יום שלישי, 17 במאי 2016

מי צריך בנים?


אפשר לנשום. הנה חלפה לה ה׳תקופה׳ הזו בשנה. התקופה הזו שבין יום השואה ליום העצמאות שמעוותת את תחושת הזמן כך ששבוע מרגיש כמו תקופה ארוכה במיוחד. לדעתי, אם יש משהו שמשותף לרוב הישראלים שחיים בניכר זה שמכל ימות השנה, הימים שהכי קשה לא להיות בהם בארץ הם ימי זכרון. באופן אישי, עלי הזרות משתלטת. כל מה שאני רוצה זה להסתגר בבית, להאזין לרדיו הישראלי, לעמוד בצפירה בזמן אמת, להתמסר לזכרון ולעצב, ולעשות הכל רק כדי לא לראות שהכל בחוץ כרגיל. שלא יהיה משהו ׳רגיל׳ שיסיח את דעתי ויחזיר אותי לענייני היומיום.
***
את יום הזכרון האחרון לשואה ולגבורה חוויתי בבית, בארץ. עברנו לפני שמונה שנים לקליפורניה ומאז, זו הפעם הראשונה שיצא לי לבקר בארץ ביום הזכרון. חשבתי ״מזמן לא הרגשתי כל כך שייכת״. עמדתי בצפירה בבית הורי בישראל יחד עם אימי בזמן שזיו (אוטוטו בת ארבע) בוחנת אותנו בסקרנות לרגע, מקפצת לרגע, ואוחזת בידי לעוד כמה רגעים. חשבתי ״הצפירה מצמררת אפילו יותר כשהיא לא עוברת מעל גלי האתר (והרשת)״. התחושה הזו, של לאחוז בדור המשך קופצני ומלא חיים, בארץ, בזמן הצפירה, היתה מאוד עוצמתית. הרגשתי שליבי מתרחב מעט מכאב הזוועות ומוצף בהתרגשות עצם הניגודיות שהרגע הזה אוצר - טוהר כנגד רשע, אהבה כנגד שנאה, חופשיות כנגד עבדות, חיים ומוות. חשבתי ״אזכור ולא אשכח גם את הרגע הזה״.
***
את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה כבר חוויתי כאן, בקליפורניה הרחוקה. הזכרונות הקשים מצוק איתן צפו מיד. הזכרונות מהמבצע הספציפי הזה, כאילו מחקו את מרבית הזכרונות ממבצעי העבר. אני לא יודעת אם זה בגלל שלא ״זכיתי״ לבקר בארץ באותו מבצע - כי בכל שאר המבצעים בשמונה השנים האחרונות ״התמזל מזלי״ להיות בדרום הארץ ולחוות בין היתר, תפיסת מחסה בשישים שניות, כמעט התפוצצות (כששתי דקות הפרידו בין טיל שנפל מטרים ספורים מהנקודה שבה קבעתי עם אבי), שמיעת פיצוצים בלי אזעקות (בזמן טיול עם זיו), חרדות מרוחות שורקות שהתפרשו כאזעקות דמיוניות... ואעצור כאן. אין תלונות. בסך הכל חוויות הפחד האלו שיכללו את יכולת ההסברה שלי. יכול להיות שאני זוכרת רק את צוק איתן כי הייתי בחודשים הראשונים להריון. עקבתי אחר המתרחש בארץ בדריכות סביב השעון. כמעט בכל יום הביטו בפני דרך המסך עיניים של ילדים בני 20, שלנצח ישארו ילדים :( צמרמורות ונדודי שינה רק מתחילים לתאר את התחושות הקשות שהציפו אותי. בדיעבד, לשמחתי, עדיין לא ידעתי מה מין העובר. גם לא ממש יצא לי לחשוב על זה. אבל כשתומר שאל אותי באחד הימים מה אני מנחשת שיש לנו בת או בן, העיניים של הילדים בני 20 הופיעו לנגד עיני ועניתי בבעתה ״מי צריך בנים?״ הזדעזעתי. מעצמי. כמה שבועות אחרי, טכנאי האולטראסאונד בישר לנו חגיגית שיש לנו בן. דמעות הציפו את עיני. התרגשתי. מפחד.


***


אמון לא איתן

באופן טבעי, מאז שהפכתי לאם משהו בי השתנה. לכאב הגדול שכה אופייני לימי הזכרון התווספו גם דאגה, פחד, ותהיות לגבי העתיד - מה יהיה כשילדי יגיעו לגיל. אני מרגישה שאם יש משהו שמבלבל ומערער את עמדותי מן היסוד זו אזלת היד הכואבת שמשתקפת דווקא בימי הזכרון. ביום השואה האחרון הרהרתי בצו הלאומי ״לזכור ולא לשכוח״. תהיתי איך זה מסתדר עם העובדה ששליש (!!) מניצולי השואה מגיעים לחרפת רעב דווקא במדינת ישראל. האין זה סימן ששכחנו? כשהשורדים טענו ״מחכים שנמות״, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיסמא ״עם חפץ חיים אנחנו״… ביני לבין עצמי חשבתי שבלי להתכוון, המסר העצוב החוצה הוא דווקא לזכור ולשכוח. מאכזב אותי מאוד גם ללמוד על התמיכה הבלתי מספקת שעומדת לרשות לוחמים עם פוסט טראומה (10-15% מכלל הנפגעים במלחמה). כשהם מספרים שהקרב האמיתי על חייהם מתחיל דווקא אחרי הקרב, כשהמערכת מעבירה אותם עוד מדור גיהנום כדי להוכיח את היקף הפגיעה הפיזית והמנטלית שלהם, הלב מתכווץ והמחשבות מתרוצצות - איך חיילים אמורים לתת אמון במערכת שכזו? ועל מאמצי השלום (שאינם) אני בכלל לא רוצה לדבר אבל לא יכולה שלא להתפלץ למשמע רצף המילים הפופולרי ״עם חפץ שלום אנחנו״. כידוע, אמון הדדי הוא ערובה לשלום (הציניות מתבקשת). התחושה ש״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת״, השתרשה בי מגיל צעיר והיא זורמת בכל נימי גופי. אבל שלושת הנושאים הללו, שהשתקפו אלי בשבוע האחרון גרמו לי להרגיש שמשבר אמון מחלחל בקרבי.


***
והופ! מזל שהגיע הקרנבל של יום העצמאות. ומזל שמדליקי המשואות הם אנשים משכמם ומעלה - אנשים שהם דוגמא ומופת שגורמים לי לתהות מה אני יכולה לעשות יותר. אנשים שגורמים לי להרגיש שאני בסוג של שליחות - שאני יוצרת קשרים ולומדת פה דברים חדשים כמו איך זה מרגיש לחיות בלי פחד (מדקירות, טילים, או פיצוצים מכוונים) שאני מקווה למנף בעתיד בארץ. ומזל שיש גם את טקס הענקת פרס ישראל שחושף אנשים נוספים מעוררי השראה שהלב מתרחב מעשייתם. ומזל שיש אנשים אכפתיים מאוד שמרימים מיזמים חברתיים לתיקון אזלת היד - כמו המיזם לא מפקירים פצועים בשטח שהקים שי קוזלובסקי (אם ידכם משגת, אנא שקלו לתמוך בפרוייקט). ומזל שכל הקרנבל הזה מצליח לטרוף את הקלפים ולגרום לי עכשיו, יותר מתמיד, לשאול שאלות קשות, לשאוב כוח מהדברים המדהימים שיש ולחשוב איך להעצים את היש גם מכאן.


לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה (אין לי ארץ אחרת / אהוד מנור)
***
יום הולדת שמח מדינה יקרה. תודה שיש אותך. תודה שיש ארועים שמזכירים שקיומך הוא לא עניין של מה בכך. תודה כואבת לכל מי שהקריב/ה את עצמו/ה למענך ולכל מי שמשלם מחיר כבד בהתמודדות עם השכול ועם נזקי הקרב. יהי זכר הנופלים והנופלות ברוך. אני מקווה שתום הקרב קרב.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה