״יום אחד אני אלמד צילום״.
בכל פעם שצילמתי (על אוטומט, כן?) אמרתי את זה. בין אם התמונה יצאה טוב או לא, הבטחתי לעצמי שיום אחד אלמד להשתמש במצלמה כדי להציג קומפוזיציה בדיוק כפי שאני רוצה.
במשך שנים ניסיתי להרשם לקורס צילום פה בסטנפורד. בדרך כלל ההרשמה לקורס הזה נסגרת תוך דקה וכך קרה גם השנה. ההרשמה הסתיימה, נכנסתי לרשימת המתנה ושכחתי מזה. שבוע לפני הקורס קיבלתי מייל שהתפנה מקום ואני בפנים.
לא ברור האם שמחתי יותר כי הנה יש לי איזו משאלה מסוג ״יום אחד״ שעומדת להתממש או מכך שסוף סוף אלמד צילום.
כך או כך, הקורס התחיל.
מרצה אחד, מרצה מלווה נוסף, עשרים תלמידים, ויום בשבוע לשבור את שגרת הערב.
המרצה הכין אותנו שיהיו תרגילים להגשה. התלהבתי מהרעיון שאקבל קונספט שאותו אצטרך לבטא בתמונות. מחשבותיי נדדו לתערוכת צילום מיוחדת שראיתי בלונדון לפני כמה שנים והיה נראה לי מדליק להתייחס לכל תרגיל כמו תערוכה.
אבל רומנטיות לחוד ומציאות לחוד.
כשקיבלתי את התרגיל הראשון, יצאתי לפארק האהוב עלי והתחלתי לצלם. מטעמי דחיינות, נותרה לי בדיוק שעה לחוות את המקום, לזהות רגעים שיענו על הדרישות בתרגיל, להיזכר בכלל על מה דיברנו בשיעור, לשחק קצת עם הפרמטרים שמשפיעים על החשיפה לאור ואז, לצלם. השעה הזו טסה ועזבתי את הפארק בתחושה שרק התחלתי.
כשעברתי בבית על התמונות חשבתי שהן לא משהו בכלל. האופציה לשיפוץ היתה מחוץ לתחום כי התבקשנו להגיש את התמונות כפי שצילמנו, בלי שום עריכה. בעיה.
התלבטתי - ״להגיש? לא להגיש? לבקש הארכת זמן כדי לשפר? הוא הרי הולך להציג את התמונות בשיעור. איזה פאדיחה. למה המתנתי לדקה התשעים? …״
למחרת, המרצה פתח את השיעור עם המשפט ״התמונות שלכם היו אמייזינג (מדהימות). יו ניילד דה אסיימנט (עשיתם את התרגיל בצורה מושלמת)״. הוא המשיך לשבח אותנו על כך שהתמונות מקצועיות וממש לא מסגירות שאנו מתחילים.
כששמעתי את המילים האלו חשבתי ״הממ.. מעניין אם גם התמונות שלי כאלו?״
כשהוא התחיל להציג את התמונות הפרפרים בבטן השתוללו במרץ. שמעתי את המחמאות והפידבק הבונה שהיה לו על התמונות של חבריי אבל תכלס, לא באמת הקשבתי. הציפייה לרגע שבו הוא יגיע לתמונות שלי ו(אולי) יבשר לי שיש לי איזה כשרון חבוי, הסיחה את דעתי ולא איפשרה לי להתרכז.
ואז הגיע תורי.
״וואו. זה מדהים. ״איפה צילמת?״
״מה הסיפור מאחורי התמונה?״״את מכירה את הבחור?״ הוא התחיל להתעניין, שיבח את התמונה ואת החשיפה לאור (מהות התרגיל) וזה הרגיש נפלא. עבר לתמונה הבאה. עוד וואו, אמייזינג והבעות פנים שנשמעו כמו - ״שיחקת אותה״. עבר לתמונה השלישית - ״האור והצל בתמונה הזו - פשוט מבריק!״.
ואז לשאלת השאלות - ״איך עשית את זה?״
״הממ… פשוט צילמתי?״ מלמלתי תוך כדי תנועת יד שבעצם אומרת ״אתה יודע, לחצתי על הכפתור״.
זה בדיוק מה שהיה. כאמור, בדיוק כשהתחלתי להבין איך דברים עובדים, זמני אזל. לא הרגשתי שהתאמצתי או שהצלחתי ליישם את מה שלמדנו - כי עשיתי את זה הרי על הדרך, בדקה התשעים, בזמן מוגבל - בתנאים הרחוקים מלהיות אופטימליים להשקיע בתרגיל.
אבל באותו רגע כל העובדות היבשות נדחקו הצידה. הרגשתי שהצלחתי בתרגיל, שיש לי את זה.
בדיעבד הבנתי שהמחמאות הצליחו לבלבל אותי וגרמו לי להתעלם מהמקריות - כי אחרת איך זה הגיוני שיצא לי טוב על ההתחלה ועוד בלי להתאמץ? יצאתי מהשיעור בתחושה ממש טובה.
***
לקראת התרגיל השני נפגשנו במפרץ יפייפה באיזור כשהפעם התבקשנו לתעד תנועה.
את רוב זמן התרגול באותו יום העברתי באיזור הנוחות - בצילום קומפוזיציות שהבנתי איך לצלם. היתה לי תחושה שיש לי מספיק תמונות טובות שיגנו על הסטטוס בכבוד. ממש לקראת סיום התרגול, כשפגשתי את הסרטן המיוחד מטה, הרגשתי נוח יותר להתעכב עליו. הוא בחר לעמוד במקום ממש מאתגר מבחינת תאורה. רוב התמונות שלו יצאו חשוכות, מטושטשות, אך לאט לאט הבנתי איך להוציא אותו חתיך.
גם פה, המחמאות המשיכו לזרום ואיתם אנחת רווחה ש״לא איבדתי את זה״. אך הפעם, כשהמרצה תיחקר אותי על הסרטן הדוגמן - היה לי הרבה יותר מה להגיד חוץ מ״צילמתי״ סתמי. תחושת הסיפוק שהגיעה בעקבות זה, היתה נקודת מפנה. היא הזכירה לי למה בעצם לקחתי את הקורס.
כשיצאתי מהשיעור הרגשתי שתחושת ההיי שהיתה בפעם הקודמת התחלפה בתחושה עמומה. היה משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע.
בתרגיל השלישי כבר הכל התבהר.
כשהמרצה הציג את התמונה מטה בשיעור הוא אמר ״זה ממש כמו התמונה של ג׳ואל סימון. רק צריך להוסיף פה את הלוגו של סטנפורד, פה להוסיף כמה כותרות וזו יכולה להיות תמונת שער במגזין החודשי״.
בום. הבנתי. זה השבחים! השבחים שנעימים לאגו אך בפועל מזיקים. השבחים שמכוונים לעודד אך בפועל מקבעים. השבחים שבונים את הלחץ, שגרמו לי לרצות להיזכר איך צילמתי כדי שאצלם בדיוק באותה הדרך שוב... שרק אתחזק את הסטטוס.…
איך לא זיהיתי את זה קודם?
פתאום הבנתי בצורה אחרת את כל מה שכתבתי עליו בפוסט ״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״. אמנם הפוסט הזה מדבר על הדרך שבה אנחנו משבחים ילדים אבל הנה, גיליתי שכשאני מנסה ללמוד תחום חדש לגמרי, גם עלי זה עובד. ותהיתי ״האם כך ילדים מרגישים כשמתייגים אותם או כשמשווים אותם למקצוענים?״ לא נעים בכלל.
***
פליז מיינד דה גאפ!
אני מניחה שרובכם שמעתם כבר על ההמלצה לשבח ילדים על מאמץ - המלצה המבוססת על מחקרה של פרופ׳ קרול דואק וחוקרים נוספים. ובכן, באוגוסט אשתקד התפרסמה ביקורת חריפה על ההמלצה הזו. לפני שאכנס לפרטים, אני מזמינה אתכם לחשוב לרגע על השאלות הבאות:
- באילו מצבים אתם אומרים לילדים ״עבדת קשה והתאמצת. כל הכבוד!״? כשהמאמץ מתבטא בשעות תרגול? כשהמאמץ היה אפקטיבי (הוביל לשיפור או למידה)? כשהמאמץ מתבטא בתוצאה סופית (ניצחון במשחק, ציון גבוה בבחינה, הגעה ליעד שהוגדר מראש)?
- מה אתם אומרים לילדים כשהם טועים או נכשלים? האם אתם אומרים את המשפטים הבאים כדי לעודד (או לנחם) אותם: ״ניסית כמיטב יכולתך. כל הכבוד על המאמץ״ או ״תמשיך להשקיע ובסוף תצליח״?
- האם אתם משבחים על תוצאות גם בלי לדעת האם הן הושגו ממאמץ (כמו במקרה שלי בקורס)?
למה אני שואלת את כל זה?
הקולות מהשטח לימדו אותי וקולגות לשעבר שמהות ההמלצה, התפספסה. מתברר שמחנכים (הורים ומורים כאחד) מיישמים אותה באופן שגוי. מבחינת שפה - התקבל רושם פשטני שכל מה שצריך זה להחליף את המילה חכם/גאון במשקיען, לא משנה מה עומד על הפרק. בנוסף, שמניחים (במודע או שלא) שהתוצאה הסופית היא בהכרח תוצר של מאמץ.
בעקבות הביקורת, פרופ׳ קרול דואק מחדדת את המסר ואני מביאה כאן את עיקרי הדברים -
- לשבח תלמידים על כך שהתאמצו גם כשהם טועים, לא משתפרים, או כשהתוצאות לא מגיעות ממאמץ זה חסר משמעות. זה שולח את המסר שהציפיות שלנו מהם נמוכות. בנוסף, כשהם יתמודדו בפועל עם ההשלכות של ההישגים הנמוכים שלהם ויתאכזבו, הם ירגישו מרומים.
- כשתלמידים טועים או נכשלים, זה מיותר לנדנד להם ״תמשיכו לנסות, בסוף תצליחו״. תלמידים צריכים לפתח מגוון עשיר של גישות כדי ללמוד ולהשתפר, לא רק מאמץ. אם אין לתלמידים את הידע או המיומנויות הדרושות כדי להשתפר, לא יעזור להם להמשיך לנסות ולנסות. להפך, זה רק יתסכל. במקום, היא ממליצה לשבת עם הילדים ולבדוק יחד איך הם לומדים? באילו שיטות? מה עובד ומה לא. לשבת יחד איתם ולתחקר את האופן שבו הם למדו ואילו שיטות הם יכולים לנסות בהמשך.
- בשורה התחתונה, היא ממליצה להורים ומורים לשבח את תהליך הלמידה, את הגישות שבהן התלמידים נקטו ולקשר אותם לתוצאה. כמה דוגמאות שהיא מציעה:
- ״ממש תרגלת את זה, ותראה איך השתפרת״
- ״הפעם למדת יותר למבחן וקיבלת ציון גבוה יותר״
- ״ניסית ללמוד בכמה דרכים ובסוף הבנת איך לפתור את הבעיה״
- ״בעבר נתקעת על הנושא הזה ועכשיו אתה ממש מבין אותו״
בנימה אישית, הרצון לעודד ולגרום לתלמידים, קטנים וגדולים כאחד, להרגיש טוב עם עצמם על כך שניסו הוא טבעי ומובן. המחמאות מגיעות ממקום נקי וטוב. המרצה בקורס הרעיף עלינו מחמאות בלי הרף. היה לו מאוד חשוב שנתרגל ונתנסה כמה שיותר כדי שנוכל להפיק את המירב והדרך הזמינה ביותר לעודד היא במילים טובות.
מה שכן, החוויה בקורס גרמה לי לתהות האם הדרך הכי אפקטיבית בשבילי כהורה להפנים המלצות שלא טבעי ליישמן היא בכך שאני אזמן הזדמנויות לחוות את המקום של הילד. שאזמן הזדמנויות שלגמרי יוציאו אותי מאיזור הנוחות כדי שאחווה בעצמי את ההשפעה של השבחים המזיקים; שאחווה בעצמי את הלחץ שנבנה מהם ואת הקבעון המחשבתי והיצירתי; שאחווה בעצמי את הרצון לפתח אוזן סלקטיבית כדי להתגונן מאותו קבעון. החוויה בקורס גם גרמה לי להשלים עם העובדה שילדיי יהיו חשופים לשבחים האלו במסגרות חינוכיות שונות, חוגים, משפחה מורחבת, וחברים. אחרי הכל, המחמאות הן טבעיות ובאמת מגיעות מכוונה טובה. אני מקווה שכשהם יגדלו קצת אצליח ללמד אותם לשבח אחרים ״לפי הספר״ ולחשוב בצורה ביקורתית על השבחים שמופנים כלפיהם.
הפוסט הבא בסדרה יתאר את התייחסותה של פרופ׳ קרול דואק לנקודות חשובות נוספות שעלו באותה ביקורת. ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך עמוד הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.
------------
אולי יעניין אותך גם:
- ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה״ - מבוא למיינדסט
- ״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״ - אם עדיין לא שמעתם על ההמלצה המדוברת או אם מסקרן אתכם להכיר יותר טוב את אחד המחקרים המובילים בתחום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה