יום שלישי, 31 במאי 2016

היום בלוגולדת, חשבתי כמעט על כל הפרטים



אה! הבלוג חוגג שנה :)

זו הזדמנות נהדרת לחשוב על כל הפרטים המשמעותיים בשנה שחלפה. פוסט בסגנון החיים שכאלה מתחיל בעוד שלוש -- שתיים -- אחד:
You Don’t Have to Share.You Get to Share

נתחיל מזה שבזכות המשפט ״אתה לא חייב לשתף. אתה זוכה לשתף״ פתחתי את הבלוג. בחור צעיר בשנות העשרים המוקדמות אמר אותו בתגובה לדיון שעסק בדור הצעיר ובשיתוף חסר הגבולות ברשתות החברתיות. כשהוא נשאל האם הוא מרגיש שהוא חייב לשתף כי כולם מסביבו משתפים הוא הבהיר שהוא לא מרגיש שהוא חייב לשתף, הוא זוכה לשתף״. לתפיסתו, השיתוף מעניק לך את הזכות לגרום למישהו אחר לחייך, לחשוב, להתאמן, להתעודד, להזדהות, לקבל השראה, להכיר, להתאהב ועוד. מקסים לא? במשפט אחד קצר הוא גרם לי להבין שבשם הפרטיות והביישנות אני מפספסת הזדמנויות - זכויות. הוא גרם לי לראות את הצד היפה שבשיתוף. פתאום חשבתי למה לא לשתף בעצם את הידע שצברתי בתחום שעשוי לעניין הורים? חשבתי ״איזה בזבוז״. וככה מצאתי את עצמי פותחת בלוג, וכותבת עם תינוק קטנטן במנשא. זו היתה התכנית -
״בבלוג אכתוב על מחקרים שקשורים במדעי הלמידה, ֿ
טכניקות לשיפור מיומנויות למידה, טיפים ליצירת סביבה לימודית תומכת ורעיונות למשחקים.
יהיו פה גם מתכונים, בעיקר כאלו שמזינים את המוח כי ביננו, אי אפשר בלי אוכל :)״
כשאני קוראת את התכנית הזו שנה אחרי, ונזכרת בדרך שעברתי, אני בעיקר מחייכת. אז מה קרה בשנה הזו? המון! זו היתה למעשה שנה מאוד משמעותית עבורי. את הפוסטים הראשונים ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה?״ (מאי 2015), ו״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״ (יוני 2015) מאוד נהנתי לכתוב. הם התבססו על מחקרים ותיאוריות שהכרתי היטב. כתבתי ממקום חזק ונוח. לשמחתי, הפרגון מהסביבה לא איחר לבוא והפך את חווית הכתיבה לנעימה ומשמחת (אגב, הפוסטים האלו מדורגים בין הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג). ואז קאט. הי פחד! מי הזמין אותך? מהר מאוד התוודעתי לצד הפחות נעים שמתלווה לשיתוף - הפחד מביקורת. השיתוף שם אותך במקום שחשוף לביקורת מכל אדם. לא פשוט להיות פתאום במקום הזה. במיוחד לביישנים... כמו שכתבתי ב״דברים שרציתי לומר״ (יולי 2015):
כל כך נוח להסתתר מאחורי הביישנות כי אם חושבים על זה היא ממש מגנה.
היא מגנה מפני אכזבה ועצב, היא מגנה על התדמית והאגו, והיא גם מגנה ממש ממש טוב מפני ביקורת.
חופשי הסתתרתי...
והיה עוד משהו.
לאט לאט הבנתי שהשתלטה עליי התחושה שאני חייבת לספק את הסחורה - הרגשתי שאני חייבת לרגש, לעניין, לסקרן, (דברים שמתבטאים בימינו בלייקים ותגובות...) וכל הסיפור הזה נהיה פשוט מלחיץ ולא כל כך נעים.
תתגבר(י) תתגבר(י)
כך אומר לי הקול
להיפגע וליפול
כל אחד יכול
לכולנו מותר
להיות חלשים
רק לא לאטום אוזניים
לא לעצום עיניים
לא לעזוב ידיים
גם בימים קשים
אפילו בימים קשים. חדר משלי / ארקדי דוכין
לקח לי חודשיים לסמוך על הקול ולחזור לכתוב.
שמחה שחזרתי. בדיעבד, זה היה רק תחילת הסיפור.
My Voice Matter


תוך כדי, קיבלתי שתי החלטות - לקחת שנה כדי לפתח משהו משלי וההחלטה השנייה, שהתקבלה לגמרי במקרה, ללמוד על מנהיגות אותנטית במסגרת של קואוצ׳ינג קבוצתי. התהליך של הקואוצ׳ינג היה חוויה מאוד עוצמתית שהשפיעה עליי מאוד. למדתי שם בין היתר -


  • שאני לוקחת את עצמי ואת הדברים שאני משיגה כמובן מאליו. הרצון לשנות זאת הוליד את ״מתי בפעם האחרונה אמרת תודה לעצמך?״ (דצמבר 2015) ובעקבותיו את אתגרי התודה היומית שאני פותחת מאז מידי חודש. עם ובלי לדעת, אתגרי התודה כבר דאגו לזה שאשים לב לעצמי ואמשיך לצמוח. אחרי 60 יום באתגר כתבתי -   
כשהתחלתי עם האתגר לפני 60 יום, חשבתי שזה יעזור לי בעיקר לפתח דפוס חשיבה חיובי ואופטימי יותר.
לא הבנתי אז שהאתגר גם יעזור לי להיות... אדם טוב יותר… הורה טוב יותר… אדם שמח יותר…
אם המטרה זה שהילדים יהיו טובים ממני, אז פתאום יש לי מוטיבציה גדולה יותר לשים קץ לצביעות הלא מכוונת ולשפר את הוורסיה של עצמי.
״הקץ לצביעות (פברואר 2015)״
קרדיט 


  • שהתפתחה בי האמונה שהצלחה/כשלון מגדירים את הערך שלי כאדם. להכיר בזה נתן לי חופש. חופש לשים בצד את כל הרצונות והתכניות שהגיעו מתוך המקום הזה ולפתח רעיונות חדשים ממקום חופשי יותר. ההארה הזו הולידה את הפוסט הכי פופולרי בבלוג ״לצאת מפקק תנועה ולהיות״ (ינואר 2016). פוסט שבזכותו התכתבתי עם אנשים שאני כלל לא מכירה, נשים וגברים, שברכו אותי על האומץ לומר בקול את מה שלדברם כל אחד אומר בלב. תודה רבה על הפרגון האדיר!
  • שהמפתח לדברים שמגבילים אותנו בבגרות מסתתר איפשהו בארועי הילדות. הפוסט כשהנקודות מתחברות (מרץ 2016) מתאר את החוויה האישית שלי ואת הרעיון שנולד בעקבותיה - מיזם הסיפורים האישיים בו אני מראיינת הורים על תקופת הילדות, ההורות ועל הקשר ביניהם. אני מאמינה במיזם הזה בכל ליבי ומקווה שהתכניות שלי לגביו יתממשו. שוב, עם ובלי לדעת גם המיזם הזה דואג שאמשיך לצמוח. זה מה שהודתי עליו במהלך אתגר התודה במרץ-  
    
  • לסלוח לעצמי. שם הבנתי ממקום מאוד כואב שבלי היכולת להפגין חמלה עצמית, יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי להתקדם ולגדול. איך לא כתבתי על זה עד עכשיו??


  • שהקול שלי חשוב - זו המנטרה שאימצתי וזה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי יומיום מאז.


כשסיימתי את הקואוצ׳ינג הקבוצתי אמרתי לתומר שחבל שאין קורס המשך שילמד אותי איך להיות קואוצ׳רית לילדים כי ״כל הורה הוא גם סוג של קואצ׳ר״.


קורס המשך לא היה אבל שוב במקרה, בטיימינג מושלם, הכרתי קואוצ׳רית מדהימה שאיתה אני ממשיכה לעבוד.


I’m The Most Perfect Imperfect Human Being

תהליך הזיהוי והבנת הפילטרים שדרכם אני מתבוננת ומעבדת דברים ממשיך. הוא לא פשוט בלשון המעטה. על בסיס התיאוריה של ברנה בראון (Brené Brown), אנחנו מדברות על פגיעות, על בושה, על מהי הצלחה, על פרפקציוניסטיות (שחונקת), תקשורת, אותנטיות ועוד. כבר במפגש הראשון היא הציעה לי לאמץ את המשפט ״אני לא מושלמת בצורה מושלמת״. עובדת על זה ;)

I Would Be Good Even If I Did Nothing

בזכות העבודה איתה כתבתי את הפוסט שאהוב עלי במיוחד ״מתי בפעם האחרונה קיבלת את עצמך?״ (אפריל 2016). אני מתחילה להפנים שאני בסדר איך שאני גם בלי לעשות כלום.
***
לפני סיום - אם הייתי צריכה לסכם בקצרה איזו עשייה בשנה האחרונה הסבה לי אושר גדול או במה אני הכי גאה, התשובה ממש ברורה. אני גאה ביצירה המשותפת - בדברים שיצרתי יחד עם אנשים. אני גאה במיזם הסיפורים האישיים ושמחה על ההכרות עם אנשים מרתקים ומעוררי השראה (ניתן לקרוא את הסיפורים האישיים כאן). אני גאה ביצירות המרגשות שנולדו מאתגרי התודה - הפוסט אאוריקה ששווה זהב (ינואר 2016) ששוזר תודות של משתתפי האתגר הראשון, בפוסט אורח הראשון בבלוג - ״אתגר תודה עם ניובורן? זה מה שחסר לי״ (מרץ 2016) שמתאר כיצד האתגר השפיע על חווית תקופת הניובורן (תודה עילית יקרה), ולבסוף, בקליפ הראשון בבלוג שנותן הצצה על מה אנשים הודו במהלך האתגר (תודה מיכל אהובה). מוזמנים לצפות בקליפ, לקבל בוסט של אופטימיות, ולהצטרף לאתגר יוני ממש כאן.




בזכות הבלוג ומה שקרה בדרך עברה עלי שנה מרתקת ומלאה בעשייה. אני מרגישה שרק התחלתי… מה שבטוח, אפשר להגיד שסטיתי מהתכנית המקורית ;) אבל יש לי הרגשה שאחזור אליה ממקום יותר טוב. זו הזדמנות מצויינת עבורי לומר לכם העוקבים, תודה! תודה רבה על שנה שבה קראתם, התעניינתם, הגבתם, פרגנתם ושיתפתם. זה מחמם את הלב, מוסיף המון רוח למפרשים ולא מובן מאליו בכלל. תודה! תודה לקואצ׳ריות המדהימות שליוו אותי בתהליך. למשפחה ולחברים על התמיכה בדרך. לזיו ואביתר, שמלמדים אותי בפשטות שלהם איך לגדול. לאחרון (הבאמת) חביב - לתומר שמאמין בי בבטחון שאני עוד מחפשת.  אתם מוזמנים לשתף בתגובה מהם הפוסטים שאתם אהבתם השנה וכמובן לשתף מחשבות, בקשות, המלצות ושאר הגיגים. אני תמיד שמחה לקרוא את התגובות :) תודה שאתם חלק. אני שמחה בחלקי 3>



אין תגובות:

פרסום תגובה