יום שלישי, 8 במרץ 2016

היום אני בוחרת ללמד

כוחי במוחי.png

״קיבלת ציון טוב במצגת בגלל העיניים היפות שלך״. תודה לעיניים שהביאוני עד הלום.  

[בראיון עבודה] ״את היית מדריכת חי״ר? באמת עבדת באבטחה? את נראית כל כך עדינה״. האמממ... זו שאלה? מה זה אומר?

[כשרק עברנו לארה״ב ועדיין לא היה לי אישור עבודה] ״אם את לא יכולה לעבוד למה שלא תביאי ילדים?״ באמת המלצתם לי, בתקופה מאוד ״יציבה״ בחיי, לבחור במקצוע הכי מחייב והכי מאתגר אבר? ועוד כברירת מחדל? ברור שילדים זה שמחה. אבל זה גם עוד כמה דברים בדרך.
״מתי את אוספת את הילדים? בחמש? מסכנים הילדים״. תודה על הרגישות. עד היום אני נלחמת ברגשות האשמה.

״איך רזית. זה ממש לא מחמיא לך. את נראית חולה״. מעולם לא הרגשתי בריאה יותר. תודה ששאלתם.

זה מקבץ קטן מהפנינים ששמעתי בעבר. מאנשים קרובים ומאנשים שאני כלל לא מכירה. מגברים, אבל גם מנשים.

אני מאמינה שחלק מההערות נאמרו בצחוק ובלי כוונה לפגוע. אבל אני? לא אמרתי כלום. לא אמרתי כי זה הביך אותי. כי התביישתי. כי נתפסתי לא מוכנה. כי הדחקתי.

אז היום, ביום האישה, אני בוחרת ללמד.

היום אני רוצה להניח שאנשים פשוט לא מודעים עד כמה ההערות האלו, גם אם הן נאמרות בצחוק, נצרבות בזכרון.

היום אני רוצה לספר איך זה מרגיש להיות בצד השני ולשתף שההתמודדות עם ההערות האלו דורשת משאבים פנימיים שהייתי שמחה לנתב למקומות אחרים.

היום אני בוחרת להציע אלטרנטיבות שהייתי שמחה מאוד לשמוע, ושמחה אפילו יותר שבתי תשמע בעתיד -

״קיבלת ציון טוב במצגת. איך עשית את זה?״ עשיתי הרבה. קראתי המון מאמרים. ניתחתי תוצאות. התייעצתי עם עמיתים. ראיינתי מומחים. העברתי את המצגת לחברים ולעצמי אינספור פעמים. אה, גם השתדלתי לנשום כי הייתי בלחץ מטורף.    

״אני רואה שהיית מדריכת חי״ר ושעבדת באבטחה. את יכולה לספר לי על זה?״ יותר מאשמח. כי בצבא למדתי דבר או שניים על מנהיגות. שם הבנתי שידע זה כוח. שידע, יחד עם דוגמא אישית היו הדרך הכי אפקטיבית למזער את הפקפוק והדעות הקדומות שהיו לקומץ של חי״רניקים בדבר היכולת של ׳בנות׳ ללמד ׳לוחמים׳.  

מתי את אוספת את הילדים? בחמש? מה אתם אוהבים לעשות יחד? כיף. והמון! בהתחלה היה קשה להסתגל אבל למדנו להתייעל ולהנות מהזמן איכות יחד - ללכת לפארק, לקרוא ספרים, לצייר, לרקוד ולשיר בקולי קולות, להכין ארוחת ערב יחד ולפעמים גם סתם להתבטל.

את לא עובדת עכשיו... איך רזית… איך את מרגישה? באמת שאי אפשר לטעות עם השאלה הזו.  

היום אני מבקשת מכולנו, נשים וגברים כאחד, להתעניין. במקום לנסות לעניין אחרים במה אנחנו חושבים, פשוט להתעניין ולשאול - איך אתם מרגישים? מה אתם חושבים? זה לא רק נעים יותר אלא גם מעצים. וזה רלוונטי גם לילדים.

ולסיום, חוץ מאותנו, הילדים הגדולים, היום אני גם בוחרת ללמד את בתי, אוטוטו בת 4, שהיא יכולה לעשות הכל כי יש לה מוח שהוא כל יכול -

יש לנו מוח בראש ויש בו המון כוחות-על מאוד מיוחדים.
יש כח-על שעוזר לנו לעשות דברים.
גם דברים קלים, וגם קשים. גם דברים מוכרים וגם דברים חדשים.
יש כח-על שעוזר לנו לזכור.
יש כח-על שעוזר לנו לבחור.
יש כח-על שעוזר לנו למצוא פתרונות.
גם כשלא מצליחים וגם כשמרגישים רגשות לא נעימים.
וחוץ מכח-על ללמוד, יש לנו גם כח-על ללמד.  
כי יש לנו מוח והוא כל יכול.

לטובת הדור הבא אני מקווה שנמצא את האומץ לדבר ולספר.

שיהיה לנו את האומץ ללמד.

מוזמנים לשתף.
 

אין תגובות:

פרסום תגובה