 |
| Layers | רבדים |
האם אתם מאמינים שבכל רגע נתון אנשים עושים כמיטב יכולתם?
אם כן, מה לגבי מכרים שממש הרגיזו או אכזבו אתכם לאחרונה? או אנשים זרים שהתנהגו בצורה אגרסיבית או בזלזול? האם גם הם עושים כמיטב יכולתם?
***
לפני כשנה הייתי במפגש אימון והמאמנת שאלה את השאלה הזו כפתיחה לדיון על ערך עצמי והצבת גבולות.
התשובה שלי היתה החלטית וחד משמעית.
״ברור שלא״, עניתי בביטחון. ״אנשים לא עושים כמיטב יכולתם. תמיד אפשר לעשות יותר טוב.״
״יש לך דוגמא?״ היא שאלה.
היו לי מספר דוגמאות על אנשים שנתפסו בעיני כ״לא רציניים״. בחרתי לספר על אדם יקר. דיברתי במרץ ובלהט. ״הוא התחיל לימודי מכינה ופרש לאחר מספר חודשים. ברור לי שהוא מוותר לעצמו.״
היה לי גם הסבר - ״החוויה שלו בתיכון לא היתה משהו ובצבא הוא הפתיע את כולם - למד, הצטיין, התקדם, יצא לקורסים, קיבל אחריות - התגלה כאדם שונה לחלוטין. אין מצב שעם כל מה שעבר בצבא כלוחם וכמפקד הוא לא יכול להתמודד עם לימודי מכינה. אני יודעת שהוא מסוגל ליותר.״
״מה אם הייתי אומרת לך שבאותה נקודת זמן, הוא בוודאות עשה כמיטב יכולתו?״, היא הקשתה.
לשנייה היססתי. לשנייה משהו בי התרכך. אבל אם להיות כנה לחלוטין, האפשרות הזו נשמעה לי כמו תירוץ טוב.
״היה לי קשה להאמין שזו האמת... היה לי קשה להתעלם מהעובדה שהוא כבר התמודד בהצלחה עם דברים קשים ומורכבים יותר״, עניתי.
ולא עצרתי פה. מיד הוספתי - ״אני חושבת שגם אני לא עושה כמיטב יכולתי בכל רגע נתון.״
כשאני חסרת סבלנות עם הילדים, כשאני נמנעת מלעשות דברים שהם מחוץ לאזור הנוחות (מי אמר לכתוב באנגלית?), כשאני מאפשרת ל״זוטות״ לשלוט בתכניות שלי (מי אמר מדיה חברתית או שוקולד?)… בקיצור, לא חסרות דוגמאות שבהן אני חושבת שיכולתי להעז יותר, להתאמץ יותר ובכלל להתמודד טוב יותר.
הדיון המשיך.
לא יצאתי מהמפגש משוכנעת אבל השאלה הזו לא עזבה אותי מאז. בכל פעם שהרגשתי שאני לא בפוקוס, שאני שורפת זמן במדיה החברתית, דוחה דברים או בקיצור שאני ״זורקת״, שמעתי קול רפה בראש ששאל - ״האם יתכן שזה הכי טוב שאת יכולה לעשות כרגע?״
״איזה שטויות. על מי את עובדת? את מחפשת תירוצים?״ ענה הקול הצורם מנגד.
הרגשתי תקועה ומבולבלת.
השאלה הזו הטרידה אותי. הבלבול שהיא יצרה אצלי הניע אותי ללמוד יותר על המחקר של דר׳ ברנה בראון אשר חקרה את השאלה הזו לעומק.
קצת רקע - דר׳ ברנה בראון היא חוקרת מפורסמת מאוניברסיטת יוסטון שמתמקדת במחקר על בושה ופגיעות. עשרות שנים של מחקר אקדמאי, כולל הצמיחה (והנפילה) שלה במהלך הדרך מתוארים באותנטיות כובשת במספר ספרים שהפכו במהרה לרבי מכר, בכנסים ואירועים מגוונים בהם היא דוברת, ובשתי הרצאות טד שזכו לעשרות מיליוני צפיות (!): ״על העוצמה שבפגיעות״ (יוני 2010) ו״להקשיב לבושה״ (מרץ 2012).
היום אני בוחרת שלא להתמקד בממצאי המחקר שעסק בשאלה ״האם אנשים עושים כמיטב יכולתם?״ אלא דווקא לשתף את השתלשלות האירועים שהובילו אותה לחקור את השאלה הזו, כפי שהיא מתארת בספרה Rising Strong. עבורי, ההזדהות העמוקה עם התחושות שהיא עברה בדרך פגעה בול בנקודות רגישות והיא זו שאפשרה לשינוי משמעותי להתרחש.
״למה הסכמתי לזה?״
יצא לכם להסכים למשהו בזמן שרציתם מאוד לסרב? זוכרים את התחושה המרירה שחוויתם?
אז הכל התחיל מזה שברנה הסכימה לדבר פרו-בונו בכנס. היא מספרת שהיא הסכימה לעשות זאת מכיוון שבפעם הראשונה שמארגני הכנס הספציפי הזה זימנו אותה, היא נאלצה לדחות את השתתפותה. בתגובה לדחייה דאז, מארגני הכנס עקצו אותה כשכתבו לה ״אנחנו מקווים שאת זוכרת מי תמך בך בתחילת דרכך״. אז הפעם היא הרגישה ״חייבת״.
המחקר של ברנה (ממש על קצה המזלג) מלמד שיש שני מסרים שמעוררים אצל כולנו בושה - אותה תחושה כואבת שנובעת מאמונה שאנחנו לא בסדר ולכן לא ראויים לאהבה ושייכות:
1. מסרים שמציפים תחושה שאני לא מספיק טוב/ה.
2. מסרים שמעוררים תמיהה מסוג ״מי את/ה חושב/ת שאת/ה?״
התגובה של מארגני הכנס פגעה בול במסר השני שמעורר בושה - ״מי את חושבת שאת?״ ולכן היא הסכימה להשתתף למרות שעשתה זאת בלי חשק.
בנוסף, הודיעו לה שהיא צריכה לחלוק את החדר עם דוברת אחרת. היא רצתה לבטא את הצורך שלה בחדר נפרד אך לא אמרה זאת בצורה מפורשת. בתגובה היא נענתה שכל הדוברים חולקים חדרים, שכך זה התנהל תמיד ושאף פעם לא היתה בעיה עם זה. ואז היא נשאלה - ״האם את אומרת שאת צריכה משהו מיוחד?״
שוב, פגיעה ישירה בכפתור הפרימדונה - ״מי את חושבת שאת?״
היא מספרת שבמשפחה שלה, להיות פרימדונה זה טריגר רציני לבושה, במיוחד עבור בנות. המסרים שהיא גדלה עליהם היו תהיי קלילה, כיפית, גמישה, תזרמי. מסרים שבקלות מתרגמים ל״אל תטריחי״ ו״אל תבקשי מה שאת צריכה״. אז גם הפעם, היא זרמה עם הרעיון למרות שעמוק בפנים רצתה לסרב.
מוכנים לדובדבן שבקצפת?
בחדר המתינה לה דוברת לא מנומסת במיוחד - מהאנשים שיושבים עם נעליים מטונפות על ספה בהירה, אוכלים עם הידיים ומנגבים את הלכלוך על כריות הספה תוך כדי שהם מסבירים בחיוך ״זו לא הספה שלי״, מעשנים במלון שאוסר עישון בטענה ״שזה רק במרפסת״… הבנתם את הרעיון.
ההתנהגות הזו הציתה אצל ברנה תחושות של כעס ותסכול. ״למה הסכמתי לכל זה בכלל?״ היא שאלה את עצמה לא אחת. בנוסף היא הרגישה שמאותו רגע, היא שופטת כל אדם שעובר סביבה, שתחושות של צדקנות ועליונות משתלטות עליה. זה היה מבחינתה קו אדום כי במרוצת השנים היא למדה שלא משנה כמה היא חושבת שהיא צודקת ושהיא יותר טובה מאחרים, התחושות האלו תמיד מסתיימות בכך שהיא מרגישה לא מספיק טובה.
היא למדה לזהות שברגע שהיא שופטת כך זה סימן שהיא צריכה לפתח סקרנות לגבי מקור התחושה ומיד קבעה פגישה עם הפסיכולוגית שלה.
ההפתעה על ספת הפסיכולוגית
ברנה נפגשה עם הפסיכולוגית וסיפרה לה על השתלשלות האירועים. הפסיכולוגית הקשיבה לכל הסיפור, הכירה בתחושות הלא נעימות שברנה חוותה ואז הציגה בפניה את שאלת המיליון -
״האם ישנה אפשרות שהשותפה שלך לחדר עשתה כמיטב יכולתה?״
״את צוחקת עלי?״ ברנה חשבה בינה לבינה. היא היתה בשוק מוחלט וענתה ״לא, אני לא מאמינה שהיא עשתה כמיטב יכולתה״. אחרי רגע היא שאלה - ״האם את מאמינה שהיא כן??״
הפסיכולוגית ענתה שהיא לא בטוחה אבל שבאופן כללי היא כן מאמינה שאנשים עושים כמיטב יכולתם.
ברנה לא ויתרה ושאלה ״האם את מאמינה בלב שלם שאנשים עושים כמיטב יכולתם או שזה מה שאנחנו אמורים להאמין בגלל שאנחנו מטפלים? תגידי לי את האמת״.
״כן, ברנה, אני כן מאמינה שרובנו עושים כמיטב יכולתנו עם הכלים שברשותנו. אני מאמינה שאנחנו יכולים לגדול ולהשתפר אבל אני גם מאמינה שרובנו באמת עושים את ההכי טוב שלנו.״
ברנה יצאה מהפגישה הזו מאוד מאוכזבת.
גזענות בבנק
אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית, היא ניגשה לבנק ושמה לב לאשה שלא רצתה להיעזר בשירותיו של בנקאי ממוצא אפרו-אמריקאי. אותה אישה ביקשה להיפגש עם מנהל הבנק. כשהבנקאי הפנה אותה למנהל שגם הוא אפרו-אמריקאי האישה צווחה שהיא רוצה להיפגש עם מנהל אחר. זה היה ברור שהיא רצתה להיפגש עם מנהל לבן. הסיטואציה הזו הטריפה את ברנה ובהגיע תורה היא לא התאפקה ושאלה את הבנקאי:
היא: ״אתה חושב שאנשים עושים כמיטב יכולתם?״
הוא: כן.
היא: ״אני לא מאמינה שאתה באמת חושב שהאשה הזו עשתה כמיטב יכולתה״.
הוא: ״את אף פעם לא יכולה לדעת מה קורה אצל אנשים. אנשים לא עצמם כשהם מפחדים. יכול להיות שזה כל מה שהם יכולים לעשות.״
מהחקירה הראשונית עולה...
השאלה הזו העסיקה אותה כל כך שבמשך שלושה שבועות היא ראיינה עשרות אנשים ושמה לב לדפוסים שחזרו על עצמם:
מרואיינים שהאמינו שבכל זמן נתון אנשים עושים כמיטב יכולתם עם הכלים שברשותם, התמהמהו עם התשובה ונשמעו מתנצלים (״אני יודע שזה נשמע נאיבי״, ״אני יודעת שזה נשמע מוזר״). הם הציעו דוגמאות שבהן הם לא היו הכי טובים, אבל במקום להדגיש שהם היו צריכים להיות יותר טובים, הם הסבירו שהכוונות שלהם היו טובות, שלמרות שהתוצאה לא היתה משהו, הם ניסו.
לעומתם, מרואיינים שהאמינו שאנשים לא עושים כמיטב יכולתם היו חד משמעיים ומלאי תשוקה כשביטאו את תגובתם. כ-80% מהאנשים בקבוצה זו השתמשו בעצמם כדוגמא (״אני יודע שאני לא עושה את ההכי טוב שלי אז למה שאני אניח שאחרים כן?״) והציעו דוגמאות שבהן הם לא היו מושלמים. הם היו קשים עם אחרים כפי שהם היו קשים עם עצמם.
בדייט עם חברה טובה - תפנית בעלילה
למרות כל האירועים עד כה, נראה שהאירוע שהתחיל לשנות את התפיסה שהיתה לברנה התרחש כשהיא נפגשה עם חברה טובה. בדומה לברנה, היא גם חשבה שאנשים אינם עושים כמיטב יכולתם אבל הנימוק שלה פגע לברנה בעצב חשוף.
החברה ביססה את הנימוק בעזרת נושא נפיץ במיוחד - הנקה. היא סיפרה לברנה על הדלקות שהיו לה ועד כמה ההנקה קשה ומתישה. אבל אז היא גם הוסיפה ״אם מישהי לא הולכת להניק לפחות שנה היא צריכה לחשוב פעמיים האם להביא ילדים כי היא לא עושה כמיטב יכולתה... האם היא לא חושבת שלילדים שלה מגיע את הטוב ביותר? להפסיק להניק זו עצלנות ואם להפסיק זה מיטב יכולתה, אולי זה לא מספיק.״
בום. ישר לבטן.
ברנה לא ציפתה לזה. בניגוד לחברתה היא הניקה את ילדיה תקופה קצרה. היא מספרת שהיה לה צורך לשתף את חברתה שהיתה לה דלקת חריפה ושהיא עשתה הכל כדי להניק. היא רצתה לספר שהיה לה קשה לשאוב ושהיא ניסתה עד שלא יכלה עוד, היא רצתה לשכנע אותה שהיא אוהבת את ילדיה, וליידע אותה שהיא באמת באמת עשתה כמיטה יכולתה. אבל היא לא אמרה מאום. היא רק חשבה על כל האנשים שהיא שופטת ועל כך שהם בטח היו רוצים לומר לה את אותו הדבר - ״את לא מכירה אותי. את לא יודעת כלום עלי, אל תשפטי אותי״.
דלינג דלינג
כשחזרה הביתה, ברנה הציגה בפני בן זוגה את השאלה. אחרי מחשבה ארוכה הוא אמר ״אני באמת לא יודע. כל מה שאני יודע זה שהחיים שלי טובים יותר כשאני מניח שאנשים עושים כמיטב יכולתם. זה שומר עלי מפני שיפוט ועוזר לי להתמקד במה שיש ולא במה שאמור להיות או היה יכול להיות.״
כעבור חודש, ברנה חזרה לפסיכולוגית שלה ואמרה בכאב ״אנשים עושים כמיטב יכולתם״. היא המשיכה - ״אני יודעת מה קרה אז, הייתי צריכה להגיד מה אני צריכה, הייתי צריכה לבטל את האירוע או לפחות להתעקש על חדר משלי״.
הפסיכולוגית בתגובה: ״עשית כמיטב יכולתך.״
***
איך שגלגל מסתובב לו
אלו האירועים שהובילו אותה לחקור את השאלה לעומק ובאמת במשך שנה היא הרחיבה את המחקר וראיינה מאות אנשים. התשובות שלהם תאמו את הדפוסים הראשונים שהיא זיהתה וחשפו ממצאים מרתקים (שאותם אשתף בפוסט הבא שיעסוק בחמלה).
אם הגעתם עד הלום ואתם תוהים ״רגע, אז מה זה אומר בעצם? האם זה לא בסדר להעביר ביקורת? האם מעתה אצטרך לקבל בינוניות? האם אצטרך להפסיק לדרוש מאנשים ומעצמי מוסר עבודה-למידה גבוה? אכפתיות? שוויון? או כל דבר אחר שאני מאמינה בו?״
בפירוש לא. הנחת היסוד החדשה הזו, שאנשים עושים כמיטב יכולתם, מגיעה עם שלל מחויבויות. בעיני המחויבות הכי קריטית היא המחויבות להטיל ספק בדרך שבה אנו מפרשים אנשים וסיטואציות.
נראה לי שהטעויות הגדולות שלנו, בני האדם, הן לחשוב שאחרים חושבים כמונו ובכלל לחשוב שאנו מבינים למה אחרים, ואפילו למה אנחנו, מתנהגים בצורה מסוימת.
אותו אדם יקר שהזכרתי בתחילת הפוסט? חשבתי שאני מבינה מה עובר עליו. היום, שנים קדימה, אני מבינה שהקביעה שהוא לא עושה כמיטב יכולתו נעשתה בלי לקחת בחשבון את מה שהיה נסתר מעיני - לא הבנתי שהוא היה צריך לעבור עוד דבר או שניים כדי לפתח חוסן מנטלי לפני שהוא נכנס לזירה שבה הוא חווה בעיקר כשלונות. גם לא הבנתי שאני שופטת אותו לפי התפיסה שהיתה לי לגבי ׳הצלחה׳. הדאגה והפחד שהוא ילך לאיבוד מיסכו עבורי את התמונה בלי לדעת בכלל.
והנה עכשיו הגלגל הסתובב. אני מתמודדת בזירה חדשה לחלוטין כיזמית. חשבתי שאם עבדתי בסטארטאפים בעבר, אני יודעת לקראת מה אני הולכת.
טעיתי...
מסתבר שלא שאלתי את עצמי שאלה מהותית - האם אני מוכנה להכנס לזירה שבה יש סיכוי גבוה שאחווה כשלון?
פיתוח הרעיון וכמו כן ההצלחה/כשלון שלו תלויים רק בי (בשלב הנוכחי). במציאות הקשוחה שבה 95% מהסטארטאפים נכשלים, יש סיכוי טוב שהמיזם הזה לא יתרומם כמו שאני מקווה. יש סיכוי גבוה שגם אם אעשה כמיטב יכולתי זה לא יהיה מספיק.
ההתלהבות מפיתוח הרעיון, מהאינטרקציה עם אנשים במסגרת הפיילוט, ומאפיון המוצר לקחה אותי דרך ארוכה. אבל בנקודת זמן מסוימת, שמתי לב שאני בקושי מתקדמת. הרגשתי תקועה. ידעתי שאני בכלל לא ממצה את היכולות שלי אך לא הבנתי מה עומד מאחורי ההתנהלות ה׳בינונית׳ הזו. והאמת? זה די מבהיל להגיע לנקודה שבה אני שואלת את עצמי ״מה נהיה ממני? איפה ׳הכוחות׳ שהיו לי? מי אני בכלל?״
הימים עברו, הספק העצמי השתלט והתחלתי לתהות אם אני בכלל מסוגלת לעשות את ׳זה׳.
 |
| מי אני? | ?Who am I ארט ג׳ורנלינג - טכניקה אמנותית שלמדתי לאחרונה ועושה ממש טוב בנשמה |
לונג סטורי שורט, אחרי התעמקות הבנתי שפחד ובושה מנהלים אותי: פחד בלתי מודע מכשלון, פחד שלא אצליח לתחזק את הסטטוס של אשה חזקה-מוצלחת-חכמה (שכנראה ברבדים עמוקים עדיין משדר לי שרק כך אני שווה משהו), וכמובן הבושה שניגנה שיר רקע קבוע - ״מי אני חושבת שאני שאטריח אנשים ואגזול מזמנם היקר בכל פעם שאני רוצה להתייעץ, לקבל פידבק, או לבקש עזרה?״
הקטע הטריקי פה - שבכלל לא הבנתי שפחד מנטלי ובושה מנהלים (יותר נכון משתקים) אותי. כן זיהיתי דפוסי התנהגות חדשים כמו דחיינות ובריחה אבל פירשתי אותם כחוסר יכולת.
האמנתי שאני לא עושה כמיטב יכולתי ושפטתי את עצמי בלי הרף על בינוניות. היום אני מבינה שלא לקחתי בחשבון את מה שהיה נסתר מעיני - לא הבנתי שאני צריכה לעבור דבר או שניים כדי לבנות את החוסן המנטלי שההרפתקאה הנוכחית דורשת - כמו לחדד את התפיסות שיש לי לגבי הצלחה וכשלון ואת התפיסה שלי את עצמי.
אני חושבת שזו הסיבה שהמילים של הבנקאי: ״אנשים לא עצמם כשהם מפחדים. יכול להיות שזה כל מה שהם יכולים לעשות״, הן אלו שהזיזו אצלי משהו.
נכון, אנשים לא עצמם שהם מפחדים.
אנשים לא עצמם גם כשהם חווים בושה. כי התחושה הזו, שאנחנו לא מספיק טובים היא מערערת וכל כך לא נעימה שאנחנו נעשה הרבה כדי להימנע ממנה - מלעשות דברים כדי שיאהבו אותנו או כדי שיעריכו את החכמה או ההצלחה שלנו, ועד ללעשות דברים כדי שימשיכו לחשוב שאנו נדיבים, קלילים, חזקים, הורים מסורים, משקיענים ועוד.
ולסיום - האירוע המכונן
״רגע, רגע, רגע… אם אני לא בהכרח מבינה מה הכוחות שמפעילים אותי ואיזה ביטוי יש להם ברמה ההתנהגותית, מה לעזאזל גורם לי לחשוב שאני מבינה מה עובר על אחרים?״, שאלתי את עצמי בבעתה.
״ורגע, אם היום אני חושבת שמישהו לא עושה כמיטב יכולתו כי אני שופטת אותו בהתאם לסטנדרטים האישיים שלי, ומחר אני מגיעה לתובנה שההגדרה שיש לי למושג ׳הצלחה׳ (למשל) לא משרתת אותי, איזו אחריות יש לי בסיפור הזה?״
״אז אם אני מעריכה אותו בהתאם למה שאני חושבת שהוא צריך להשיג או להיות, או בהתאם לחוסן המנטלי שאני חושבת שהוא צריך להפגין, האם זה עומד בקנה אחד עם ערכים של טוב לב? קבלת האחר? - אותם ערכים שכל כך חשובים לי?״
נורות אזהרה אדומות רבות הבהבו במרץ בראשי.
הפער בין הערכים שחשובים לי להתנהגות יצר אצלי דיסוננס עמוק.
הרגשתי רע. רציתי להאשים את עצמי על משהו, אך בו בזמן ידעתי, שבאמת באמת לא הבנתי את הקשר שיש בין התפיסה שאנשים עושים כמיטב יכולתם לנדיבות, טוב לב, חמלה, אמפתיה, וקבלת האדם באשר הוא.
ידעתי שעשיתי כמיטב יכולתי עם ניסיון החיים, הידע והמודעות שהיו ברשותי.
זה היה רגע מכונן.
בנקודה התהומית הזו חשבתי על הציטוט של הסופרת המופלאה מיה אנג׳לו -
אז עכשיו, כשאני מבינה את הדברים אני מרגישה מחויבת לצמצם את הפער בין המעשים לערכים.
למדתי לאט לאט לאט ליצר את המרחב שמטיל ספק בכל פעם שאני מפרשת בצורה אוטומטית ובעצם לאמן את המוח לשאול שאלות במקום לשפוט ולקפוץ למסקנות. זה תהליך שדורש למידה, תרגול והמון מודעות. בפועל - כשאני שמה לב לרגש עז של כעס, תסכול, אכזבה, בשבריר שניה לפני שאני מאשימה מישהו או מבקרת התנהלות שפוגעת בי או לא מספקת אותי, אני עוצרת וחושבת ״רגע, אולי סתם היה לאנשים יום גרוע וזה כל מה שהם יכולים לעשות כרגע? אולי סדרי העדיפויות שלהם בחיים שונים משלי? אולי הם מתמודדים עם עניין אישי/משפחתי/בריאותי? אולי נסיבות חייהם או ילדותם עיצבו את תפיסת עולמם בצורה ייחודית זו? ואולי, הם בדיוק כמוני - אולי הם לא יודעים את מה שהם לא יודעים? אולי גם הם מנוהלים כרגע בלי לדעת מתוך תחושת בושה או פחד?
בשנה האחרונה התבשלתי על אש קטנה עם השאלה הגדולה - ״האם אנשים עושים כמיטב יכולתם?״ ובדרך הקשה למדתי את אחד השיעורים המשמעותיים בחיי. אין ספק שהשאלה הזו הצליחה להרעיד את אמות הסיפים, לנפץ את הפילטר דרכו התבוננתי פנימה והחוצה, ולאתגר את מערכת ההגדרות, הצרכים והערכים שלפיהם אני מתנהלת. למדתי שערכים כמו נדיבות, טוב לב, אמפתיה, חמלה וקבלת האחר ועצמי משתכללים כשמניחים שאנשים עושים כמיטב יכולתם. הנחת היסוד החדשה הזו באמת שומרת עלינו מפני שיפוט ומאפשרת לפתח סקרנות אמיתית.
אני שמחה לדווח שבן הזוג של ברנה צדק - החיים הרבה יותר טובים כשמניחים שאנשים עושים כמיטב יכולתם. ואוסיף, שהחיים הרבה יותר טובים גם כשמתנהלים כמו סוקרטס, הפילוסוף הנודע -
״דבר אחד אני יודע וזה
שאינני יודע דבר״
שאינני יודע דבר״
סוקרטס
חומר למחשבה - חשבו על מישהו שהכעיס/אכזב אתכם לאחרונה. מה אם הייתי אומרת לכם שהם בוודאות עשו כמיטב יכולתם? האם זה היה משנה את התפיסה שיש לכם עליהם? את הציפיות שיש לכם מהם? האם הייתם מתנהלים איתם אחרת? איך אתם מרגישים כלפיהם עכשיו? הפוסט הבא ירחיב על ממצאי המחקר ויעסוק בקשר שבין חמלה לערך עצמי.
אולי יעניין אותך גם -
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה