יום שלישי, 14 ביוני 2016

שתישארי קורנת מזיו


במאי האחרון קראתי פוסט בנושא הכתיבה החודשי של לינקדאין - ״אם הייתי בת/בן 22״.


קראתי אותו כשהתחלתי לחשוב על ברכת יומולדת לזיו ומיד התרוצצו לי בראש המון מחשבות.


חשבתי על זה שאם הייתי בת 22 לא הייתי מוטרדת כל כך מהשאלה ״מה ארצה להיות כשאהיה גדולה?״ כי מי באמת יודע איפה אהיה או איך העולם יראה? למשל מי דמיין בכלל שנפטפט היום עם רובוטים? שנדפיס איברים? או שטלפון נייד יזהה עבורנו שירים? היום אני מבינה שהבעיה היא בגוף השאלה כי אפשר להיות הרבה דברים ולא באמת צריך להתחייב לשאלה כזו מגבילה.


אם הייתי בת 22 הייתי חוקרת תחביבים - היה מסקרן אותי לבדוק ממה אהנה ואילו כישורים יש לי מתוך ידיעה שאני, ואף אחד אחר, לא יודע מה הפוטנציאל האמיתי שלי. חשבתי על זה שהבלוג התחיל כתחביב, ויחסית לזה שאף פעם לא כתבתי אני מופתעת מהמקום שאני נמצאת בו היום בזכות התחביב המקרי הזה.


אם הייתי בת 22 הייתי יוזמת שינויים גדולים כל כמה שנים - שינוי קריירה, טיול גדול, רילוקיישן, אורח חיים, הורות (במוקדם או במאוחר) מתוך הבנה שאלו ה-הזדמנויות הכי משמעותיות להכיר את עצמך ולהתפתח אישית ומקצועית.


אם הייתי בת 22 הייתי כותבת רשימה של חלומות אחרי ששתיתי כוס יין או שניים כי זה פשוט עושה סדר בראש.
החלומות. וגם היין. הייתי מאפשרת לעצמי לפנות זמן, להתגאות בפנאי, להתנתק, להנות ופשוט להיות.


הרשימה הזו עוד יכלה להתארך כי תמיד הרבה יותר חכמים בדיעבד... אבל, אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד, הגעתי למסקנה שאם הייתי בת 22 הייתי דורשת מעצמי כנות. כנות להשאר רק איפה שטוב לי, כנות להבין למה אני מרגישה בצורה מסוימת גם כשהתשובות לא נעימות, כנות להביע רצונות הזויים או לומר דברים בלי לדאוג אם הם יתפסו טוב בעיני אחרים.


חשבתי על זה שכמה שהכנות הזו מאתגרת אותי עכשיו היא טבעית עבור ילדים. אין ספק שהיצורים הנהנתנים האלו יודעים איך לחיות - לא עושים מה שלא מהנה ומסקרן, אומרים בפשטות מה הם צריכים, מבטאים בהחלטיות כשהם לא מרוצים, ולא ממש מושפעים (לפחות לא כשהם קטנים) ממה אחרים באמת חושבים.

 

במעבר חד, ברוח הדברים אני עוברת לברכה. ברכה לילדה בת ארבע מאמא בת ארבע שכמו שהיא שלה, כך היא גם שלי.


שתישארי קורנת מזיו  

אני מאחלת לך ילדתי לשמור על הכנות שיש בך.
כנות ללכת ולהנות בדרך שלך,
בדרך מלאה בזיו.

מה דעתך אחת לשנה
לתת לי הערכה כנה?
יש לי כמה שאלות
על מוסכמות, תובנות וגבולות.
ועל הכנות
שלי ושלך.




ספרי לי ילדתי,
האם כיבדתי את דעותייך?
האם השכלתי להתנצל בפנייך?
האם סלחתי באמת ולא רק במלל?
האם מלמלתי ״הכל בסדר״ כשבפנים הלב השתולל?
האם הסכמתי כשבאמת רציתי לסרב?
האם בתוך תוכך הרגשת שייחלתי שסוף המשחק יתקרב?

האם בדקתי איתך אם את צריכה עזרה?
באמת? בטוח שלא תיקנתי לך אף יצירה?
האם נידבתי פתרונות כשחיפשת הקשבה?
האם דיברתי בהגיון כשחיפשת נחמה?
ספרי לי. כי ייתכן שפירשתי לא נכון את הטיפים להעצמה.

אמרי לי ילדתי,
האם אי פעם הרגשת שאת צריכה לרצות?
לגלות אחריות או לעמוד בציפיות?
האם תמיד הרגשת נוח לשתף ולבכות?
האם הרגשת בטוחה לעשות טעויות?
ולהכשל? ולהמשיך לנסות?
ספרי לי. אני מבטיחה להקשיב בלי לשפוט.

האם היה רגע שבו לא הרגשת אהובה או שייכת?
ורגע שבו הרגשת שמנסים להתאים אותך למערכת?
האם ברגע אחד אמרתי ״שכך עושים כל הילדים״
ובאחר שכנעתי שכדאי לך להיות מיוחדת ולא לנהוג כמו כל החברים?
ספרי לי. גם עבורי המסרים הללו מתסכלים ומאוד מבלבלים.

את מבינה ילדתי,
אני זקוקה לדעתך הכנה
כי רק את יודעת מה גורם לך להרגיש שמחה ואהובה,
מה גורם לך להרגיש נדיבה וחזקה,
מסוגלת וכל-יכולה.

זכרי שאת יוצרת במהותך -
את יוצרת את האושר שלך.
את אוצרת עבורך חוויות בדרך
וכשמך, הדרך שלך מוארת.
את ה- Line Leader שלהיות את כל כך אוהבת
אז לכי בדרכך
אני תמיד פה מסביבך
שומרת,
לומדת, 
מתבוננת בפליאה
ומתמלאת באהבה.


יום שמח זיווש!
את מתנה עצומה, מעצימה ומאירה בדיוק כפי שאת.
היום אני מבינה שזה לא מקרי שהגעת לעולם יום לפני יום הולדתי.
כשקיבלתי אותך קיבלתי אותי.
היום אני מבינה שהאמהות דווקא נתנה לי את מה שחשבתי שהיא גוזלת - עצמאות.

מאחלת לך להשאר את ולהקשיב לקולך בדרך.
הקפידי לעשות את מה שאת אוהבת.
יצרי עבורך שמחה.
שתזכי להמון אהבה.
הישארי קורנת מזיו.


״בפסיעותייך אצעד בדרך אל הפלאים שבעה״.
מבטיחה ללמוד בעזרתך את התפקיד שלי בדרך שלך.
אוהבת מוצ׳ו מוצ׳ו, אמא

אין תגובות:

פרסום תגובה