לחקור את החושך שבך

״המשימה שלך היא לצלם חושך.״

כך בישר האימייל מהמרצה לקורס צילום.

בהיתי במסך בחיוך.

סקרן אותי פתאום לחפש חושך אחרי שנה שבה כל יום חיפשתי נקודות אור להודות עליהן.

למי שלא מכיר - בשנה האחרונה פיתחתי את האתגר ״תודה-יומיומית״ - אתגר שעזר לי ולאחרים לאמן את המוח להבחין בדברים הטובים שיש לנו וסביבנו, למצוא פרשנות חיובית לסיטואציות שונות ולהתמקד בטוב. בכל יום כתבתי (יחד עם אנשים נוספים בקבוצת פייסבוק סגורה) את הדברים שעליהם אני מודה.

עם כל המודעות לחפש נקודות אור, את הטוב, תהיתי איך זה ירגיש לחפש באופן אקטיבי חושך (במשמעותו המילולית או המטפורית) ואיזה סוג של חושך אני אתפוס בסופו של דבר בעין העדשה.

היתה לי חצי שעה. הסתובבתי בקמפוס המהמם של סטנפורד שגורם לי באחת להרגיש את הפסטורליות של אירופה בלב עמק הסיליקון. תוך כדי שוטטות, זיכרונות רבים ונעימים הציפו את ליבי. זיכרונות מיוחדים עם חברים ממקומות שונים בעולם שאליהם אני מתגעגעת עד מאוד.

כשהתקרבתי לנקודה שממנה צילמתי את התמונה מטה, האטתי בהדרגה. הנקודה הזו הרגישה חשוכה והשאירה בי רושם עוצמתי. הרגשתי כאילו מישהו צועק לי ״עצרי!״.

אז עצרתי.

התחלתי לצלם. תוך כדי כוונון החשיפה ניסיתי להבין למה הנקודה הזו הרגישה כל כך חשוכה.

האם זה בגלל שהמילה ‘INFORMATION’ (מידע) נכתבה באותיות גדולות ושחורות כאילו מאותתת על חדשות רעות? האם זה בגלל שהדלת השחורה סגורה? אולי נעולה? או האם זה בגלל שהשילוב של השניים מקרין תחושות שליליות - כמו תסכול ואכזבה שמבקרים עשויים להרגיש כשהמידע לא נגיש.

ככל ששהיתי שם יותר, התחלתי לחשוב על דברים מעבר למובן מאליו. מילים כמו זמן, צנזורה, קשב, הטעייה, הטייה (bias), אמת חבויה, תת-מודע, משאבים ושיפוט הבליחו למחשבותיי.

חשבתי על העובדה שבעידן הדיגיטלי של היום נעים לנו לחשוב שהמידע נגיש, אך במציאות האינטנסיבית שאנו חיים בה, אין לנו באמת זמן או פניות קוגניטיבית לצרוך מידע. רוב המידע לא בר השגה. הצנזורים היומיומיים היום הם רובוטים מתוחכמים שבוחרים עבורנו מידע ואליהם מתווספים משאבים מוגבלים כמו זמן וקשב.

חשבתי על כך שהרעיון הזה תקף לא רק לגבי מידע דיגיטלי אלא גם כשמדובר במידע אישי. לכל אדם יש מידע אישי סגור ודלתות, מנגנוני ההגנה, שמתפקדים כשומרי הסף. בכולנו יש רבדים מוסתרים במודע או שלא, רגשות מודחקים, פחדים, דפוסי מחשבה מעכבים, רצונות אמיתיים שנותרים כמוסים, לא ממומשים - כל הדברים שנשארים מאחורי הדלת הסגורה ומונעים מאיתנו לגלות ולחוות את מי שאנו באמת - את השלם.

כמה החמצה, חשבתי.

אחרי הסיכום הזה הבנתי בדיוק מדוע פינת המודיעין הרגישה חשוכה. הרגשתי עקצוצים בלב, ממש צער, כששהיתי בפינה הזו.

מנקודה זו והילך שמתי לב שמראות שראיתי עד לאותה עת באופן חיובי בקמפוס, קיבלו נופך קודר וייצגו תחושה חשוכה. וזה די ברור כשחושבים על זה. כשמחפשים נקודות אור להודות עליהן, מוצאים. זה רלוונטי גם לחושך.

***

בשנה האחרונה, שהיתה שנה מאוד משמעותית עבורי, התמודדתי עם כל מיני תחושות חשוכות, מכווצות, שצפו דווקא בתהליך חיובי של צמיחה. אפשר לומר שכשהתחלתי את הקואוצ׳ינג אי שם באוקטובר 2015 לא ממש הבנתי למה אני נכנסת. אחרי כברת דרך, אני מתרגשת לשתף היום את הביטוי הוויזואלי לתחושות שליוו אותי בשנה האחרונה - תחושות שעל אף כבדותן, הביאו אותי למקום שלם יותר מבעבר.

מה היה שם?

בלבול | חוסר וודאות | פחד

כשרוצים לבחור בכיוון לא נורמטיבי או בכיוון חדש שאת התאמתו קשה לנבא.  

בדידות | התבודדות

דכדוך | יאוש | תסכול

כשכבולים במקום, במחשבות, ברצונות ובפחדים.

כשמגלים שאנו כובלים את עצמנו.  

דחייה | זלזול

כשהמילים שלנו מתפשטות במרחב כהדים מעורפלים.

כשלא רואים אותנו. כשמתעלמים מדברינו.

כשאנו מתעלמים מרצונותינו.  

אכזבה

כשמבינים שהמגרעות עולות על המעלות כשקיווינו בכל ליבנו לגלות את ההפך.

כשמבינים שכן הושפענו מ״מה יגידו״ למרות שחשבנו אחרת.  

מתח | לחץ | חרדה

כשמרגישים שההזדמנויות מתמעטות. שהדרך סוגרת.

לאות | מרירות | דאגה

כשהאור בקצה אולי קיים, אך נראה רחוק. מאוד רחוק.

כשרוצים כבר להיום שם.

אשמה | בושה | זעזוע

כשמבינים שהתמקדנו בעיקר בחושך - בדברים הלא טובים, בדברים שאינם, בדברים שצריך לשפר ולתקן כי מסיבה לא מודעת כזו או אחרת לקחנו את הימצאות האור כמובן מאליו.

(מי אמר פרפקציוניזם?)

החמצה

התחושה הכבדה שמרגישים שהילדים שבנו רוצים לרוץ קדימה, לחוות, לטעות, ואנו תקועים אי שם מאחור.

קנאה | צער

תחושת הנחיתות שמתגנבת לה כשרואים אנשים שחווים את חייהם בצורה משוחררת.

כשנמצאים במצב תקוע, שלא מוכן עדיין לקבל השראה.   

כשמבינים שלעולם, לעולם לא נוכל לחוות את העולם ולחקור אותו *בדיוק בדיוק* כמו ילדים - בלי פחד, בזרימה - בלי תחושה של זמן, בלי לבדוק מה קורה מסביב וכששום דבר לא מובן מאליו.

בחרתי לסיים דווקא עם שתי התמונות האחרונות של הילדים.

בעיני יש בהן תקווה והשראה.

תקווה כי הייתי שם. הייתי ילדה. בכולנו יש את היכולת להתחבר מחדש לילדים שבנו שרוצים לחוות, להתנסות, ולהיות רק במקומות שעושים להם טוב. והשראה? ההתבוננות בילדים מעניקה תזכורת, דוגמא וכוחות ליישם. יש לי הרגשה שהחיבור לילדים שבנו יעשה לנו טוב וכך גם לילדינו.

***

המרצה סיים את השיעור על אור וחושך עם המשפט: ״אין אור בלי חושך ואין חושך בלי אור.״

את החלק ״אין אור בלי חושך״ הכרתי.

היום אני מבינה את החלק השני - שאת החושך כדאי להאיר. שאת החושך לא תמיד כדאי לגרש ומהר.

לפעמים צריך לתת לו להיות.

למדתי שמאוד עוזר לזהות את הרגש המכווץ, החשוך, ולקרוא לו בשם ספציפי (בניגוד לשם הכללי ״באסה״...). מאוד עוזר לתת לרגש לגיטימציה (במקום להדחיק…), להקדיש זמן ומחשבה כדי להבין מהיכן הוא מגיע (במקום לברוח לוואטסאפ / להעלות תמונה גורפת לייקים / לנשנש מתוקים / לעסוק בכל פעולה אחרת שתקהה את תחושת הבאסה העמומה).

בשנה האחרונה הבנתי לראשונה בחיי שדווקא ההתייחסות לחושך מקרבת אותי לשלם. ועם השיעור הזה, אני מוכנה ומאוד מתרגשת להתחיל את 2017 (פרטים בקרוב ;) ).   

״רק כשאנו אמיצים מספיק לחקור את החושך,

נגלה את העוצמה האינסופית של האור שלנו.״

- דר׳ ברנה בראון

בינואר אשתקד איחלתי לכולנו לצאת מפקק תנועה ולהיות. השנה אני מאחלת לכולנו להבחין באור ולחקור את החושך.

שנה אזרחית מעולה שתהיה!

ליז

3>

** אתגר תודה חדש יוצא לדרך מחר (1.2.2017). מוזמנים להצטרף לקבוצת האתגר בקישור הבא - http://bit.ly/2joxV85