ביישנות. זו תכונה שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. זו תכונה כל כך מתוחכמת ואם ״זוכים״ בה, מגלים שקשה איתה וקשה בלעדיה. מצד אחד זו תכונה מכילה ועוזרת. היא סופגת כל פרשנות שאני רוצה לתת להתנהגות, לא משנה באיזו סיטואציה. מצד שני, אזהרה! זו תכונה משתלטת. היא מאפשרת ל״השתמש״ בה״ או אם להתוודות, להסתתר מאחוריה, מתי וכמה שרוצים.
feeling embarrassed
כל כך נוח להסתתר מאחורי הביישנות כי אם חושבים על זה היא ממש מגנה. היא מגנה מפני אכזבה ועצב, היא מגנה על התדמית והאגו, והיא גם מגנה ממש ממש טוב מפני ביקורת. אז למה כל כך קשה לי איתה? כי הפסדתי המון בגללה: מהזדמנויות לעזור ולהעזר, לשמוח ולשמח, ללמד וללמוד, ועד להזדמנויות להכיר אנשים, להשפיע, להתפתח... ועוד ועוד. דבר אחד אני יודעת, אם יש משהו שממש לא הייתי רוצה להעביר לילדים זו את התכונה החוסמת הזו.
בחזרה לילדות
העבודה על הפוסטים האחרונים שקשורים במיינדסט גרמה לי להבין שהביישנות היא למעשה מסכה של מיינדסט מקובע שיש לי בכמה תחומים. האמת? זו תגלית מערערת ולא כל כך נעים להכיר בה. מצאתי את עצמי צוללת לאוקיינוס המחשבות כדי לחפש תשובות. באוקיינוס כמו באוקיינוס, העומק לא נעים במיוחד - הוא קר, חשוך, וחסר צבע. אבל הוא גם מרתק, רגוע ושקט. ויש משהו בשקט הזה שגורם לתמונה להתבהר.
feeling optimistic
במקביל, הופתעתי מהתגובות על הפוסט של השבחים. התגובות נחלקו בגדול לשני סוגים: תגובות שעסקו בפן הפרקטי ודיברו על הקושי בשינוי שפה (איך אפשר שלא להגיד לילד שהוא גאון?), על איך, כמה ומתי כדאי לאתגר את הילדים, על החשש לפגוע בביטחון העצמי של הילד ועוד. אלו תגובות טבעיות ודיי ציפיתי להן. התגובות שהפתיעו אותי במיוחד היו התגובות שעסקו בעבר, ובהכרה במיינדסט המקובע. תגובות מסוג: ״שבחים ועיכוב… זה ממש סיפור חיי״, ״הלוואי וההורים שלי היו דוחפים אותי יותר, ופחות זורמים איתי״, ״כל אחד מגלה <בפוסט> את הילד שבו״. לא חשבתי שאקבל תגובות מהסוג הזה. אני שמחה שזה צף אצל אנשים נוספים ושיש לי חברים באוקיינוס.
כילדים, למדנו המון מהתבוננות על דמויות מרכזיות בחיינו ופיתחנו אמונות בהתאם. למדנו על בשרנו איזו השפעה יש לשבחים והתנהגות. עכשיו, כשאנחנו הורים, העיניים נשואות אלינו. אם חשוב לנו להשריש מיינדסט מתפתח או לשנות את המיינדסט של הילדים בחיינו, ולהצליח בזה, כדאי לנסות את זה קודם על עצמנו. אחרת, זה ירגיש צבוע, לא באמת נבין מה הילד עובר ברמה הרגשית, ומה שבטוח זה שהמיינדסט המקובע שלנו ימשיך להתבטא בסיטואציות שבשגרה. מניסיון, זה לא תמיד פשוט לשנות מיינדסט (אחרי הכל, יש סיבה למה אנשים ״תקועים״ במיינדסט המקובע) אך זה אף פעם לא מאוחר.
feeling determined
איך לשנות מיינדסט?
הבסיס לשינוי טמון בשלושה רעיונות שכל אחד יכול לאמץ:
- למד את העובדות המדעיות לגבי המיינדסט המתפתח - האמירה ״הכל בראש״ נשמעת אולי כמו קלישאה אבל האמונה שתכונות ניתנות לשינוי, בין אם זה אינטלגנציה או ביישנות, מגובה במחקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומדעי המח. בקצרה, המוח שלנו הוא פלסטי, תכונה שמאפשרת לו להשתנות ולהתפתח. המוח עובד ממש כמו שריר ומסוגל להתחזק כשאנחנו מתאמצים להשתפר (ארחיב על זה יותר כשאכתוב על המוח ולמידה). אגב, כבר מקריאת הפוסט הזה אתם בתחילה של שינוי -- מחקרים מראים שברגע שנחשפים לעובדות על המוח, מתחילים לאמץ את המיינדסט המתפתח.
- למד לזהות את הקול של המיינדסט המקובע - טיפול באמונות החל רק בשנות השישים, ממש לא מזמן במונחים מדעיים. זוהי שיטת טיפול מאוד אפקטיבית שעוזרת להקשיב לקול הפנימי ולחשוב בצורה אקטיבית על דרכים להתמודד עימו. מה אפשר לעשות כששומעים את המיינדסט המקובע ״אני לא מסוגל״?:
- להתמקד בעובדות - הגעת למסקנה שאתה לא מסוגל ללמוד לתכנת? תביא הוכחות בעד ונגד המסקנה. למשל: אני לא מסוגל כי נכשלתי במבחן, אני כן מסוגל כי כתבתי פונקציה שעובדת. ההוכחות שמעידות על יכולת עוזרות לעבור מחשיבה של ״אני לא מסוגל״ לתהייה ״אולי אני כן מסוגל?״, מעלות את הביטחון, וגורמות להרגיש טוב (** ראו חידוד למטה)
- להשיב בקול של המיינדסט המתפתח - כן, צריך ללמוד לתת לעצמנו קצת קרדיט. אז פעם הבאה שתשמע ״אני לא מסוגל לעשות את זה״, תוסיף ״עדיין״
- ללמוד על אתגרים וכשלונות של אנשים מוצלחים - ההצלחה שלהם רק נראית ורודה. רובם נתקלו בלא מעט קשיים לאורך הדרך. מוזמנים להציץ בדף סיפורי התמדה. הסיפורים האלו מראים עד כמה רחוק אפשר להגיע כשלא נכנעים לקול של המיינדסט המקובע
- למד איך לפתח יכולות - זה נושא שלם שדורש פוסט נפרד אבל לא אשאיר אתכם במתח :). בגדול, צריך לגבש תכנית. תכנית אפקטיבית היא תכנית מוחשית שמתארת מתי, איפה, ואיך לממש אותה. שאלות ששווה לחשוב עליהן: מה המטרה? (להתמודד עם אתגר? כשלון?...), מה אפשר לעשות כדי להשתפר? (לנסות להבין מה הקושי ואיך מרגישים לגביו, לתרגל שיטות שונות להתמודדות, לתרגל עם חברים...), ואיך אוכל לעזור לעצמי להצליח? (לבקש עזרה, לבקש פידבק, ללמוד מניסיון של אחרים - איך הם הרגישו כשהתמודדו? איך הם התגברו על הקושי?...). עדיף שהתכנית תכלול צעדים קטנים כדי שתמיד תהיה תחושה של התקדמות. הכי חשוב, לא לוותר. צריך לזכור שיש דרך להשתפר, וכל אחד צריך למצוא את השיטה האפקטיבית ביותר עבורו. אם שיטה אחת לא עובדת, צריך להבין למה ולנסות שיטה אחרת. משהו יעבוד בסוף. אז כמו הסלוגן של נייקי - Just Do It.
** חידוד חשוב - בגדול, זה התהליך שתיארתי: חווים קושי/כשלון ← מזהים את קול המיינדסט המקובע ← מביאים הוכחות בעד ונגד ← מתחילים להרגיש טוב. אנשים עם מיינדסט מקובע עוצרים פה. אנשים עם מיינדסט מתפתח מבינים שזה רק השלב הראשון (כי מה באמת עשינו? רק דיברנו לעצמנו...). כשלא עוברים לשלב המעשי של פיתוח היכולת, השלב של הלמידה והשיפור, עדיין תקועים במיינדסט המקובע.
שינינו מיינדסט, מה עכשיו?
לשנות מיינדסט זה מעולה אבל השינוי דורש תחזוקה שוטפת. בדרך כלל, אנשים מתרגלים לטוב מהר מידי ושוכחים את התהליך שעברו כדי להגיע לנחלה. מכירים אנשים שהגיעו למשקל היעד אחרי דיאטה? בטוחה שכן. כמה מהם הצליחו לשמור על משקל היעד לאורך זמן? בטוחה שמעטים מאוד. ההצלחה, הסיפוק, והפרגון מהסביבה יוצרים לרוב תחושת אופוריה שגורמת להרגיש שהתברכנו ב״מטבוליזם של רזים״.
הקולות של המיינדסט המקובע ימשיכו להופיע בכל מיני סיטואציות וצריך להתמודד איתם. לכן, כדאי לחשוב גם על השאלות הבאות: אילו הרגלים צריך לפתח כדי לשמור על השינוי? כשלא מצליחים להתמיד, צריך לברר למה. לא לברר ממקום שיפוטי, אלא לברר ממקום שמנסה להבין במטרה לשפר -- מה הרגשתי באותו רגע? מה אפשר ללמוד מזה? מה אעשה להבא באותה סיטואציה? צריך ללמוד להפנים שאנחנו בתהליך של למידה ולא בקרב בין הצד המצליחן לצד המפסידן שבנו.
מה עם הביישנות? טוב, תודה :). יש לי עוד דרך ארוכה לעבור. ממרום גיל 35 אני ממש מרגישה שהגיע הזמן להתמודד… ההכרה בעובדה שהמוח יכול להשתנות גם באספקט הזה גורמת לי להאמין שאני יכולה להיפטר מדפוסי התנהגות שאופייניים לביישנות. והנה, הבלוג הזה הוא חלק מהתרפיה, הוא חלק מהתכנית לשינוי. תכנית שמאפשרת לי (וגם מאלצת אותי) להעיז, לצאת ״מהמסתור״, ולבטא את הדברים שרציתי ושארצה לומר. וקולות המיינדסט המקובע? צועקים במלוא הדרם ומלווים אותי בכל פוסט ופוסט. מודה, חוץ מחששות ורגליים קרות, כל פרסום מביא איתו גם המון טוב והזדמנות לחגוג התקדמות. כל פרסום הוא ניצחון קטן שעוזר לי להשקיט את הקולות החוסמים, ולתת להם פרשנות אחרת; פרשנות קלילה, חיובית, ומשוחררת יותר. אז לחיי הניצחונות הקטנים!
feeling motivated
הרב משה קרליבך אמר פעם -
אני מאוד אוהבת את האמירה הזו ורוצה להוסיף -
״כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו״.
אני מאוד אוהבת את האמירה הזו ורוצה להוסיף -
מה שילד צריך זה גם מבוגר שמאמין בעצמו.
------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה וכמובן שאשמח אם תשתפו :)
אולי יעניין אותך גם:
- מבוא למיינדסט - ״להיות חכם או להראות חכם? זאת השאלה״
- הסכנה שבשבחים - ״אל תקרא לי גאון! וגם לא פיקאסו״
אהבתי מאד לקרוא את הפוסט, בהחלט מעורר מחשבה לגבי דפוסי ההתנהגות שלנו בחיים שנראים מובנים מאליהם או מכניים.
השבמחקיוסי.
תודה יוסי! שמחה לשמוע :)
מחק