יום שבת, 26 במרץ 2016

יש פה עוד ילדה


״אחד הדברים שקשים עבורי בהורות זה שאנשים משווים בין הילדים. קשה לי עם זה שמסתכלים על הקטן ואומרים ״איזה תינוק חייכן, איזה מתוק״ ומהגדולה מתעלמים. כל מה שבא לי להגיד זה ״יש פה עוד ילדה״. זה משפט שתמיד רציתי לומר עוד מהילדות שלי.


אחותי גדולה ממני בשנה. אנחנו נראות שונה. לה יש עיניים חומות ושיער חום כמו לאמא. לי יש עיניים כחולות ושיער בלונדיני. אני זוכרת שכשהיינו יחד היו מסתכלים עלי ואומרים ״איזו ילדה יפה, איזה עיניים״. כביכול זכיתי נכון? אבל שנאתי את זה. שנאתי. כבר כילדה הרגשתי שזה פוגע בה. זה הציק לי ותסכל אותי כי מה כבר יכולתי לעשות עם המראה שלי? רציתי שלא יראו אותי, שלא יחמיאו לי ושלא ידברו עלי. אם כבר, רציתי שיחמיאו לה.


כשהיינו יחד בחברת אנשים לא רציתי לדבר יותר ממה שצריך כדי שלא אקבל תשומת לב יותר מזו שאני כבר מקבלת. אם כן דיברתי, הרגשתי רע אחר כך. חשבתי ״אולי בלטתי יותר מידי?״. הצורך הזה לבדוק את עצמי מלווה אותי עד היום. תמיד נראה לי שאני מאוד בולטת. אז לרוב אני שותקת, מסתתרת.


הייתי מעדיפה להרגיש אהובה במקום דחויה.
אני מקווה שאנשים יתפקחו ויבינו איזו השפעה יש להם.


אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי במיוחד ואני די מבינה אותה. אני זוכרת שתמיד ניסיתי להתחבב עליה אבל זה לא ממש עבד. הרגשתי שהיא מעדיפה לא להיות בסביבתי. הרגשתי דחויה. זו תחושה מאוד קשה. פחד מדחייה הוא פחד שקשה להתמודד איתו בכל מקרה מול אחרים. כשצריך להתמודד איתו גם בבית, הפחד כל הזמן שם. הפחד משתלט. אבל אני לא מאשימה אותה.


קשה לי לשמוע מחמאות. זה עצוב. עצוב שאני לא יכולה לקבל מילים חמות באהבה. זו ממש שריטה שיש לי. אחרי תהליך ממושך אני מבינה לאיזה מקום קיצוני לקחתי את זה. היום אני מבינה שאני לא אשמה אבל אם רק יכולתי לבחור הייתי בוחרת להזדכות על הבלונד והעיניים הכחולות. הייתי מעדיפה להרגיש אהובה במקום דחויה. לגדול בתחושה שהנוכחות שלך פוגעת במישהו שאתה אוהב, בתחושת דחייה, בתחושה שאני צריכה להסתדר ולא לבקש עזרה כי אם יש מישהו שצריך עזרה זו היא, זה לא נעים בכלל.


חוץ מזה, היתה לי ילדות מדהימה. גדלתי בבית חם ואוהב ובסך הכל יש לי זכרונות שמחים מהילדות. זה הדבר המרכזי שאני סוחבת מאז ובכל פעם שאני חווה אותו עם ילדי זה מעורר אצלי את אותן תחושות מעיקות. אני מקווה שאנשים יתפקחו ויבינו איזו השפעה יש להם, ושידעו לראות את כל הילדים שמולם. אני מקווה שגם אם אין להם מה להגיד לכל אחד מהילדים, הם ישכילו להיות טיפה יותר רגישים, ידברו ברבים ויגידו ״ילדים, אתם כאלו מתוקים״. אני ממש מקווה.״


זו ילדותי השנייה, אמא לשניים (4 ושנה)


---
קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות
הצטרפו לילדותי השנייה

אין תגובות:

פרסום תגובה