יום שלישי, 27 במרץ 2018

מחוברים?



מכיר/ה את הצורך להתנתק?

להתנתק כדי להתמקד בכיוון? בעשייה? בלמידה?

להתנתק כדי להתחבר לעצמך ולאנשים המשמעותיים בחייך?

---

עשרה חודשים חלפו מאז הפוסט האחרון בבלוג ובכלל מאז הנוכחות התדירה ברשתות החברתיות.

התנתקתי.

הגמילה מהטכנולוגיה ומהעולם הווירטואלי היתה מבחינתי הכרחית.

בנקודת זמן מסוימת בשנה האחרונה שמתי לב שהמדיה החברתית הפכה להתמכרות מזיקה; שאני לא מסוגלת לשמוע את המחשבות של עצמי בצורה בהירה; שאני מתקשה להתמקד ובכלל לאפשר לחשיבה עמוקה, יצירתית ומקורית להתבטא.

לקח לי זמן לזהות את דפוסי ההתנהגות הלא רציונאליים, שלא לומר אובססיביים, שסיגלתי: לבדוק את הנייד עשרות פעמים ביום, לרפרש את הפיד של אפליקציה חברתית כזו או אחרת שוב ושוב, להבטיח לעצמי שאני מתחברת רק לשתי דקות ולגלות שחלפו שעתיים, ואם זה לא מספיק, לשכנע את עצמי שנוכחות תדירה ברשתות החברתיות חיונית לפיתוח רעיון שאני עוסקת בו כרגע.

וכך עבר יום ועוד יום שבהם סיימתי את היום בתחושה שאני תקועה ומפוזרת. התסכול והאכזבה העצמית כרסמו. לא הבנתי למה אני לא מצליחה להתמקד. חשבתי שיש לי רצון מאוד ברור - לבנות מוצר שאני סקרנית בטירוף לדעת איזה ערך הוא יביא לאנשים; מוצר שנמצא בפיתוח קרוב לשנתיים ומגלם בתוכו השקפה ערכית וניסיון מקצועי ואישי; מוצר שאני מאמינה בו ורוצה בו מאוד גם בשבילי. עם כזו תשוקה והתלהבות ציפיתי להיות בשיא הפוקוס.

על פניו הרצון אולי נשמע נוצץ. אבל הפער שהתפתח בין הרצון שבראש להתנהגות בפועל בלבל אותי.

התהיות והספקות התחילו לצוץ ואיתם הביקורת העצמית - איך זה שאני לא רצינית מספיק? הרי יש לי מטרה מוגדרת אז איך אני מרשה לעצמי לבזבז זמן? איפה הכח רצון, המשמעת, והיכולות שהיו לי בעבר? האם אני מוכשרת מספיק לפתח מוצר? האם אני טובה מספיק? רגע, אולי בכלל אין לי את 'זה'?

לקח לי זמן להכיר בקושי המנטלי שחוויתי. גיליתי שההתמודדות עם חוסר הוודאות, הפחד מכישלון, והבדידות שעולם היזמות מביא איתו קשה הרבה יותר ממה שדמיינתי.

לא הבנתי שהמזור להתמודדות עם הקושי היה בריחה. בריחה לעולם הווירטואלי, הקליל, שמספק תכנים משעשעים ומרגשים, מאפשר להצטרף לקבוצות מעשירות, להשתתף בדיונים מרתקים, לעקוב אחרי כותבים מעניינים, להתחבר לאנשים, להציע ולקבל עזרה, לקבל עדכונים על אירועים מגוונים ועוד.

כשהבריחה לעולם הווירטואלי חזרה על עצמה מספיק פעמים - פה חשדתי.

לא נעים להודות שהבריחה בעצם הפכה למנגנון אפקטיבי שאלחש עבורי קשיים ופחדים בעזרת גירויים בלתי פוסקים. אותו מנגנון שהגן עלי, השפיע לרעה על היכולת שלי להתמקד בדברים שרציתי.

הבנתי שמדובר בהתמכרות מזיקה ושהדפוס ההתנהגותי הזה חייב להיקטע.

לא כל הנוצץ זהב
Paint pouring
אחת מהטכניקות היותר מגניבות ומשחררות שלמדתי לאחרונה

ההכחשה פינתה את מקומה להכרה.

ברגע שקיבלתי את הרעיון הכביכול מפוקפק שסמארטפון או אפליקציה כזו או אחרת יכולים לשלוט בי, שהכרתי בנקודת החולשה, היה לי קל יותר לקחת אחריות ולשנות את המציאות.

כנראה שבאיזשהו מקום היה לי נעים לחשוב שאני חזקה יותר, שהעולם הווירטואלי לא משפיע עלי, ושאני יכולה לשלוט בתדירות השימוש בסמארטפון הממכר כשרק אבחר.

ככל הנראה גם חשבתי שאם אני מודעת למנגנונים שעובדים מנגד אני מחוסנת - הרי ידעתי שהמוח לא באמת מסוגל לבצע שתי פעולות משמעותיות במקביל; ידעתי שיש מאות מהנדסים שחוץ מלקודד בקיאים גם בפסיכולוגיה ומדעי המוח כדי שיוכלו לגרום לנו לבלות יותר זמן במוצר; וגם ידעתי שחברות הטכנולוגיה מתחרות על תשומת הלב שלנו, המשתמשים, ויש פה עניין כלכלי - ככל שאנו משתמשים במוצר בתדירות גבוהה יותר, הן מצליחות ורווחיות יותר.ֿ חשבתי שלא אפול במלכודת התודעתית.

הדרך לשינוי דרשה כנות בלתי מתפשרת, נטרול הבושה וקבלת החולשה.

השינוי חל רק כשהייתי אמיצה מספיק להודות בחולשה תוך נטרול הבושה. מה זה אומר? בפועל, הייתי צריכה לשנות את השיח הפנימי ולהחליף שאלות שיפוטיות שהציפו אצלי תחושה של בושה, תחושה שאני לא בסדר (שאלות מסוג ״מה זה אומר עלי שאיבדתי פוקוס בגלל אפליקציה/סמארטפון?״) בשאלות מקדמות יותר שמבוססות על עובדות (למשל ״בהינתן הכוחות החזקים שפועלים מנגד, מה אני כן יכולה לעשות כדי להישאר ממוקדת?״).

ברגע שהצלחתי להחליף את הביקורת העצמית בחמלה וקבלה עצמית, ההתנערות מאחריות התחלפה באופן טבעי בלקיחת אחריות.

אז בתור התחלה, מחקתי את כל האפליקציות החברתיות מהנייד. הסרתי התראות מאפליקציות שונות, וכמובן, עדכנתי בבית שזה המצב שלא אחזור לסורי.

מביך לשתף שהימים הראשונים ל״גמילה״ היו קשים ומציקים. כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר. מתוך הרגל המשכתי לבדוק את הטלפון בתדירות גבוהה אך המסך, לאכזבתי הרבה, היה ריק מהתראות. שום דבר לא חיכה לי. הבדידות הקודמת התחלפה בבדידות אחרת - תהיות על מה קורה שם בעולם שאני מפספסת? מה אם זה חשוב? הבנתי שתופעת הפומו (FOMO - Fear Of Missing Out), חרדת החמצה, נכנסה לתמונה.

אחרי תקופה של שבוע-שבועיים כבר לא היה לי צורך לבדוק את הנייד עשרות פעמים ביום. כבר לא הזדהיתי עם הדמות בתמונה מטה, הנשלטת על ידי פוקימון או כל אפליקציה ממכרת אחרת.

Control
Pawel Kuczynski, 2016

רק במהלך הניסוי, במהלך ההתנתקות הממושכת מהסמארטפון ומהעולם הווירטואלי, שמתי לב לעוצמת הרעש שאלו הכניסו לחיי ולפסיביות ש״נכפתה״ עלי מבחירת התכנים אותם אני צורכת, ועד לאופן שבו אני מנהלת את הזמן.

ההתנתקות הממושכת לחלוטין השיגה את התוצאה אליה ציפיתי - למדתי איך להשיב את היכולת להתמקד. זה לא קרה ברגע. לשמור על מיקוד בעידן המודרני שמספק אינספור גירויים באופן תדיר זה לא דבר קל. בדומה לכל תהליך של למידה, מדובר בתהליך הדרגתי שדורש רצון, מודעות ותרגול יומיומי.

אני רוצה לסיים דווקא בשלושה דברים שלא דמיינתי שאלמד במהלך הניסוי:

להשתעמם. האם יצא לכם להשתעמם לאחרונה? נגיד, להמתין בתור בלי לבדוק את המייל במקביל? לצאת להליכה בפארק בלי לסמס? להקשיב לאלבום שאהבתם בשנות העשרים בלי לשוטט באינסטגרם תוך כדי? ברגע שהטלפון הפך ללא אטרקטיבי, התפנה לי זמן. האמת? הייתי צריכה לחשוב על מה יכול להיות תחליף טוב למסך הקטן. גיליתי מחדש את ההנאה והסיפוק מלקרוא ספרים, מללמוד נושאים מעניינים, מליצור, מלהקשיב למוזיקה ופודקאסטים, מלבלות זמן איכות בנוכחות מלאה עם הילדים, תומר, המשפחה שביקרה פה ועם חברים. חוץ מזה, השקט שהשעמום הביא איתו עזר לנקודות להתחבר, לרעיונות יצירתיים להירקם, לפתרונות מקוריים לצוץ וגם, בהיעדר ערוץ בריחה, השקט אפשר לי לזהות ולחקור דפוסי מחשבה שמגבילים אותי. ממליצה מאוד לצפות בטד איך שיעמום יכול להוביל לרעיונות הכי מבריקים?.

לחקור את ״נתיב הבריחה״ מאחריות - לא תיארתי לעצמי שהמעבר מהתנערות מאחריות ללקיחת אחריות דורש מודעות לקולות שמהדהדים בראש מאחורי הקלעים. חוץ ממודעות חדשה, התובנה הזו גרמה לי לחשוב על מורכבות ההמלצה ״ללמד ילדים לקחת אחריות על תהליך הלמידה״. היום אני מבינה שאם הם במצב של התנערות מאחריות, צריך לנסות לזהות יחד איתם את נתיב הבריחה ולהבין מדוע הם בורחים מאחריות - האם זה מגן על צורך עמוק? על חשש כזה או אחר? האם הם צריכים לשמוע שאני אוהבת אותם תמיד, גם אם הם נכשלים? ברור לי היום ששיחה כזו צריכה להגיע ממקום של סקרנות טהורה וחייבת להיעשות באווירה לא שיפוטית, ועם המון חמלה.

לגלות משמעות בעזרת שינוי - האם אתם חוששים משינויים? מה אם דווקא השינוי יחשוף/ידגיש ערוץ שממלא אתכם בסיפוק? כשהחלטתי להתנתק מהרשתות החברתיות דרכן אני משתפת רעיונות ומחשבות, לא חשבתי לעומק כיצד השינוי הזה ישפיע עלי. אחרי מספר חודשי ניתוק, התגעגעתי מאוד לתהליך הכתיבה ולעיבוד העמוק שהוא מאפשר, התגעגעתי לאינטראקציה עם אנשים סביבי, לחיבור המיוחד שנוצר ״רק״ בזכות מילים, וכמובן, להזדמנויות שאינטראקציות אלו מאפשרות - הזדמנויות ללמוד על אנשים, מאנשים, ובכלל. בעזרת השינוי גיליתי שקטעתי ערוץ שמכניס לחיי סיפוק, משמעות וחיבור. השינוי הדגיש לי עד כמה הערוץ הזה משמעותי עבורי והצית בי רצון למצוא דרך לפתוח אותו מחדש (עם גבולות ברורים, לאט ובזהירות...). שמחה מאוד מאוד לחזור :)

בנימה מציאותית, זה די ברור שאי אפשר להתנתק לגמרי מהטכנולוגיה. אני חושבת שזה גם קצת חסר אחריות כי נרצה או לא, זו המציאות שהילדים שלנו גדלים בה. אני כן ממליצה לעצור ולבחון בכנות גמורה באילו מישורים המערכת יחסים שיש לנו עם הטכנולוגיה מטיבה איתנו ובאילו היא פוגעת. בנוסף, אני ממליצה לנסות שיטות וכלים שונים שיעזרו לנו להתנהל איתה בדרכים בריאות שמשקפות את מה שחשוב לנו.

מאחלת לכולנו לבער הרגלים מזיקים, לאמן את המוח למצוא ערך בשעמום, להנות ממה שקורה כאן ועכשיו, ולהישאר מחוברים לאנשים ולדברים שחשובים לנו באמת.

חומר למחשבה - אילו פעילויות גורמות לכם לשכוח מהסמארטפון ומהטכנולוגיה? מה יגרום לכם לעשות יותר מאלו השנה?

את הפוסט הבא אקדיש לשאלה שהעסיקה אותי רבות בשנה האחרונה - האם אתם מאמינים, באופן כללי, שאנשים עושים כמיטב יכולתם?

אולי יעניין אותך גם -

כשהנוכחות שלך לא אמיתית מתי בפעם האחרונה קבלת את עצמך?


תגובה 1:

  1. CNC machining parts suppliers may be found in a variety Shower Caps of|quite a lot of|a wide range of} industries. The finest way to discover the right company for your needs is to search for a provider that focuses on the type of|the sort of} project that you want accomplished. For instance, in case you are in search of somebody to manufacture custom plastic parts for your product, then a plastics manufacturer might be the best place to start out|to begin}.

    השבמחק