יום חמישי, 3 במרץ 2016

שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא


"בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. מצאו שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר, אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה. מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.

כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳ המורה שלו התקשרה אלי פעמיים בשבוע וסיפרה שהוא מרביץ, מרעיש, ושהוא לא מסוגל לשבת. היו צעקות בבית. ישבתי איתו שעות על גבי שעות עם שיעורים והכל בצעקות ובכעס. עד שפתאום הבנתי שמה שיצא ממני זה אמא שלי... ממש לא אהבתי את זה. כששמעתי את המורה אומרת "יש לו פוטנציאל", זה ריסק אותי. המשפט הזה עצר ועדיין עוצר אותי בחיים. תמיד יש לי את החשש הזה שאני לא מספיק טובה, שאני לא אצליח. גם כשהצלחתי, הייתי מופתעת. לא הבנתי איך זה קרה. חשבתי שפשוט היה לי מזל. אני חושבת שאני אף פעם לא ארגיש חכמה מספיק. גם בשיחות עם אנשים אני תמיד מרגישה שאני קצת פחות. לא רציתי שהוא יסבול ויעבור את מה שאני עברתי. אני מאוד שמחה שהתעוררתי בזמן. כשהתחלנו את האבחונים, הוא השמיע המון קולות. חשבתי שאולי הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי. הנוירולוג אמר בצורה חד משמעית שיש הפרעת קשב וריכוז. היה לי ברור מאוד מאיפה זה מגיע. הוא ענה על כל הפרמטרים ונמצא בצד החזק של הסקלה. הוא אובחן בכיתה ב׳. המאבחנת אמרה לי ״תקשיבי, הילד גאון״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״יש לי גאון אחד בבית. אני יודעת מה זה גאון. הוא גאון?״ היא הסתכלה עלי, הוציאה אותו מהחדר ואמרה לי ״תקשיבי לי טוב, הילד הזה גאון. הגענו איתו למבדקים של כיתה ד״. זו פעם ראשונה שבכיתי. הבנתי שאני בכלל לא רואה מה עומד מולי. שאני בעצם מתייחסת אליו וליכולות שלו בזלזול. אני יכולה להגיד היום בדיעבד שלא תמיד הורים יודעים מה הפוטנציאל. לפעמים ההפרעת קשב היא כל כך קשה שאתה בכלל לא רואה שיש איזהשהו פוטנציאל שם. זה נוראי. כי כשזה הילד שלך ואתה לא רואה את זה, זה הכי קשה. אני לא מבינה איך לא שמתי לב שאני חווה דרכו את כל מה שאני חוויתי בילדות. הבנתי כמה אני טועה עם הילד שלי.
״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״

ואז עלתה הסוגיה של הריטלין. בהתחלה לא הבנו מה זה אומר. במשך שנה התגלגלנו איתו לאבחונים ואני רציתי ללכת איתו לפסיכולוגית לראות שאין לזה רקע נפשי, שאין משהו שמחזק את זה. רציתי לוודא שזו רק הפרעת קשב וריכוז. הלכנו איתו לעוד פסיכולוגית ולעוד נוירולוג ובסוף הלכנו לפסיכיאטרית שידועה כאורים ותומים של הקשב וריכוז. אני זוכרת שהיא אמרה לי ״תנסי לעבור את הסוף שבוע בלי משקפי הראייה שלך. תנסי. תנהגי, תקראי, תבשלי בלי המשקפיים״. וככה לאט לאט הבנתי שאולי כדאי לפחות לנסות את הריטלין. הוא התחיל לקחת ריטלין והופתענו מהתוצאות. בהתחלה חשבנו שהוא צריך ריפוי בעיסוק כי הכתב שלו היה חרטומי מצרים, ממש כמו הכתב שלי בילדות, ופתאום זה נעלם. הוא חזר הביתה באיזה יום עם המחברת ושאלתי אותו מי כתבה לו במחברת. הוא אמר לי ״אמא זה הכתב שלי״. לא האמנתי לו. ביקשתי ממנו שיכתוב שוב. פשוט לא האמנתי לו. אחרי חודש שהוא לקח ריטלין עניין אותי לשמוע איך הוא מרגיש. הוא אמר לי ״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״. ואז הבנתי כמה רעש יש אצלי. בעקבות זה, הלכתי גם לאבחון. כמובן שאמרו לי שיש לי הפרעה והתחלתי לקחת גם ריטלין, במיוחד בתקופה שבה למדתי הוראה של מתמטיקה לגיל הרך. הרבה פעמים הוא בוחר שלא לקחת את הריטלין. הוא מרגיש מתי הוא צריך את זה ומתי לא. בכיתה קשה לו לשבת ולהיות קשוב אז הוא לוקח. בחופשות הוא לא לוקח. הוא אומר שזה מונע ממנו לקפוץ ולהשתולל. יש לו את היכולת לווסת. לאט לאט אנחנו מגלים גם מה עוזר. מסטיק מאוד מרגיע אותו. גם לשרבט על נייר ולשבת על כדור קופצני. אלו דברים שמרגיעים באופן מיידי. אז לאט לאט כל אחד לומד מה טוב לו, מה נכון ואיזה כלים יכולים לעזור. אנחנו לומדים ביחד.
״מה לעזאזל מתנה בזה?״

הרעש בראש הוא מטורף. כשאני נפגשת לקפה בחוץ אני שומעת את המנוע של המכונית, אני רואה את האיש שיושב מבעד לחלון ושמה לב מתי הוא אוכל, אני שומעת את זו שליד מדפדפת בעיתון ואני רואה את כל הדברים שמתרחשים מסביב והם בעצימות גבוהה. כל מכונית שעוברת, כל צל שעובר, אני קולטת את כל המידע. בראש יש המון רעש ואני צריכה להיות מרוכזת בתוך שיחה. וזה קשה. הרבה פעמים המחשבות רצות כל כך מהר קדימה שאני כבר לא זוכרת מה רציתי להגיד. אז כשילד יושב בכיתה ומנסה ללמוד ורואה ציפור שעפה מבעד לחלון, ושלילד אחר נפל המחק קשה לו מאוד להתרכז במה שהמורה אומרת. הרעש בראש הוא מאוד גדול. בגלל זה הרבה פעמים אני ממש צריכה שקט. השקט בשבילי הוא כל כך חשוב ודומיננטי, אפילו ברמה שאם לא יהיה שקט מוחלט, דממה כזו שאף אחד לא נושם בה, אני לא יכולה להרדם. ההתמודדות עם הרעש מלווה בהמון סטרס כי יש כל הזמן רשימות, ומחשבות שאני לא אשכח. אני יכולה לקבוע בו זמנית שני דברים אחד על השני ואני לא אשים לב. גם אם הם יהיו כתובים אחד מתחת לשני, אני לא רואה את זה בכלל. זה מביא למצבים ממש לא נעימים. זה יכול להתפרש כזלזול. בבית היה לי קל כי החברות הטובות ידעו מי עומדת מולן. אם קבעתי לצאת לסרט וקניתי כרטיסים להצגה זה היה ברור שזאת אני ושזה לא בכוונה. צריך להיות מאוד יצירתי כדי לפתור את כל הבעיות האלה. המוח חייב להתמודד עם הרבה דברים שאדם רגיל לא צריך להתמודד איתם. אולי זו המתנה? כולם מדברים על זה שהפרעת קשב וריכוז מביאה איתה איזושהי מתנה. הרבה פעמים אני צוחקת ואומרת מה לעזאזל מתנה בזה? מה זה עוזר לי שאני שומעת ורואה כל כך הרבה דברים? זה רק מפריע לי.
״איך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי?״

מבחינה חברתית הייתי מאוד חזקה. גם בספורט. הייתי בכל התחרויות ובכל החוגים האפשריים. אבל לא דאגו לטפח את המקומות שהייתי טובה בהם. אף אחד לא אמר לי ״זה המקום שאת טובה בואי תמשיכי לצייר או זה המקום שאת טובה אני לא מוותרת לך, תמשיכי להיות שחיינית כי את הכי טובה בזה בעולם״. זה לא היה חשוב כי התפיסה היתה שאם אין לזה ציון זה לא שווה. זה לא יוביל אותי לשום מקום.
אבא שלי תמיד היה גאה בי. בכדורסל, בשחייה, ובכל הדברים שהיו מסביב. הוא מאוד ניסה לעודד אותי ולהרים אותי במקומות האלו שהוא ראה שעושים לי טוב. הלימודים פחות הפריעו לו. הוא כנראה הבין שזה לא מה שחשוב. גם הוא בעצמו לא היה תלמיד כזה טוב אבל הוא הצליח בחיים בזכות עצמו. את הפעם הראשונה ששמעתי את אמא שלי אומרת שהיא גאה בי אני לא אשכח. היא הגיעה אלי הביתה וראתה איך הסעתי לחוגים, ארחתי חברים, תקתקתי ארוחת ערב, מקלחות ואז כולם הלכו לישון והיא אמרה לי ״וואו, איך את עושה את זה, אני כל כך גאה בך״. הייתי בשוק. שאלתי ״מה אמרת לי״?. היא אמרה ״שאני גאה בך״. פשוט התחלתי לבכות. היא לא הבינה מה קרה. אמרתי לה שזו פעם ראשונה בחיים שאני שומעת שהיא גאה בי. היא התגוננה כמובן. היא מרגישה שאני מנסה להוכיח אותה, שאני שופטת אותה על משהו ולכן היא לא קשובה. למדתי להשלים עם זה. אבל פתאום גם די הבנתי אותה. זה קרה בזמן האבחון והליווי של הבן שלי. הבנתי למה אמא שלי כעסה עליי כי גם אני כעסתי עליו והיה לי נורא קשה. הרגשתי שאני בסוג של מלחמה יומיומית כי רציתי לראות שהוא מנסה ומתקדם. וכמה אנרגיות השקעתי בזה וחשבתי שלא יכול להיות שהוא כזה מטומטם. זה מה שחשבתי ואז כעסתי על עצמי שאיך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי? זה גרם לי להבין את כל הכעסים ואת הקושי שהיה לאמא שלי איתי. בתקופה שצעקתי על הבן שלי היא אמרה לי ״אל תצעקי עליו כל כך הרבה, זה לא טוב״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״אני יודעת שזה לא טוב אמא, אני זוכרת היטב״. והיתה שם איזושהי הבנה. ראיתי שהיא מצטערת על המקרים האלו. אבל היה לה מאוד קשה לבטא ולהגיד שהיא היתה לא בסדר. הליווי שלו עזר לאיזשהו תהליך של החלמה. בשנתיים האחרונות זה הגיע למצב שהייתי מתקשרת אליה בבוקר אם היה לי יום פנוי ואומרת לה ״אמא מה את עושה עוד חצי שעה? אני באה לאסוף אותך לקפה״. זה היה החלום שלי להיות חברה של אמא שלי. ראיתי חברות שלי מהצד שהן חברות נורא טובות של האמהות שלהן, שהן יוצאות ביחד. אצלי זה היה מן סבל. תמיד הרגשתי שהנה עוד פעם יעבירו עליי ביקורת, עוד פעם יגידו לי שאני לא מספיק טובה. תמיד חשבתי למה אני צריכה את זה? באיזשהו מקום ידעתי שהיא אוהבת אותי. לא היה לי ספק שהיא אוהבת אותי, אבל הדרך שלה היתה קשה. המטרה שלי היום זה להשלים פערים. להשלים את מה שלא היה לי איתה בתקופת הילדות.


״שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא״


בילדות שלי הציונים והלימודים הם אלו שהיו חשובים. כאמא, אני מורידה את החשיבות שלהם למפלס מאוד נמוך כדי שהילדים שלי יבינו מה יותר חשוב בחיים. זה משהו שאני לוקחת מהילדות. לפעמים לקיצוניות אבל לא אכפת לי. הם ילדים חכמים, טובים, הם ישימו לעצמם מטרות בחיים ואין לי ספק שהם יעמדו בהם. אבל אם יש דבר שהם אוהבים ומתמידים בו, בין אם זה ספורט או כל דבר אחר, אני לא אוותר להם. לבן שלי היתה תחרות בטאקוונדו יום לפני מבחן. אמרתי לו שמצידי הוא יכול להוציא 70 במבחן אבל את התחרות הוא לא יפסיד. כי הוא מתמיד בזה כבר שנים ומאוד נהנה מזה. הוא זכה מקום ראשון ודיברנו על זה במשך שבוע שלם שאיזה יופי שהוא הלך בסוף לתחרות ושהוא מתמיד. חשוב לי להעצים את המקומות האלה. כשאני זכיתי במדליה אף אחד לא עשה מזה עניין. בסוף פרשתי מדברים שאני אוהבת כי לא יכולתי להתמודד עם הלימודים תוך כדי. מאוד חשוב לי להדגיש להם שיהיו מאושרים, שיעשו דברים שעושים להם טוב. זה משהו שלא הרגשתי. הרבה פעמים אני כועסת וצועקת, אני בן אדם. אבל מאוד מאוד חשוב לי שהם יקבלו המון חום ואהבה. שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא. זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)

--- קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

אין תגובות:

פרסום תגובה