"גדלתי בבית שבו העריכו משמעת. הבית היה ממוקם בשכונה שלא היתה מהמוצלחות, כזו עם ״ילדי רחוב״. ההורים שלי נורא ניסו להגן עלינו. לפעמים יותר בכוח השיטור ולאו דווקא בכוח השיחה או הרציונאל. הרבה מהחינוך שקיבלתי היה כדי לסמן וי כי ההורים עבדו מאוד קשה - הם עשו מה שחייבים כדי לשרוד, לא היה זמן לשטויות. הבנתי אותם. כשאתה רואה אדם שהולך לעבודה בחמש וחצי בבוקר וחוזר גמור בשבע וחצי בערב ועדיין מנסה לעשות איתך שיעורים, אתה צריך להיות מאוד אגואיסט כדי לא להבין אותו. עוד בתור ילד הייתי מאוד סלחן כלפי ההורים בעיקר כי שניהם היו עסוקים בלהצליח לגדל אותנו ובלהרים אותנו לשלב הבא.
אני זוכר שאבא שלי היה נגנב מכתב היד שלי. עד היום אני מחזיק את העפרון בצורה שונה ומחליף אותיות. היום קוראים לזה דיסלקציה. כדי שאשפר את כתב היד הוא היה נותן לי מטלות - הוא היה לוקח דף ועט, כותב כל אות בשורה נפרדת ומבקש ממני לכתוב כל אות לאורך כל השורה. יש לו כתב מקסים והוא רצה שאלמד לכתוב כמוהו. הוא התעקש על זה למרות שאמרתי לו ״אבא, זה לא יעזור, ככה אני״. עוד בתור ילד זה הוציא אותי מדעתי שהוא לא הבין. אני זוכר שהוא ישב איתי הרבה על ״מתמטיקת מכולת״ - הוא לימד אותי כל מיני שיטות לזכור את לוח הכפל ולחסר מספרים והיום אני מחשב דברים נורא מהר. בזכותו אני יודע מתמטיקה מאוד טוב. היום אני מבין שעם הכלים שהיו להם הם ניסו לעשות את ההכי טוב.
היו בבית חוויות משפחתיות שאני זוכר במיוחד. בימי חמישי אבא שלי היה חוזר הביתה בחמש בערב. אני זוכר שאמא שלי היתה נכנסת למטבח להכין את השבת והוא היה מכניס אותנו למשטר של ניקיון הבית. במשך שעתיים שאבנו אבק, הזזנו ספות, ניקינו פנלים ומה לא. היינו צוות לעניין. כשסיימנו היה טקס קבוע שבו אבא שלי נתן לכל אחד דמי כיס - פעם חמישים שקלים, פעם עשרים שקלים, כמה שהוא יכל. הוא התעקש על זה למרות שאמרתי לו שאני לא צריך. מאוחר יותר אמא שלי היתה מביאה צלחת פירות והיינו יושבים כולנו יחד בסלון לצפות במשחק של מכבי תל אביב. היינו משחקים גם המון כדורגל בימי שישי. אבא שלי היה חוזר מהעבודה באחת וחצי והיינו הולכים לשחק יחד עם אחי ועם אנשים נוספים.
אני חושב שכסף ומנטליות משנים, ואולי אפילו מגדירים משפחות. במשפחות שמושרש בהן ערכים של השכלה גבוהה ההורים יעבדו מאוד קשה כדי שהילד ילמד לתואר ראשון. למרות שההורים שלי לא סיימו תיכון אני חושב שאמא שלי נורא רצתה שאנחנו נהיה דור של מקפצה, גם אם היא לא ידעה להגיד את זה במילים. הם לא נלחמו לשמר את הקיים, העיקר שלא ניפול. הם נלחמו על זה שנטפס גבוה ונשיג יותר. זו משימה מאוד קשה. זה שאני שאפתן ושחשוב לי להצליח זה בא משם ואני נותן להם את הקרדיט על זה.
לא גדלתי בבית שבו אמרו אני אוהב אותך באופן ישיר. גם לא יותר מדי חיבקו או ליטפו אותי כילד. אבל מצד שני לא הרגשתי לא אהוב. אני חושב שבסופו של דבר הבית הזה לא יכל להתנהל כמו שהוא התנהל אם לא היו סומכים על הילדים. דרך זה הבנתי על ההערכה שיש להם כלפי. הרגשתי שייך. היום אני מבין שבלי משמעת כערך ההורים שלי לא היו מצליחים לגדל אותנו בהצלחה. מישהו מהילדים היה נופל.
אני זוכר שאבא שלי היה נגנב מכתב היד שלי. עד היום אני מחזיק את העפרון בצורה שונה ומחליף אותיות. היום קוראים לזה דיסלקציה. כדי שאשפר את כתב היד הוא היה נותן לי מטלות - הוא היה לוקח דף ועט, כותב כל אות בשורה נפרדת ומבקש ממני לכתוב כל אות לאורך כל השורה. יש לו כתב מקסים והוא רצה שאלמד לכתוב כמוהו. הוא התעקש על זה למרות שאמרתי לו ״אבא, זה לא יעזור, ככה אני״. עוד בתור ילד זה הוציא אותי מדעתי שהוא לא הבין. אני זוכר שהוא ישב איתי הרבה על ״מתמטיקת מכולת״ - הוא לימד אותי כל מיני שיטות לזכור את לוח הכפל ולחסר מספרים והיום אני מחשב דברים נורא מהר. בזכותו אני יודע מתמטיקה מאוד טוב. היום אני מבין שעם הכלים שהיו להם הם ניסו לעשות את ההכי טוב.
היו בבית חוויות משפחתיות שאני זוכר במיוחד. בימי חמישי אבא שלי היה חוזר הביתה בחמש בערב. אני זוכר שאמא שלי היתה נכנסת למטבח להכין את השבת והוא היה מכניס אותנו למשטר של ניקיון הבית. במשך שעתיים שאבנו אבק, הזזנו ספות, ניקינו פנלים ומה לא. היינו צוות לעניין. כשסיימנו היה טקס קבוע שבו אבא שלי נתן לכל אחד דמי כיס - פעם חמישים שקלים, פעם עשרים שקלים, כמה שהוא יכל. הוא התעקש על זה למרות שאמרתי לו שאני לא צריך. מאוחר יותר אמא שלי היתה מביאה צלחת פירות והיינו יושבים כולנו יחד בסלון לצפות במשחק של מכבי תל אביב. היינו משחקים גם המון כדורגל בימי שישי. אבא שלי היה חוזר מהעבודה באחת וחצי והיינו הולכים לשחק יחד עם אחי ועם אנשים נוספים.
אני חושב שכסף ומנטליות משנים, ואולי אפילו מגדירים משפחות. במשפחות שמושרש בהן ערכים של השכלה גבוהה ההורים יעבדו מאוד קשה כדי שהילד ילמד לתואר ראשון. למרות שההורים שלי לא סיימו תיכון אני חושב שאמא שלי נורא רצתה שאנחנו נהיה דור של מקפצה, גם אם היא לא ידעה להגיד את זה במילים. הם לא נלחמו לשמר את הקיים, העיקר שלא ניפול. הם נלחמו על זה שנטפס גבוה ונשיג יותר. זו משימה מאוד קשה. זה שאני שאפתן ושחשוב לי להצליח זה בא משם ואני נותן להם את הקרדיט על זה.
לא גדלתי בבית שבו אמרו אני אוהב אותך באופן ישיר. גם לא יותר מדי חיבקו או ליטפו אותי כילד. אבל מצד שני לא הרגשתי לא אהוב. אני חושב שבסופו של דבר הבית הזה לא יכל להתנהל כמו שהוא התנהל אם לא היו סומכים על הילדים. דרך זה הבנתי על ההערכה שיש להם כלפי. הרגשתי שייך. היום אני מבין שבלי משמעת כערך ההורים שלי לא היו מצליחים לגדל אותנו בהצלחה. מישהו מהילדים היה נופל.
״אני רוצה ילד שיהיה מודע לגבולות ויבחר אם לשבור אותם ומתי.״
היום יש לי קונפליקט תמידי עם הצבת גבולות. יכול להיות שאני קצת קיצוני. בני בן השנתיים מקבל המון תשומת לב. אחרי יום שלם של בילוי יחד שבו היינו בפארק, אכלנו גלידה, שיחקנו כמה שעות בבית וציירנו, בערב הוא התחיל למרוד. בזמן שהאכלתי את אחותו שאלתי אותו אם הוא יכול להחזיר את ארגז הצעצועים למקום. הוא הסתכל עליי ופשוט הפך את הארגז בעודו מביט בי. זה השלב שמבחינתי חייב לשים גבול.
הוא נורא אוהב ללכת בצידי השביל, בצד של הגינה, ולא על השביל. בוחן גבולות הבחור. אני מאמין שבתור הורה זה לא צריך להיות מקובל עליי כי מבחינתי יש גבול בקצה השביל כדי שהוא לא יעבור אותו. יכול להיות שאני קיצוני אבל יש בזה משהו סימבולי. אני מאמין שיש לי שני תפקידים בסיטואציה הזו - כמחנך התפקיד שלי הוא להראות את הקו ולהסביר את המשמעות, ויש את התפקיד שבו אני צריך לבדוק האם זה האופי שלו כדי שאוכל להחליט אם אני נלחם בזה או מאפשר את זה. בפועל זה אומר שאמשיך לצפות ממנו שילך על השביל אבל אם הוא ימשיך בדרך שלו, אני אנסה להבין למה. אני כן אנסה לתת לו לבטא את עצמו כמה שיותר גם אם זה יהיה מרדני והפוך ממה שאני חושב. זה יהיה מאתגר.
אני מנסה להתייעל ולשלב בין הדרך שבה גדלתי ובין מה שממליצים היום בנושא חינוך ילדים. אני מקריא לו המון ספרים. אף פעם לא הקריאו לי ספרים בילדות אבל אני זוכר שבתור ילד הייתי תולעת ספרים. הייתי הולך לספרייה בערך ארבע פעמים בשבוע ומסיים ספר כל יומיים. הייתי מאחר לבית הספר כדי להמשיך לקרוא. ידעתי להעסיק את עצמי מצוין. אני מנסה לעבוד על זה עם הבן שלי כי לפעמים לא בא לי, או שאני לא יכול לעשות איתו דברים. אני שם גבול כי הוא צריך להבין שהחיים לא סובבים סביבו 24 שעות ביממה.
אני באמת חושב שגבול זה דבר טוב ואני עושה בזה שימוש גם במשרד כשאני מנהל אנשים. אני מסביר שיש קווים מאוד בסיסיים שלא עוברים אותם ובשאר הדברים יש חופש פעולה לעשות המון תוך כדי הפעלת שיקול דעת. אני לא רוצה ילד שיהיה בתוך מסגרת ומרובע. אני רוצה ילד שיהיה מודע לגבולות ויבחר אם לשבור אותם ומתי. יחסית לבית שבו גדלתי אני פחות נוקשה בנושא משמעת אבל משמעת כן חשובה לי. אני מאמין שמשמעת עוזרת לו להבין מה אני מצפה ומקלה עליו, במיוחד כשהוא קטן והיכולת חשיבה שלו מוגבלת. אני באמת מאמין שזה תפקידי כהורה.
הוא נורא אוהב ללכת בצידי השביל, בצד של הגינה, ולא על השביל. בוחן גבולות הבחור. אני מאמין שבתור הורה זה לא צריך להיות מקובל עליי כי מבחינתי יש גבול בקצה השביל כדי שהוא לא יעבור אותו. יכול להיות שאני קיצוני אבל יש בזה משהו סימבולי. אני מאמין שיש לי שני תפקידים בסיטואציה הזו - כמחנך התפקיד שלי הוא להראות את הקו ולהסביר את המשמעות, ויש את התפקיד שבו אני צריך לבדוק האם זה האופי שלו כדי שאוכל להחליט אם אני נלחם בזה או מאפשר את זה. בפועל זה אומר שאמשיך לצפות ממנו שילך על השביל אבל אם הוא ימשיך בדרך שלו, אני אנסה להבין למה. אני כן אנסה לתת לו לבטא את עצמו כמה שיותר גם אם זה יהיה מרדני והפוך ממה שאני חושב. זה יהיה מאתגר.
אני מנסה להתייעל ולשלב בין הדרך שבה גדלתי ובין מה שממליצים היום בנושא חינוך ילדים. אני מקריא לו המון ספרים. אף פעם לא הקריאו לי ספרים בילדות אבל אני זוכר שבתור ילד הייתי תולעת ספרים. הייתי הולך לספרייה בערך ארבע פעמים בשבוע ומסיים ספר כל יומיים. הייתי מאחר לבית הספר כדי להמשיך לקרוא. ידעתי להעסיק את עצמי מצוין. אני מנסה לעבוד על זה עם הבן שלי כי לפעמים לא בא לי, או שאני לא יכול לעשות איתו דברים. אני שם גבול כי הוא צריך להבין שהחיים לא סובבים סביבו 24 שעות ביממה.
אני באמת חושב שגבול זה דבר טוב ואני עושה בזה שימוש גם במשרד כשאני מנהל אנשים. אני מסביר שיש קווים מאוד בסיסיים שלא עוברים אותם ובשאר הדברים יש חופש פעולה לעשות המון תוך כדי הפעלת שיקול דעת. אני לא רוצה ילד שיהיה בתוך מסגרת ומרובע. אני רוצה ילד שיהיה מודע לגבולות ויבחר אם לשבור אותם ומתי. יחסית לבית שבו גדלתי אני פחות נוקשה בנושא משמעת אבל משמעת כן חשובה לי. אני מאמין שמשמעת עוזרת לו להבין מה אני מצפה ומקלה עליו, במיוחד כשהוא קטן והיכולת חשיבה שלו מוגבלת. אני באמת מאמין שזה תפקידי כהורה.
״במהלך התהליך שעברתי שמעתי את המשפט ״חכמה נמדדת ביכולת שלך להסתדר בעולם״. אני מאמין בזה ותמיד אגיד זאת לילדים שלי.״
באיזשהו שלב בחיים הבנתי שאני שונה. כשאתה שונה אתה לא משתף יותר מדי ודי נסגר. ההתמודדות הזו לא היתה פשוטה כי הייתי צריך ללמוד לחיות עם עצמי, לשרוד לבד את רגעי העצב, להגיע לארוחת שישי בבית כשכולם שמחים ולהעמיד פנים שהכל כרגיל גם כשלא, ולאפשר לעצמי לשמוח בלי שאף אחד יידע מה עובר עלי. אומרים שבסין יש לכל עסק שני ספרי חשבונאות: ספר לצורכי דיווח מס וספר אמיתי עם כל המספרים. ככה הרגשתי. היו בי שני צדדים שאסור שהם יתנגשו ושמישהו יידע עליהם.
ברגע שהבנתי שאני שונה, הבנתי מאיפה ההתנהגויות וקווי אופי שלי מגיעים. ההתמודדות עם השוני חישלה אותי וגרמה לי להיות נורא יצירתי - הייתי אשף ההסתרות ושליפות מהמותן. זה חלחל לי גם לחיים המקצועיים באופן שאפשר לי לאלתר ולהבין סיטואציות מהר יותר מאחרים. אני חושב שגם האינטליגנציה הרגשית שלי התפתחה בעקבות זה. רציתי להצטיין במה שאני עושה כדי שאוכל להסתדר לבד. עוד מילדות רציתי להסתדר לבד. פרנסתי את עצמי כבר מגיל 14 כי רציתי להיות עצמאי. אני די בטוח שהרצון להיות עצמאי מחובר למי שאני באמת.
יש הרבה דברים לא טובים בי שלמדתי לאהוב. אני חושב שגם את הלא טוב שבהם אני אוהב כי למדתי שגם בתכונה שלילית, כשאתה מודע אליה, אפשר למצוא את החיובי. להיות סגור ולהתמודד לבד עם דברים, שזה כביכול דבר שלילי, הוציא ממני דברים טובים. אני רוצה שהילדים יספרו לי דברים וכמובן שאני אהיה שם בשבילם בכל רגע, אבל אני חושב שגם אם זה לא יקרה הם יכולים להרוויח מזה המון כי זה מחשל. במהלך התהליך שעברתי שמעתי את המשפט ״חכמה נמדדת ביכולת שלך להסתדר בעולם״. אני מאמין בזה ותמיד אגיד זאת לילדים שלי.
אני חושב שלטוב או לרע אני לא יודע להיות מאחורי הקלעים. אני מאוד אוהב לקחת אחריות ומעדיף להוביל ולא להיות מובל. אני יכול להעמיס על עצמי המון דברים ומקסימום אני אכשל אבל אני מעדיף שהשליטה תהיה אצלי. זה פוגש אותי גם באבהות. אני אוהב להיות אבא של מישהו. אני מאוהב בילדים שלי ואוהב את האחריות שיש בלדאוג למישהו שהוא שלי. בגיל 28 נפגשתי עם מאבחנת ואמרתי לה שאני רוצה להיות אבא חד הורי. כבר נורא רציתי להיות אבא. היא הציעה לי לחכות קצת עד שאקים תא משפחתי. ההמתנה היתה ארוכה וקשה אך היא עשתה לי רק טוב כי אני האבא הכי מוכן שיכול להיות.
״אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא תמיד יכול לספר לי הכל כשהוא מוכן.״
אני גדלתי בבית שיש בו תסריט לחיים, ובתסריט הזה שומעים את המילה בחירה רק כשמדברים על ״בחירת ליבך״. לפני 20 שנה, רק הורים מזן מאוד מיוחד גידלו ילדים עם המסר - תהיה מה שאתה רוצה, תעשה מה שאתה רוצה, אני אוהב אותך תמיד. מעולם לא חששתי שהורי לא יאהבו אותי, אבל היה לי די ברור מה המסלול שמצופה שאלך בו. בדיוק כמו שהבנתי שקשה להם כשהייתי קטן הבנתי אותם גם פה, כי זה המסלול שהם הכירו. הם היו מנותקים והרגשתי שאני לא יכול לצפות מהם להבין למה אני שונה.
בסופו של דבר רציתי לספר להם בעיקר כדי לסגור מעגל עם עצמי ולסיים כבר עם המועקה שנשארה. חיכיתי עד שהייתי מוכן לעשות את זה, ובאופן לא מפתיע זה היה כשכבר לא באמת הייתי צריך מהם משהו. לא עלתה בראשי המחשבה אפילו שהם יעיפו אותי מהבית. זה לא בא מהמקום הזה בכלל. גם היה לי ברור שאם אצטרך מהם משהו הם יהיו שם בשבילי. פשוט רציתי להקל עליהם. חשבתי שאם אני כבר מנחית עליהם את הבשורה הזו, לפחות אוכל לספר להם שבשאר החזיתות אני מסודר - שאני שמח, שאני מבוסס כלכלית, ושאני לא צריך מהם כלום. רק שיתרגלו לרעיון.
אבא שלי קיבל את זה הכי טוב. אמנם היה לו קשה בהתחלה אבל הוא התרגל לרעיון תוך מספר שבועות. לאמא שלי היה מאוד קשה אך עם הזמן גם היא התרגלה. עד היום הם מנסים להיות שם יותר מתמיד כדי לכפר מבחינתם על התקופה שהם לא ממש שמו לב. הם באמת מקסימים.
אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא תמיד יכול לספר לי הכל כשהוא מוכן. מוכן זה לאו דווקא אומר שהוא מושלם בכל שאר הדברים, אלא כשהוא מוכן לדבר ולהתלבט איתי כי גם בשביל זה אני פה. אני מבין שאנשים יכולים לעבור תהליך עם עצמם ולפעמים זה לוקח שנים. אני חושב שהתפקיד שלי הוא להציע לדבר ואם הילד רוצה הוא יספר וישתף. כל מה שהוא צריך לדעת זה שהוא יכול. חשוב לי ליצור תרבות של שיתוף בבית. אני מחכה שהוא יגדל קצת כדי שכל אחד יוכל לשתף בארוחת ערב איך היה היום.
בסופו של דבר רציתי לספר להם בעיקר כדי לסגור מעגל עם עצמי ולסיים כבר עם המועקה שנשארה. חיכיתי עד שהייתי מוכן לעשות את זה, ובאופן לא מפתיע זה היה כשכבר לא באמת הייתי צריך מהם משהו. לא עלתה בראשי המחשבה אפילו שהם יעיפו אותי מהבית. זה לא בא מהמקום הזה בכלל. גם היה לי ברור שאם אצטרך מהם משהו הם יהיו שם בשבילי. פשוט רציתי להקל עליהם. חשבתי שאם אני כבר מנחית עליהם את הבשורה הזו, לפחות אוכל לספר להם שבשאר החזיתות אני מסודר - שאני שמח, שאני מבוסס כלכלית, ושאני לא צריך מהם כלום. רק שיתרגלו לרעיון.
אבא שלי קיבל את זה הכי טוב. אמנם היה לו קשה בהתחלה אבל הוא התרגל לרעיון תוך מספר שבועות. לאמא שלי היה מאוד קשה אך עם הזמן גם היא התרגלה. עד היום הם מנסים להיות שם יותר מתמיד כדי לכפר מבחינתם על התקופה שהם לא ממש שמו לב. הם באמת מקסימים.
אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא תמיד יכול לספר לי הכל כשהוא מוכן. מוכן זה לאו דווקא אומר שהוא מושלם בכל שאר הדברים, אלא כשהוא מוכן לדבר ולהתלבט איתי כי גם בשביל זה אני פה. אני מבין שאנשים יכולים לעבור תהליך עם עצמם ולפעמים זה לוקח שנים. אני חושב שהתפקיד שלי הוא להציע לדבר ואם הילד רוצה הוא יספר וישתף. כל מה שהוא צריך לדעת זה שהוא יכול. חשוב לי ליצור תרבות של שיתוף בבית. אני מחכה שהוא יגדל קצת כדי שכל אחד יוכל לשתף בארוחת ערב איך היה היום.
״חשוב לי לגדל אותו בידיעה שהוא יכול להיות מי שהוא רוצה,
לעשות מה שהוא רוצה ושאני אוהב אותו תמיד.״
שואלים אותי לפעמים ״אם היית יכול לבחור, האם היית מעדיף שהילד שלך לא יהיה שונה כמוך?״ אני יכול להבין מאיפה השאלה הזו באה. התשובה שלי היא לא. אין לי בעיה עם זה שהוא יהיה שונה. אני יודע שהוא יתעצב כאדם שהתמודד עם אתגר. מהניסיון שלי אני יודע שהוא יכול לקבל מזה כלים וחוסן שיעזרו לו להתמודד בעולם.
חשוב לי לגדל אותו בידיעה שהוא יכול להיות מי שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה ושאני אוהב אותו תמיד. אני נותן לו תשומת לב שלא חשבתי שאפשר לתת בכלל. תשומת לב אמיתית כזו, מהקרביים. אני אומר לו מלא פעמים שאני אוהב אותו. וורבלית הוא שומע את זה כמה פעמים ביום והוא מקבל המון חיבוקים וחום. בזמן השינה הוא מניח עלי את הראש, אני מקריא לו שלושה ספרים ואז הוא הולך לישון.
לפעמים גם שואלים אותי ״איך זה לנהל תא משפחתי בלי אמא?״ מבחינתי, זה כמו שישאלו אותי היום ״איך זה לחיות כמו אדם רגיל?״ אני לא יודע. כשאני חושב על המשפחה שהקמתי לא עובר בי זיק של מחשבה שהיא שונה או אחרת. אני לא רואה את זה. אני נפגש עם זה כשאני לוקח את הילד לגן ורואה אמהות, כשאני מקריא לו סיפור שיש בו אמא, או כששרים על אמא באלבום של הכבש השישה עשר. בהתנהלות בבית אני לא מרגיש את זה.
אני גדלתי בבית עם אמא ואבא שבו אמא שלי גידלה אותי. הילד שלי גדל בבית עם המון נתינה, חום ואהבה. לטעמי הוא על גבול התיקון שלי. אני יודע שהוא יבוא יום אחד וישאל אותי ״למה אין לי אמא?״ או ״למה אני לא כמו כולם?״ זה בטח יגיע ביום האם ובסיטואציות חברתיות אחרות. אני אגיד לו ״אין לך אמא אבל יש לך שני אבות אוהבים וסופר מגניבים״."
זו ילדותי השנייה, אבא לשלושה
חשוב לי לגדל אותו בידיעה שהוא יכול להיות מי שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה ושאני אוהב אותו תמיד. אני נותן לו תשומת לב שלא חשבתי שאפשר לתת בכלל. תשומת לב אמיתית כזו, מהקרביים. אני אומר לו מלא פעמים שאני אוהב אותו. וורבלית הוא שומע את זה כמה פעמים ביום והוא מקבל המון חיבוקים וחום. בזמן השינה הוא מניח עלי את הראש, אני מקריא לו שלושה ספרים ואז הוא הולך לישון.
לפעמים גם שואלים אותי ״איך זה לנהל תא משפחתי בלי אמא?״ מבחינתי, זה כמו שישאלו אותי היום ״איך זה לחיות כמו אדם רגיל?״ אני לא יודע. כשאני חושב על המשפחה שהקמתי לא עובר בי זיק של מחשבה שהיא שונה או אחרת. אני לא רואה את זה. אני נפגש עם זה כשאני לוקח את הילד לגן ורואה אמהות, כשאני מקריא לו סיפור שיש בו אמא, או כששרים על אמא באלבום של הכבש השישה עשר. בהתנהלות בבית אני לא מרגיש את זה.
אני גדלתי בבית עם אמא ואבא שבו אמא שלי גידלה אותי. הילד שלי גדל בבית עם המון נתינה, חום ואהבה. לטעמי הוא על גבול התיקון שלי. אני יודע שהוא יבוא יום אחד וישאל אותי ״למה אין לי אמא?״ או ״למה אני לא כמו כולם?״ זה בטח יגיע ביום האם ובסיטואציות חברתיות אחרות. אני אגיד לו ״אין לך אמא אבל יש לך שני אבות אוהבים וסופר מגניבים״."
זו ילדותי השנייה, אבא לשלושה
---
קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה