״קראו לי על שם אח של אמא שלי שנהרג בצבא. לא הכרתי אותו אבל זה מאוד השפיע על החיים שלי. אני חושב שתפסתי מקום מיוחד בחיים של סבא וסבתא. אני זוכר שהלכתי אליהם יום יום אחרי בית הספר ואכלנו יחד צהריים. היינו מאוד קרובים. אני וסבא היינו יושבים להכין שיעורים והוא היה מסביר לי דברים. הייתי חנון ודי אהבתי ללמוד. סבא היה מורה למתמטיקה וההצלחה שלי בלימודים היתה מאוד חשובה לו. היא היתה חשובה גם לסבתא ולהורים שלי.
התפיסה שלהם לגבי הצלחה שונה מהתפיסה שיש לי היום לגבי זה. מבחינתם, הצלחה זה ציונים טובים, אוניברסיטה, עוד פעם ציונים טובים, ועבודה מסודרת. ככה חינכו אותי. אני לא חושב שההורים שלי היו מקבלים אמירה כמו ״אני הולך להשקיע שנתיים כדי לנסות להיות שחקן כדורגל״. זה לא מתוך חשש שאני לא אגיע להישגים אלא פשוט כי זה לא הסתדר עם התפיסה שהיתה להם לגבי הצלחה.
בדיעבד אני מבין שהמקומות שבהם הצלחתי, היו המקומות בהם הם רצו שאני אצליח. אני מניח שהיה לי חשוב לרצות אותם ולהיות מי שהם רוצים שאני אהיה. כנראה בגלל הדוד. זה ממש לא היה באופן מודע של למלא את המקום שלו, אבל אני כן מרגיש שהוא היה שם. התמונה שלו תמיד היתה על הקיר ודיברנו עליו המון - על כמה טוב הוא היה במתמטיקה וכמה טוב הוא היה בכדורגל. רק לפני חמש שנים, כששמעתי בטקס יום הזיכרון מישהו אחר מספר סיפור דומה על דוד שלא זכה להכיר, הבנתי איזו השפעה היתה לזה על החיים שלי. לא יודע אם לשלילה או לחיוב אבל זה בהחלט השפיע.
אני מקווה שהילדים שלי יוכלו להיות פחות פרקטיים ממני. הייתי רוצה שהם יעיזו יותר, שיהיו יזמים. זה משהו שמפריע לי בעצמי וזה משהו שאני עובד עליו ומנסה לשנות אותו. היום אני מקבל החלטות קריירה יותר אמיצות שמובילות אותי למקומות עם יותר אחריות. הייתי רוצה שהילדים שלי יעשו דברים מחוץ לקופסא, שיהיו פחות מרובעים ממה שאני הייתי. שיוכלו לעשות הכל.
בגלל רגשות אשם, אני הרבה פעמים מוותר להם.
אני רוצה שהילדים ידעו ויזכרו שאני אוהב אותם. באופן מודע אני עושה המון דברים כדי להפגין אהבה - אם זה חיבוקים ונשיקות לפני שהם יוצאים מהבית, זה שאני שוכב לידם לפני השינה ואני גם אומר להם ״תדעו שאני מאוד אוהב אתכם, אני דואג לכם ואתם מאוד חשובים לי״. זה נובע מרגשות אשם שיש לי בגלל נסיעות עסקים. כשאני חושב על זה שאני לא נמצא איתם, אני מוטרד ממה הם יזכרו.
בגלל רגשות אשם אני לא אוהב את הלוגיסטיקה של הערב. הארוחה והמקלחת מתישים אותי כי כשאני מגיע הביתה, אני מתבאס לריב על ״למהאתה לא אוכל?״. אני דואג להם ורוצה שהם יאכלו טוב ובריא. לדעתי זה משדר בסוף אהבה אך זה גם יוצר הרבה מתחים. בגלל רגשות אשם, אני הרבה פעמים מוותר להם. חשוב לי שהזמן שלנו יחד יהיה איכותי. בגלל זה אני אוהב להיות איתם אחד על אחד. אני הרבה יותר נהנה מהם כשאני לא עם שניהם. כשאני עם אחד מהם אני שם בשבילו ובשבילי, כשאני עם שניהם אני חושב ״בואו נראה שאנחנו יוצאים מזה בחיים״ וזה מרגיש לי כמו בייביסיטר.
אני רוצה שידעו שהם לא צריכים לרצות אותי.
אני מאוד אוהב ללכת איתם לבריכה. זה מוציא אותם מהאוירה שלהם ושם אותם במקום אחר. אני זוכר שכילד ביליתי המון זמן עם אבא שלי בבריכה. בימי שבת היינו הולכים קבוע לבריכה, שוחים, משחקים, משתוללים, משפריצים מים, אוכלים וחוזרים הביתה. כשאני נזכר בזה, אני מבין שמה שאני עושה עם הילדים שלי בבריכה מאוד דומה למה שאבא שלי היה עושה איתי. זה כיף. אני גם משחק איתם מלא כדורגל. אני תמיד אוהב את זה בהתחלה ובאיזהשהו שלב זה מתחיל לשעמם לי. אני אוהב גם דברים יותר רגועים כמו להקריא להם סיפור ולראות איתם סרטים. פעם בכמה זמן אנחנו מביאים סרט ומכינים פופקורן. עם כל זה שלא מדברים, יש אינטימיות מיוחדת שבה אנחנו יושבים ביחד שקטים וצופים בסרט.
לפני שהם הולכים לישון אני שוכב לידם במיטה ומדבר איתם. אני מוצא בעשר-עשרים דקות האלו רמת אינטימיות גדולה שאני מאוד אוהב. בכנות, לוקח להם זמן להרדם וזה גם מפריע להם לישון כי אני נאלץ לעבור בין המיטות שלהם כמה פעמים, ונוצרת תלות, והם מתעוררים בלילה, ושואלים איפה אבא, ויש את כל הבעיות שמסביב. אבל מעבר לבעיות, אני מאוד נהנה מזה.
אחרי שהם כבר נרדמו אני שוב הולך לדבר איתם. אני חושב שאני עושה את זה יותר בשבילי מאשר בשבילם. אני אומר להם כמה אני אוהב אותם, איזה יפים הם, איזה חכמים הם ומשבח אותם על זה שהם ניסו ולמדו. אני אומר להם שאני גאה בהם גם כשהם מצליחים וגם כשהם לא ושתמיד אני אהיה גאה בהם ואהיה שם לעזור להם, לא משנה מה הם יבחרו לעשות. אני רוצה שידעו שהם לא צריכים לרצות אותי. למרות שאני מאוד משתדל להיות מודע לזה, כנראה שבסוף אני כן מפיל עליהם את הציפיות שלי.
חשוב לי שהוא יוכל לעשות הכל ושלא ירגיש שמשהו שמגביל אותו.
הבן הגדול מפחד מהרבה דברים: הוא מפחד מכלבים, מפחד להתגלש במגלשות מים, מפחד מסוסים, מגובה, ומכאב. אני לא מצליח להתאפק מלהתעמת איתו ולדחוף אותו לעשות את הדברים האלה. אני זוכר שהכרחתי אותו לעלות לרכבת הרים והוא ירד בוכה. זה גמר אותי. מאוד מאוד כאב לי. הציפייה שלי היתה שהוא יעלה לרכבת הרים, יתגבר על הפחד, וייצא שמח. אבל ראיתי שזה מאוד הפחיד אותו ושהתקבלה תוצאה הפוכה. התחרטתי שעשיתי את זה. היום אני מודע לזה יותר אבל אלו המקומות שבהם אני מפיל עליו את הציפיות שלי כי חשוב לי שהוא יוכל לעשות הכל ושלא ירגיש שמשהו שמגביל אותו.
לאחרונה אני חושב שמצאתי לזה פתרון. אמרתי לילדים שכל אחד מאיתנו יבחר אתגר - משהו מפחיד או שקשה לעשות. הרעיון היה שנקבע מטרה כדי שנוכל להצליח. האמצעי, בן החמש, בחר להתנהג יותר יפה בגן. זה אתגר שאני מאוד שמח שהוא בחר. הגדול בחר לא לפחד מכלבים. אני בחרתי להצליח להתעורר מוקדם ולהיות מוכן כל בוקר לפני שהם מתעוררים. כל פעם שהגדול רואה כלב הוא מנסה ללטף אותו ורואה שזה לא מפחיד. אבל עדיין, אם כלב רץ אליו הוא מפחד ובורח ממנו. הבנתי שזו הנפילה של האתגר כי הוא לא באמת יפסיק לפחד מכלבים. בסוף יוצא שהוא בוחר אתגר ולא מצליח בו ואני לא רוצה שזה יקרה. עכשיו הקטנו את האתגרים כדי שיהיה יותר קל להצליח בהם. אמרתי לו שזה בסדר לפחד מכלבים וסיכמנו שהאתגר יהיה ללטף כלבים. דיברנו על זה שהאתגר לא חייב להיות קשור בפחד. הוא יכול לבחור אתגר של לקרוא ספר ביום או להצליח בחמש הקפצות של כדור על הרגל. אני מנסה את זה ואני חושב שזה יכול לעבוד טוב.
ביומולדת האחרון של הגדול עברה בי מחשבה לכתוב לו שאני שמח שהוא הבן שלי ואני מאחל לו שהוא יהיה תלמיד מצטיין אבל לא חנון, שיצליח עם בנות אבל שידע להתייחס אליהן בכבוד, שיהיה ספורטאי מצטייין אבל שידע לנצח וגם להפסיד ועוד כל מיני ציפיות שיש לי ממנו כי אני רוצה שהוא יהיה הכל. אני טיפוס מאוד הישגי ואני מאוד משתדל שהוא לא יראה את זה. בסוף הברכה חשבתי לכתוב - אבל בלי לחץ. תהיה מי שאתה רוצה להיות.״
זו ילדותי השנייה, אבא לשלושה (7.5, 5, חצי שנה)
---
קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה