יום חמישי, 20 באפריל 2017

אבא שלי אף פעם לא אמר לי שאני יפה




"אבא שלי אף פעם לא אמר לי שאני יפה. הוא בן יחיד לשני הורים שעברו שואה. סבתא, אמא שלו, היתה אדם מאוד קשה. ידעתי שהילדות שלו היתה מתוסבכת וידעתי מאיפה הוא בא גם כשהייתי נערה. היום אני יודעת שהציניות וההצקות שלו כמו ״למה קיבלת רק 99 במבחן?״ נבעו מזה שהוא לא ידע איך לפרגן. אני קוראת לילדים שלי ״יפה שלי״ כדי שלנצח ידעו שהם יפים. אני תמיד תוהה אם זה נכון לשים את הדגש על היופי אבל זו הדרך שלי להתמודד עם מה שהיה חסר לי בילדות.

הילדות שלי היתה מאוד שמחה. אכלנו ארוחות ערב ביחד כל יום, טיילנו הרבה ולא הרגשתי שחסר לי משהו. אבל לא גדלתי בבית שמחבק ומנשק. אני לא מהאמהות שמנשקות, מחבקות ומכווצצות את הילדים כל היום. זה לא בא לי בטבעיות. אני חושבת שאם אבא שלי היה מפגין יותר אהבה עניין היופי לא היה מפריע לי כל כך והיה לי הרבה יותר קל לחבק ולנשק את הילדים שלי. באופן אישי, אני לא מרגישה שחסר לי המגע הזה איתם אבל אני תמיד תוהה אם זה חסר להם ואם הם בכלל מרגישים בהבדל ביני לבין אביהם, שמחבק ומנשק אותם כל הזמן ועוזר לי לדאוג פחות בעניין. אני אוהבת לבלות איתם זמן איכות - לצייר איתם, לאפות איתם וכך לתת להם את הידיעה שהם אהובים ומעורכים.

אבא עבד ולמד מאוד קשה ולא לקח חלק פעיל בחינוך שלנו. אמא, לעומתו תמיד היתה שם עבורנו. היא תמיד היתה אוזן קשבת, בטוב וברע. כשמערכת יחסים רצינית עם האקס הסתיימה הייתי מאוד עצובה. היא אמרה לי משפט שאני זוכרת עד היום ״אל תלחמי בכאב. את צריכה לקבל אותו. עכשיו עצוב לך וזה יעבור״. בזכותה יכולתי לשחרר את המקום שמתעסק בשאלה מתי הכאב יעבור ולאפשר לעצמי לחוות ולהתמודד איתו. הרבה שנים אמרתי שאמא היא חברה שלי. שופינג היה רק עם אמא ולא בגלל שהיא משלמת, אלא פשוט כי הכימיה ביננו מאפשרת לנו לקנות בכיף. גם היא אומרת שקשה לה לקנות דברים בלעדיי. אני מניחה שזה שהיא תמיד היתה שם גרם לנו להרגיש אהובים.


חשוב לי שילדי ידעו שאני שם בשבילם,
גם אם אני לא שם איתם.


אחי הגדול הציק לי עד גיל 15. האמנתי שהוא ממש נהנה מזה. היום אני מבינה שגם אני הצקתי לו. הייתי ילדה משועממת ולא ידעתי להעסיק את עצמי. מאוד אהבתי ליצור. לא הייתי בבית רב הזמן כי הייתי בהמון חוגים. בבית רציתי שהוא ישחק איתי ויראה לי מה הוא עושה. אמא שלי היתה הדמות המחנכת בבית והיינו מטריפים אותה. היינו מתקשרים אליה המון למשרד כשהיינו רבים והיא היתה אומרת לנו ״תפסיקו להתקשר, תתמודדו בעצמכם״. אבל לא היו לנו באמת כלים. היא לא הבינה שיש בעיה ולא התמודדה.

קיץ אחד, לדוגמא, הוא לקח את כל השמיכות בבית, שם אותם עלי ופשוט ישב עלי. אני זוכרת שהיה לי כל כך חם ולמזלי חברה שלי דפקה בדלת. אני בטוחה שהוא היה קם בסוף ולא היה קורה כלום אבל זו היתה סוג של טראומה. מאז אני מרגישה מחנק בכל פעם שאני לא יכולה לזוז. עד גיל 15 קראתי לעצמי אחות מוכה. כשההורים שלי התגרשו היחסים שלי איתו מאוד השתפרו. זה קירב ביננו כי היינו צריכים להתמודד כל אחד בדרך שלו לחוד, אבל ביחד.

בגלל כל ההצקות שחוויתי בילדות אני לא מקבלת הצקות בבית שלי בשום צורה, במיוחד כשהילדים מציקים אחד לשני. אני מודעת לזה שזה מחשל ואפשר ללמוד מזה דברים טובים אבל לדעתי הדברים הרעים עולים על הטובים ואין סיבה שזו תהיה האוירה בבית. כשהקטן נולד לבני הגדול היו הרבה טנטרומים - טנטרומים שיכלו להמשך שעות וגרמו לו, בין היתר, להציק לאחיו הקטן. זה הכניס מתח גדול לשגרת היומיום. יועצת ההורים הנחתה אותנו לעבוד איתו על שגרה שבה הוא קודם עושה את החובות ורק אחר כך יש לו פנאי לדברים אחרים. זה הוריד המון לחץ. בנוסף היא הציעה שנערב אותו ונבקש ממנו עזרה בכל מיני פעולות ביומיום. אותי לפעמים זה מטריף כי אני אוהבת לתקתק. קשה כל הזמן להעסיק אותו. הוא מאוד מזכיר אותי בזה שצריך להעסיק אותו כל הזמן כי משעמם לו, אבל הוא מלמד אותי בדרך שלו על סבלנות. אנחנו לא מנהלים איתו יותר משא ומתן בזמן הטנטרום. הוא למד שהוא לא יכול להשיג דברים עם בכי מתמשך. היו ארבעה ימים קשים אבל אחר כך האוירה בבית השתפרה פלאים.

בעיני אם מוותרים בדברים היומיומיים התמונה הגדולה סובלת. זו הסיבה שכשצריך לשפר ולשנות דברים אני לא דוחה למחר. אני מתייעצת ומתמודדת. גם אם אני לא בטוחה בהורות שלי יש לי בטחון שאני תמיד אתמודד ואנסה להשתפר ויש לי את הבטחון בזה שאחרי מספר ימים קשים, יהיה הרבה יותר טוב. אני חושבת שאני אמא טובה. חשוב לי שילדי ידעו שאני שם בשבילם, גם אם אני לא שם איתם."

זו ילדותי השנייה, אמא לשניים (4 ושנה)

___
קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ילדותי השנייה

אין תגובות:

פרסום תגובה