 |
| - אלברט איינשטיין - קרדיט |
כשהשתחררתי מהצבא, נרשמתי למכינה להנדסה שכוללת מתמטיקה ופיזיקה ברמה של 5 יחידות לימוד. לא ידעתי בדיוק מה ארצה להיות כשאהיה גדולה אבל ידעתי שהצלחה בשני המקצועות האלו תשדרג לי את התעודת בגרות ותאפשר לי לבחור, אז זרמתי.
בואו נדבר שניה על פיזיקה. מי לא חושש מהמקצוע הזה? בתיכון שבו למדתי היה נראה שרק התלמידים ״הכי חכמים״ התקבלו למגמת הפיזיקה. זו היתה ממש יחידה מובחרת שתנאי הסף דורשים שליטה שוטפת בשפה ה״פיזיקאית״. עברו כמה שנים מאז התיכון, התחלתי את המכינה ולימודי הפיזיקה פשוט לא זרמו - לא הבנתי על מה המרצה מדבר ואיך לגשת לשאלות. הביטחון שחשבתי שיש לי התערער והציפו אותי מחשבות כמו ״פיזיקה? מה חשבתי לעצמי? הרי לא סתם רק החכמים למדו את זה בתיכון. זה לא בשבילי״. מה שמעניין הוא שהפרשנות שנתתי לכל העניין היתה שאני פשוט צריכה חופש, שהתחלתי ללמוד מהר מידי ושכדאי שאצא לראות עולם כמו כל המשוחררים.
כשסיפרתי בבית שאני מתכננת להקפיא את הלימודים, אבא שלי שאל בשלווה: ״האם את רוצה לקחת הפסקה כי את זקוקה לחופש או בגלל הקושי עם פיזיקה?״ בום. קלע בול. כששמעתי את זה בקול רם הבנתי שמאחורי הרצון לחופש הסתתר ויתור. ויתור הנובע מפחד לכשלון.
מי אוהב להיכשל?
בפוסט הקודם הזכרתי בקצרה את פרופסור קרול דואק, חוקרת מובילה בתחום הפסיכולוגיה. בתחילת דרכה במחקר, היא ניסתה להבין איך אנשים מתמודדים עם כשלון. היא עשתה ניסוי שבו היא נתנה לתלמידים סידרה של פאזלים ברמת קושי עולה, ותיעדה באילו אסטרטגיות הם השתמשו כדי להרכיב את הפאזל, איך הם מרגישים, ומה הם חושבים. היא ציפתה להבחין בשני מצבים: התמודדות או חוסר התמודדות עם כשלון. אבל התגובה של מספר תלמידים הפתיעה אותה -- ככל שהם פתרו פאזלים, נכשלו, הצליחו, והתקדמו ברמת הקושי, הם התלהבו יותר וציינו שהם אוהבים אתגרים. היא מעולם לא חשבה שיש מצב נוסף שבו מקבלים כשלון באהבה.
בספרה מיינדסט (Mindset) פרופ׳ דואק מספרת שהתגלית הזו שינתה את חייה. עד לאותה נקודה היא האמינה שרמת האינטלגנציה היא קבועה -- או שאתה חכם או שלא, והתלמידים האלו האירו את עיניה. התגובה שלהם העידה שהם ידעו שדרך עבודה קשה אפשר לפתח את האינטלגנציה. ומה הכי מדהים? הם אפילו לא חשבו שהם נכשלים. הם פשוט חשבו שהם לומדים ונהיים חכמים יותר.
תיאוריית המיינדסט
פרופ׳ דואק היתה נחושה להבין איזה דפוס חשיבה (מיינדסט) מאפשר לקבל כשלון באהבה. היא גילתה בעשרות שנות מחקר שיש שני סוגים של דפוסי חשיבה: מיינדסט מקובע (fixed mindset) ומיינדסט מתפתח (growth mindset). המיינדסט המקובע מבוסס על האמונה שתכונות בסיסיות כמו אינטלגנציה, כשרון, והיכולת להצליח, הן תכונות מקובעות שלא ניתנות לשינוי. מיינדסט מתפתח מבוסס על האמונה שהפוטנציאל האמיתי שיש לאדם הוא לא ידוע, כי תמיד ניתן לפתח את התכונות האלו בעזרת עבודה ותרגול. ההבנה של המיינדסט המקובע והמיינדסט המתפתח היא קריטית ללמידה כי היא עוזרת לפרש מחשבות, רגשות ואת הדרך שבה אנו בוחרים לפעול.
אילו דפוסי התנהגות מאפיינים כל מיינדסט?
בואו נדבר שניה על פיזיקה. מי לא חושש מהמקצוע הזה? בתיכון שבו למדתי היה נראה שרק התלמידים ״הכי חכמים״ התקבלו למגמת הפיזיקה. זו היתה ממש יחידה מובחרת שתנאי הסף דורשים שליטה שוטפת בשפה ה״פיזיקאית״. עברו כמה שנים מאז התיכון, התחלתי את המכינה ולימודי הפיזיקה פשוט לא זרמו - לא הבנתי על מה המרצה מדבר ואיך לגשת לשאלות. הביטחון שחשבתי שיש לי התערער והציפו אותי מחשבות כמו ״פיזיקה? מה חשבתי לעצמי? הרי לא סתם רק החכמים למדו את זה בתיכון. זה לא בשבילי״. מה שמעניין הוא שהפרשנות שנתתי לכל העניין היתה שאני פשוט צריכה חופש, שהתחלתי ללמוד מהר מידי ושכדאי שאצא לראות עולם כמו כל המשוחררים.
כשסיפרתי בבית שאני מתכננת להקפיא את הלימודים, אבא שלי שאל בשלווה: ״האם את רוצה לקחת הפסקה כי את זקוקה לחופש או בגלל הקושי עם פיזיקה?״ בום. קלע בול. כששמעתי את זה בקול רם הבנתי שמאחורי הרצון לחופש הסתתר ויתור. ויתור הנובע מפחד לכשלון.
מי אוהב להיכשל?
בפוסט הקודם הזכרתי בקצרה את פרופסור קרול דואק, חוקרת מובילה בתחום הפסיכולוגיה. בתחילת דרכה במחקר, היא ניסתה להבין איך אנשים מתמודדים עם כשלון. היא עשתה ניסוי שבו היא נתנה לתלמידים סידרה של פאזלים ברמת קושי עולה, ותיעדה באילו אסטרטגיות הם השתמשו כדי להרכיב את הפאזל, איך הם מרגישים, ומה הם חושבים. היא ציפתה להבחין בשני מצבים: התמודדות או חוסר התמודדות עם כשלון. אבל התגובה של מספר תלמידים הפתיעה אותה -- ככל שהם פתרו פאזלים, נכשלו, הצליחו, והתקדמו ברמת הקושי, הם התלהבו יותר וציינו שהם אוהבים אתגרים. היא מעולם לא חשבה שיש מצב נוסף שבו מקבלים כשלון באהבה.
בספרה מיינדסט (Mindset) פרופ׳ דואק מספרת שהתגלית הזו שינתה את חייה. עד לאותה נקודה היא האמינה שרמת האינטלגנציה היא קבועה -- או שאתה חכם או שלא, והתלמידים האלו האירו את עיניה. התגובה שלהם העידה שהם ידעו שדרך עבודה קשה אפשר לפתח את האינטלגנציה. ומה הכי מדהים? הם אפילו לא חשבו שהם נכשלים. הם פשוט חשבו שהם לומדים ונהיים חכמים יותר.
תיאוריית המיינדסט
פרופ׳ דואק היתה נחושה להבין איזה דפוס חשיבה (מיינדסט) מאפשר לקבל כשלון באהבה. היא גילתה בעשרות שנות מחקר שיש שני סוגים של דפוסי חשיבה: מיינדסט מקובע (fixed mindset) ומיינדסט מתפתח (growth mindset). המיינדסט המקובע מבוסס על האמונה שתכונות בסיסיות כמו אינטלגנציה, כשרון, והיכולת להצליח, הן תכונות מקובעות שלא ניתנות לשינוי. מיינדסט מתפתח מבוסס על האמונה שהפוטנציאל האמיתי שיש לאדם הוא לא ידוע, כי תמיד ניתן לפתח את התכונות האלו בעזרת עבודה ותרגול. ההבנה של המיינדסט המקובע והמיינדסט המתפתח היא קריטית ללמידה כי היא עוזרת לפרש מחשבות, רגשות ואת הדרך שבה אנו בוחרים לפעול.
אילו דפוסי התנהגות מאפיינים כל מיינדסט?
- במיינדסט מקובע מנסים להראות חכמים וכתוצאה מכך נמנעים מאתגרים וממשיכים לעשות רק מה שטובים בו, מוותרים בקלות כשנכשלים או כשמתקשים, לא מאמינים שהשקעה והתמדה יעזרו, מתעלמים מביקורת, ומרגישים מאויימים מהצלחה של אחרים. אנשים עם מיינדסט מקובע משיגים פחות מהפוטנציאל שלהם.
- במיינדסט מתפתח רוצים ללמוד ולהשתפר וכתוצאה מכך מקבלים אתגרים בחיוב, מתמידים כשמתקשים וגם כשנכשלים, מאמינים שהשקעה מועילה כי היא מפתחת מומחיות בתחום, לומדים מביקורת ומהצלחה של אחרים. אנשים עם מיינדסט מתפתח נמצאים במגמת שיפור תמידית ומשיגים יותר.
המיינדסט המתפתח מאפשר לנו לא רק להיות חכמים יותר, אלא גם לפתח אהבה ללמידה. בהתחשב בעובדה שאנחנו כל הזמן לומדים, לא כדאי להנות מהדרך? צריך ״רק״ להאמין שתמיד אפשר להתפתח, להתמיד במה שאוהבים ולממש את הפוטנציאל. מחקרים מראים שמיינדסט מתפתח הוא המפתח להצלחה בכל תחום מספורט לאמנות, מלמידה למנהיגות אז שווה ללמוד איך לפתח את המיינדסט הזה ואיך להעביר אותו הלאה לילדים.
עכשיו, מי שחושב שלהראות חכם זה קל, טועה. אנשים עם מיינדסט מקובע כל הזמן עסוקים בלהוכיח שהם חכמים, מוכשרים מלידה, ושההישגים שלהם באים בקלות. הם גם עסוקים בלחשוב מה חושבים עליהם, ובלקבל מהסביבה טפיחה על השכם. נשמע מעייף... אם כבר משקיעים זמן, לא כדאי ללמוד משהו חדש על הדרך?
אם נחזור שנייה לחוויה שלי עם פיזיקה, עכשיו זה ברור שהיה לי מיינדסט מקובע באותה סיטואציה. לא האמנתי שאני יכולה להצליח אז ניסיתי להמנע מקשיים, ופשוט לוותר כי כנראה ״אין לי את זה״. אם היה לי מיינדסט מתפתח, ההתמודדות היתה שונה, יותר אקטיבית - הייתי מתרגלת יותר, משיגה עזרה, בודקת במה טעיתי ועוד.
אז מה קרה בסוף? החלטתי להמשיך עם הלימודים. למרות שזו לא היתה החלטה פשוטה, בתוך תוכי ידעתי שאם אוותר עכשיו, כנראה גם אוותר להבא. הפחד מלהיכשל בפיזיקה התגמד לעומת הפחד שויתור יהפוך לתחביב ושאף פעם לא אדע מה החמצתי. הלימודים עצמם דרשו השקעה עצומה גם ברמה הפרקטית ובעיקר ברמה המנטלית. הייתי צריכה לשכנע את עצמי שיש דרך ללמוד פיזיקה ושההשקעה תשתלם בסוף. אני שמחה להגיד שהיא השתלמה :)
נקודה לסיום ולקראת הפוסט הבא, היום בתור אמא אני מאוד מתפעלת מהדרך המעצימה שבה ההורים שלי התמודדו עם המצב. הם יכלו להסתנוור מהקושי הנתון ולהגיד שאולי אני לא ״טיפוס ריאלי״ ותכלס, זה מקום לא פשוט להיות בו כי הרי מי רוצה לראות את הילד שלו משקיע ונכשל שוב ושוב? הם קראו את המפה ברגישות מופלאה, האמינו בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי, והאירו את הדרך (תודה אמאבא!). בפוסטים הבאים אכתוב על התפקיד החשוב שיש להורים ומורים בטיפוח מיינדסט מתפתח ועל איך אפשר לשנות את המיינדסט.
אני עוצרת כאן כדי לתת לנושא לשקוע. עד הפוסט הבא, הנה תרגיל בזיהוי המיינדסט המקובע: תחשבו על מצב שבו היה לכם (או לילדכם) מיינדסט מקובע. איך הרגשתם? מה חשבתם? ומה בחרתם לעשות?
עכשיו, מי שחושב שלהראות חכם זה קל, טועה. אנשים עם מיינדסט מקובע כל הזמן עסוקים בלהוכיח שהם חכמים, מוכשרים מלידה, ושההישגים שלהם באים בקלות. הם גם עסוקים בלחשוב מה חושבים עליהם, ובלקבל מהסביבה טפיחה על השכם. נשמע מעייף... אם כבר משקיעים זמן, לא כדאי ללמוד משהו חדש על הדרך?
אם נחזור שנייה לחוויה שלי עם פיזיקה, עכשיו זה ברור שהיה לי מיינדסט מקובע באותה סיטואציה. לא האמנתי שאני יכולה להצליח אז ניסיתי להמנע מקשיים, ופשוט לוותר כי כנראה ״אין לי את זה״. אם היה לי מיינדסט מתפתח, ההתמודדות היתה שונה, יותר אקטיבית - הייתי מתרגלת יותר, משיגה עזרה, בודקת במה טעיתי ועוד.
אז מה קרה בסוף? החלטתי להמשיך עם הלימודים. למרות שזו לא היתה החלטה פשוטה, בתוך תוכי ידעתי שאם אוותר עכשיו, כנראה גם אוותר להבא. הפחד מלהיכשל בפיזיקה התגמד לעומת הפחד שויתור יהפוך לתחביב ושאף פעם לא אדע מה החמצתי. הלימודים עצמם דרשו השקעה עצומה גם ברמה הפרקטית ובעיקר ברמה המנטלית. הייתי צריכה לשכנע את עצמי שיש דרך ללמוד פיזיקה ושההשקעה תשתלם בסוף. אני שמחה להגיד שהיא השתלמה :)
נקודה לסיום ולקראת הפוסט הבא, היום בתור אמא אני מאוד מתפעלת מהדרך המעצימה שבה ההורים שלי התמודדו עם המצב. הם יכלו להסתנוור מהקושי הנתון ולהגיד שאולי אני לא ״טיפוס ריאלי״ ותכלס, זה מקום לא פשוט להיות בו כי הרי מי רוצה לראות את הילד שלו משקיע ונכשל שוב ושוב? הם קראו את המפה ברגישות מופלאה, האמינו בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי, והאירו את הדרך (תודה אמאבא!). בפוסטים הבאים אכתוב על התפקיד החשוב שיש להורים ומורים בטיפוח מיינדסט מתפתח ועל איך אפשר לשנות את המיינדסט.
אני עוצרת כאן כדי לתת לנושא לשקוע. עד הפוסט הבא, הנה תרגיל בזיהוי המיינדסט המקובע: תחשבו על מצב שבו היה לכם (או לילדכם) מיינדסט מקובע. איך הרגשתם? מה חשבתם? ומה בחרתם לעשות?
אם אתם ממש סקרנים, אתם יכולים להיכנס לנעליה של פרופ׳ דואק: תציגו לילדים משחק ברמת קושי עולה ותבדקו איך הם מגיבים כשהם מגיעים לרמה קשה: האם הם רוצים להחליף משחק או שהם ממשיכים לנסות? תתבוננו בלי לשפוט ובלי לנסות לפתור בעיה, המטרה היא רק לזהות את המיינדסט. בהצלחה!
------------
אהבתם? מחכה לשמוע מה דעתכם בתגובות למטה וכמובן שאשמח אם תשתפו :)
מקסים! אהבתי מאוד, כתוב בצורה מעניינת וכל כך נכון.
השבמחקשמחה לשמוע :) תודה רבה.
מחק