני... רוצה סערה צבעונית בראש... את החלק העליון אני רוצה צבעוני ומהפה עד הלב צבעים קודרים.״ על הציור הבא עבדתי מספר שבועות. עם השראה מדויקת, רגש עז, הכוונה, והטאצ׳ של מירי (המורה לציור), נולדה היצירה - ״הצבעים של השתיקה״.


The Colors of Silence


אפריל 2017

נסעתי לבד לאוסטין לסופ״ש עם חברות יקרות. נסענו להפתיע חברה אהובה עם מסיבת בייבי שאוור ועוד שלל חוויות. את ההזדמנות הזו כמעט פספסתי. את הרצון הזה שוב בעצמי כמעט ניפצתי עם אותה גברת טרחנית (לא נהדרת) בשינוי אדרת. התשובה הראשונית שלי היתה ״לצערי לא יכולה.. בפעם אחרת״ והיא הציפה איתה את אותה תחושת חרטה מוכרת. ונכון שתמיד יש פעם אחרת, אבל הפעם האחרת, בין אם תתרחש במוקדם או במאוחר, תהיה שונה מזו שעכשיו. אז הפעם עשיתי ניסוי. בדקתי עד כמה הסיפור שיש לי בראש מציאותי. וגיליתי, תגלית מרעישה - שהמציאות כל כך פשוטה... הבטחתי לעצמי בהשראה של שונדה רימס להתחייב ל׳שנה של כן׳ - במקום לאפשר לשלל סיפורי ׳למה לא׳ להירקם, אשאל: ״איך כן?״


שלום, אני נוסעת..

כי אני רוצה לטייל במקום חדש,

ורוצה להתמלא ממנות גדושות של #אור_טבעי.

ורוצה לכתוב,

ורוצה לצלם,

ורוצה לצפות בשקיעות מרהיבות
ורוצה לחזור הביתה עם מצברים מלאים בדיוק כשהגעגועים מציקים 3>

***

אני מסיימת עם השראה מעולם הילדים ומשתפת תמונות וטקסט שכתבתי מהתבוננות ברגעים פשוטים שמבטאים רצונות ברורים.   



הוא רוצה.
שפת גופו משדרת בבירור את הרצונות שלו.
הפשטות הזו כל כך יפה בעיני.
בגילו (שנתיים),
הוא לא שופט את הרצונות שלו.
הוא לא תוהה אם הוא יכול או לא.
הוא גם לא מוטרד מסיכונים, ציפיות או ממה יחשבו.
הוא מבטא את הרצונות שלו
כפי שהוא רוצה.
וכשאני מתבוננת בו רוצה.
אני גם רוצה.
רוצה ללמוד ממנו לשחרר ציפיות
ולתת דרור לרצונות.
פתאום אני כל כך שמחה שהוא רוצה כל הזמן -
רוצה לעשות דברים לבד,
רוצה לרוץ במהירות במרחב,
רוצה להיות בכל מעורב,
להרגיש אהוב, רצוי
ולתת לרעיונותיו ביטוי.
הוא, שימשיך לרצות.
בזמן הזה אחפש תשובה כנה לשאלה
״מה אני רוצה?״
ואלמד לומר באותה פשטות של ילדה -
״אני רוצה״.

ברוח זו, אני מציעה תוספת קטנה למשפט הנפלא של דר׳ סוס - מוקדש מכל הלב לכל מי שמכיר.ה מקרוב את ״לא נעים לי״   

אם יודעים מה רוצים,
אם מאפשרים ומתבטאים
אז יוצאים

אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים.


עד הפוסט הבא, אני משאירה אתכן.ם עם חומר למחשבה:

  • מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך ״מה אני רוצה?״
  • אז מה את.ה רוצה? אילו דברים חלמתם לעשות עוד מהילדות? האם הרצונות האלו עדיין מדגדגים? מה צריך לקרות כדי שתתחילו לממשם?
  • אם הגעתם עד הלום, אני ממליצה לעבוד על רשימה של 100 חלומות. קראתי לאחרונה את הספר ״הרשימה״ של יובל אברמוביץ׳. הוא מדבר על זה שחלומות ורצונות צריך לצעוק. בספר יש כלים פרקטיים למקרה שנתקעים עם כתיבת הרשימה לצד דוגמאות וסיפורים מעוררי השראה. הקטע שתפס אותי ממש חזק דיבר על כך שרצון הוא כישרון, שלדעת לזהות רצונות אמיתיים ולהבחין בינם לבין רצונות תדמיתיים, זו אמנות. תעזו לרשום!  
  • ולסיום, שימו לב לרגעים בהם הילדים מבקשים דברים שהם רוצים. קבלו מהם השראה. שימו לב לתגובה כשלא ניתן לממש את רצונם בו ברגע - נסו להוסיף להסברים על ׳למה לא׳ גם מחשבות על ׳איך כן׳.
  • בהצלחה!

2 comments:

  1. פשוט נכון - לקרוא להפנים ולבצע! תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה! ומסכימה מאוד לגבי הביצוע :)

      מחק