יום חמישי, 3 במרץ 2016

שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא


"בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. מצאו שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר, אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה. מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.

כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳ המורה שלו התקשרה אלי פעמיים בשבוע וסיפרה שהוא מרביץ, מרעיש, ושהוא לא מסוגל לשבת. היו צעקות בבית. ישבתי איתו שעות על גבי שעות עם שיעורים והכל בצעקות ובכעס. עד שפתאום הבנתי שמה שיצא ממני זה אמא שלי... ממש לא אהבתי את זה. כששמעתי את המורה אומרת "יש לו פוטנציאל", זה ריסק אותי. המשפט הזה עצר ועדיין עוצר אותי בחיים. תמיד יש לי את החשש הזה שאני לא מספיק טובה, שאני לא אצליח. גם כשהצלחתי, הייתי מופתעת. לא הבנתי איך זה קרה. חשבתי שפשוט היה לי מזל. אני חושבת שאני אף פעם לא ארגיש חכמה מספיק. גם בשיחות עם אנשים אני תמיד מרגישה שאני קצת פחות. לא רציתי שהוא יסבול ויעבור את מה שאני עברתי. אני מאוד שמחה שהתעוררתי בזמן. כשהתחלנו את האבחונים, הוא השמיע המון קולות. חשבתי שאולי הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי. הנוירולוג אמר בצורה חד משמעית שיש הפרעת קשב וריכוז. היה לי ברור מאוד מאיפה זה מגיע. הוא ענה על כל הפרמטרים ונמצא בצד החזק של הסקלה. הוא אובחן בכיתה ב׳. המאבחנת אמרה לי ״תקשיבי, הילד גאון״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״יש לי גאון אחד בבית. אני יודעת מה זה גאון. הוא גאון?״ היא הסתכלה עלי, הוציאה אותו מהחדר ואמרה לי ״תקשיבי לי טוב, הילד הזה גאון. הגענו איתו למבדקים של כיתה ד״. זו פעם ראשונה שבכיתי. הבנתי שאני בכלל לא רואה מה עומד מולי. שאני בעצם מתייחסת אליו וליכולות שלו בזלזול. אני יכולה להגיד היום בדיעבד שלא תמיד הורים יודעים מה הפוטנציאל. לפעמים ההפרעת קשב היא כל כך קשה שאתה בכלל לא רואה שיש איזהשהו פוטנציאל שם. זה נוראי. כי כשזה הילד שלך ואתה לא רואה את זה, זה הכי קשה. אני לא מבינה איך לא שמתי לב שאני חווה דרכו את כל מה שאני חוויתי בילדות. הבנתי כמה אני טועה עם הילד שלי.
״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״

ואז עלתה הסוגיה של הריטלין. בהתחלה לא הבנו מה זה אומר. במשך שנה התגלגלנו איתו לאבחונים ואני רציתי ללכת איתו לפסיכולוגית לראות שאין לזה רקע נפשי, שאין משהו שמחזק את זה. רציתי לוודא שזו רק הפרעת קשב וריכוז. הלכנו איתו לעוד פסיכולוגית ולעוד נוירולוג ובסוף הלכנו לפסיכיאטרית שידועה כאורים ותומים של הקשב וריכוז. אני זוכרת שהיא אמרה לי ״תנסי לעבור את הסוף שבוע בלי משקפי הראייה שלך. תנסי. תנהגי, תקראי, תבשלי בלי המשקפיים״. וככה לאט לאט הבנתי שאולי כדאי לפחות לנסות את הריטלין. הוא התחיל לקחת ריטלין והופתענו מהתוצאות. בהתחלה חשבנו שהוא צריך ריפוי בעיסוק כי הכתב שלו היה חרטומי מצרים, ממש כמו הכתב שלי בילדות, ופתאום זה נעלם. הוא חזר הביתה באיזה יום עם המחברת ושאלתי אותו מי כתבה לו במחברת. הוא אמר לי ״אמא זה הכתב שלי״. לא האמנתי לו. ביקשתי ממנו שיכתוב שוב. פשוט לא האמנתי לו. אחרי חודש שהוא לקח ריטלין עניין אותי לשמוע איך הוא מרגיש. הוא אמר לי ״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״. ואז הבנתי כמה רעש יש אצלי. בעקבות זה, הלכתי גם לאבחון. כמובן שאמרו לי שיש לי הפרעה והתחלתי לקחת גם ריטלין, במיוחד בתקופה שבה למדתי הוראה של מתמטיקה לגיל הרך. הרבה פעמים הוא בוחר שלא לקחת את הריטלין. הוא מרגיש מתי הוא צריך את זה ומתי לא. בכיתה קשה לו לשבת ולהיות קשוב אז הוא לוקח. בחופשות הוא לא לוקח. הוא אומר שזה מונע ממנו לקפוץ ולהשתולל. יש לו את היכולת לווסת. לאט לאט אנחנו מגלים גם מה עוזר. מסטיק מאוד מרגיע אותו. גם לשרבט על נייר ולשבת על כדור קופצני. אלו דברים שמרגיעים באופן מיידי. אז לאט לאט כל אחד לומד מה טוב לו, מה נכון ואיזה כלים יכולים לעזור. אנחנו לומדים ביחד.
״מה לעזאזל מתנה בזה?״

הרעש בראש הוא מטורף. כשאני נפגשת לקפה בחוץ אני שומעת את המנוע של המכונית, אני רואה את האיש שיושב מבעד לחלון ושמה לב מתי הוא אוכל, אני שומעת את זו שליד מדפדפת בעיתון ואני רואה את כל הדברים שמתרחשים מסביב והם בעצימות גבוהה. כל מכונית שעוברת, כל צל שעובר, אני קולטת את כל המידע. בראש יש המון רעש ואני צריכה להיות מרוכזת בתוך שיחה. וזה קשה. הרבה פעמים המחשבות רצות כל כך מהר קדימה שאני כבר לא זוכרת מה רציתי להגיד. אז כשילד יושב בכיתה ומנסה ללמוד ורואה ציפור שעפה מבעד לחלון, ושלילד אחר נפל המחק קשה לו מאוד להתרכז במה שהמורה אומרת. הרעש בראש הוא מאוד גדול. בגלל זה הרבה פעמים אני ממש צריכה שקט. השקט בשבילי הוא כל כך חשוב ודומיננטי, אפילו ברמה שאם לא יהיה שקט מוחלט, דממה כזו שאף אחד לא נושם בה, אני לא יכולה להרדם. ההתמודדות עם הרעש מלווה בהמון סטרס כי יש כל הזמן רשימות, ומחשבות שאני לא אשכח. אני יכולה לקבוע בו זמנית שני דברים אחד על השני ואני לא אשים לב. גם אם הם יהיו כתובים אחד מתחת לשני, אני לא רואה את זה בכלל. זה מביא למצבים ממש לא נעימים. זה יכול להתפרש כזלזול. בבית היה לי קל כי החברות הטובות ידעו מי עומדת מולן. אם קבעתי לצאת לסרט וקניתי כרטיסים להצגה זה היה ברור שזאת אני ושזה לא בכוונה. צריך להיות מאוד יצירתי כדי לפתור את כל הבעיות האלה. המוח חייב להתמודד עם הרבה דברים שאדם רגיל לא צריך להתמודד איתם. אולי זו המתנה? כולם מדברים על זה שהפרעת קשב וריכוז מביאה איתה איזושהי מתנה. הרבה פעמים אני צוחקת ואומרת מה לעזאזל מתנה בזה? מה זה עוזר לי שאני שומעת ורואה כל כך הרבה דברים? זה רק מפריע לי.
״איך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי?״

מבחינה חברתית הייתי מאוד חזקה. גם בספורט. הייתי בכל התחרויות ובכל החוגים האפשריים. אבל לא דאגו לטפח את המקומות שהייתי טובה בהם. אף אחד לא אמר לי ״זה המקום שאת טובה בואי תמשיכי לצייר או זה המקום שאת טובה אני לא מוותרת לך, תמשיכי להיות שחיינית כי את הכי טובה בזה בעולם״. זה לא היה חשוב כי התפיסה היתה שאם אין לזה ציון זה לא שווה. זה לא יוביל אותי לשום מקום.
אבא שלי תמיד היה גאה בי. בכדורסל, בשחייה, ובכל הדברים שהיו מסביב. הוא מאוד ניסה לעודד אותי ולהרים אותי במקומות האלו שהוא ראה שעושים לי טוב. הלימודים פחות הפריעו לו. הוא כנראה הבין שזה לא מה שחשוב. גם הוא בעצמו לא היה תלמיד כזה טוב אבל הוא הצליח בחיים בזכות עצמו. את הפעם הראשונה ששמעתי את אמא שלי אומרת שהיא גאה בי אני לא אשכח. היא הגיעה אלי הביתה וראתה איך הסעתי לחוגים, ארחתי חברים, תקתקתי ארוחת ערב, מקלחות ואז כולם הלכו לישון והיא אמרה לי ״וואו, איך את עושה את זה, אני כל כך גאה בך״. הייתי בשוק. שאלתי ״מה אמרת לי״?. היא אמרה ״שאני גאה בך״. פשוט התחלתי לבכות. היא לא הבינה מה קרה. אמרתי לה שזו פעם ראשונה בחיים שאני שומעת שהיא גאה בי. היא התגוננה כמובן. היא מרגישה שאני מנסה להוכיח אותה, שאני שופטת אותה על משהו ולכן היא לא קשובה. למדתי להשלים עם זה. אבל פתאום גם די הבנתי אותה. זה קרה בזמן האבחון והליווי של הבן שלי. הבנתי למה אמא שלי כעסה עליי כי גם אני כעסתי עליו והיה לי נורא קשה. הרגשתי שאני בסוג של מלחמה יומיומית כי רציתי לראות שהוא מנסה ומתקדם. וכמה אנרגיות השקעתי בזה וחשבתי שלא יכול להיות שהוא כזה מטומטם. זה מה שחשבתי ואז כעסתי על עצמי שאיך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי? זה גרם לי להבין את כל הכעסים ואת הקושי שהיה לאמא שלי איתי. בתקופה שצעקתי על הבן שלי היא אמרה לי ״אל תצעקי עליו כל כך הרבה, זה לא טוב״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״אני יודעת שזה לא טוב אמא, אני זוכרת היטב״. והיתה שם איזושהי הבנה. ראיתי שהיא מצטערת על המקרים האלו. אבל היה לה מאוד קשה לבטא ולהגיד שהיא היתה לא בסדר. הליווי שלו עזר לאיזשהו תהליך של החלמה. בשנתיים האחרונות זה הגיע למצב שהייתי מתקשרת אליה בבוקר אם היה לי יום פנוי ואומרת לה ״אמא מה את עושה עוד חצי שעה? אני באה לאסוף אותך לקפה״. זה היה החלום שלי להיות חברה של אמא שלי. ראיתי חברות שלי מהצד שהן חברות נורא טובות של האמהות שלהן, שהן יוצאות ביחד. אצלי זה היה מן סבל. תמיד הרגשתי שהנה עוד פעם יעבירו עליי ביקורת, עוד פעם יגידו לי שאני לא מספיק טובה. תמיד חשבתי למה אני צריכה את זה? באיזשהו מקום ידעתי שהיא אוהבת אותי. לא היה לי ספק שהיא אוהבת אותי, אבל הדרך שלה היתה קשה. המטרה שלי היום זה להשלים פערים. להשלים את מה שלא היה לי איתה בתקופת הילדות.


״שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא״


בילדות שלי הציונים והלימודים הם אלו שהיו חשובים. כאמא, אני מורידה את החשיבות שלהם למפלס מאוד נמוך כדי שהילדים שלי יבינו מה יותר חשוב בחיים. זה משהו שאני לוקחת מהילדות. לפעמים לקיצוניות אבל לא אכפת לי. הם ילדים חכמים, טובים, הם ישימו לעצמם מטרות בחיים ואין לי ספק שהם יעמדו בהם. אבל אם יש דבר שהם אוהבים ומתמידים בו, בין אם זה ספורט או כל דבר אחר, אני לא אוותר להם. לבן שלי היתה תחרות בטאקוונדו יום לפני מבחן. אמרתי לו שמצידי הוא יכול להוציא 70 במבחן אבל את התחרות הוא לא יפסיד. כי הוא מתמיד בזה כבר שנים ומאוד נהנה מזה. הוא זכה מקום ראשון ודיברנו על זה במשך שבוע שלם שאיזה יופי שהוא הלך בסוף לתחרות ושהוא מתמיד. חשוב לי להעצים את המקומות האלה. כשאני זכיתי במדליה אף אחד לא עשה מזה עניין. בסוף פרשתי מדברים שאני אוהבת כי לא יכולתי להתמודד עם הלימודים תוך כדי. מאוד חשוב לי להדגיש להם שיהיו מאושרים, שיעשו דברים שעושים להם טוב. זה משהו שלא הרגשתי. הרבה פעמים אני כועסת וצועקת, אני בן אדם. אבל מאוד מאוד חשוב לי שהם יקבלו המון חום ואהבה. שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא. זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)

--- קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

יום שלישי, 1 במרץ 2016

הקץ לצביעות



60 יום. 60 יום אני באתגר תודה-יומיומית. אתגר שבו כל יום צריך לקחת כמה דקות ולכתוב על מה אתה רוצה להודות היום. אחרי 30 יום למדתי שהמודעות להבחין בטוב עושה יופי של עבודה. למדתי לחוות רגעים ״רגילים״ בדרך חדשה.
למדתי גם שרגעים קשים הם בעצם הזדמנות. הזדמנות לתת מקום לרגשות, להבין את הקושי האישי ולחמול. הם הזדמנות לתת פרשנות אחרת לסיטואציה. הם הזדמנות לתרגל דרכי התמודדות ולהגיב באופן שונה. עבורי, התובנות האלו היו משמעותיות אז החלטתי להמשיך עם האתגר לחודש נוסף. לקראת סוף האתגר של חודש פברואר, כשעשיתי חשבון נפש, שמתי לב למשהו קצת מטריד. שמתי לב לצביעות. אמנם היא לא מכוונת, אך עדיין לא נעימה.  
*
יום 2: ״מודה על זה שביקשתי עזרה. מודה לגיסי האהוב שעזר לי למצוא באגים בבלוג. מודה לאנשים שאני מכירה אישית, וירטואלית וגם בכלל לא, שעוזרים לי לקדם עשייה. זה מחמם את הלב. מקווה ללמוד לשחרר ולהרגיש יותר נוח במקום הזה.״
כן, אבל… קשה לי לבקש עזרה. אני לרוב מנסה להסתדר בעצמי גם כשהמחיר האישי גבוה. לאחרים - משפחה, חברים, מכרים וגם לזיו, אני תמיד אמליץ לבקש עזרה. בקלות. אני זו ששמחה מאוד לעזור אבל מתקשה מאוד לההעזר. אני תמיד מרגישה שאני מטריחה ומתקשה להפנים שאם הצד השני לא יוכל לעזור, פשוט יגידו לי. אני חושבת ככה כי כשממני מבקשים עזרה, או כל דבר אחר, יש סיכוי גדול שלא אגיד לא. יש סיכוי שאבטל את עצמי כדי לא להיות במקום הלא נעים שאומר לא. לא קראתי לעצמי עכשיו טלית שכולה תכלת. רצון לרצות, מכירים? רק בקואוצ׳ינג שעברתי הבנתי שבמהלך השנים הרצון הזה השתלט עלי. למדתי שמאחורי הרצון לרצות עומד איזשהו פחד מדחייה שהופיע בפנים שונות גם בסיפורים של משתתפים נוספים בקבוצת הקואוצ׳ינג. איזה קטע שאותו רצון ממנו אני מנסה להתנער ושבטח ובטח לא ארצה להעביר הלאה לילדים, משתקף אלי דווקא בתודה. Point taken.  
*
יום 7: ״מודה על החוקר הקטן-גדול שבחיי, אביתר. מודה על זה שהוא מזכיר לי שכל התנסות היא ניסוי.״
יום 9:״ מודה על ההארה שבעתיד אתחרט על דברים שלא עשיתי כלל מאשר על דברים שלא עשיתי טוב…onward! ״
יום 24: ״אני מודה על אביתר בנאי שמזכיר לי ש״פחד הוא רגע״, ש״הלב מבין הלב מדבר״ וש״לפני הגשם יש עננים שחורים״.״
כן, אבל… לפעמים פשוט קשה להתחיל. יש דברים שאני רוצה לעשות שדורשים ממני כל כך הרבה אומץ, כי המחשבות והפחד פשוט משתקים. ככה בדיוק זה נראה:




אבל עם זיו? אני חוזרת על המנטרה מהגן ״זה טוב לנסות״ בכל הזדמנות. כשברור לי שהכוונה של המנטרה זה לנסות עכשיו ולא לעוד חצי שנה. שהכוונה של המנטרה היא בעצם להגיד בצורה מזמינה שהפחד הוא רגע.
*
יום 20: ״אני מודה לאנשים שמצליחים להרגיז אותי. בלי ציניות.
מבחינתי זו האאוריקה ששווה זהב באתגר הנוכחי.
אני מודה על הקואצ׳ינג שעברתי שגרם לי לגדול ממדחיקת רגשות-מבאסים מיומנת, למתבוננת ומקבלת.
ומודה על ההתמדה באתגר, על הקבוצה, ועליכם מודות ומודים יקרים שמעודדים-מאלצים אותי להתמקד בטוב. הללויה!״
כן אבל… הנה אני, מדחיקת רגשות מיומנת, מלמדת את זיו על רגשות. אני דואגת לתמלל לה אותם כמו שכתוב בספר, ומעודדת אותה להגיד איך היא מרגישה בכל סיטואציה. נכון שזה התפקיד שלי ללמד אותה. אבל על מי אני עובדת? היא מתבוננת. היא לומדת ממני לא רק ממה שהיא שומעת אלא גם ממה שהיא רואה. במוקדם או במאוחר היא תשים לב שאני יכולה להגיד ״הכל טוב״ ומיד אחרי להיות מתוסכלת. כי ככה זה מרגיש כשאומרים ״הכל טוב״ על משהו שלא עושה לך טוב... רצון לרצות... במוקדם או במאוחר היא תבין שהדרך שבה אני מתמודדת היא הדחקה.
******
כשהתחלתי עם האתגר לפני 60 יום, חשבתי שזה יעזור לי בעיקר לפתח דפוס חשיבה חיובי ואופטימי יותר. לא הבנתי אז שהאתגר גם יעזור לי להיות... אדם טוב יותר -
כי ההבנה שלי על אמפתיה וחמלה השתכללה, במיוחד כי האתגר נעשה בקבוצה. עם או בלי לדעת, בכל פעם שמישהו כתב על מה הוא מודה, הוא העניק לי מתנה. הרגישות, הפגיעות, והאותנטיות נתנו לי פרספקטיבה חדשה. למדתי שיעור חשוב על קרדיט. איזה כיף זה כשנותנים לך קרדיט? אבל הנה למדתי שיש מקרים שאני שוכחת לתת.  
יום 22: ״היום אני רוצה להודות על מישהי מאוד מאוד מיוחדת.
מישהי עם לב רחב רחב שמקבלת אותי עם כל מורכבותי. מישהי שעם לדעת (וגם בלי) דוחפת אותי קדימה.
מישהי שעוזרת לי לעבד מחשבות ולפתח רעיונות (המזכרת מהאתגר משתכללת בזכותה).
מישהי שמאמינה בי. נקודה. וזה הרבה. מיכל אהובתי, אני מודה על זה שאת בחיי 3>״


חברה שלי בתגובה הוסיפה גם תודה לחברה אחרת, שבזכות עשייתה הכרנו. איך לא שמתי לב? איך שכחתי להודות לאנשים הטובים שבאמצע הדרך? קיבלתי במתנה מודעות מחודשת - להודות למקור. תודה רבה עילית. מזל שיש לך לב כל כך גדול שמבין שאני work in progress. זכיתי בך!
הורה טוב יותר -
יום 11: ״אני מודה על זמן יצירה משותף וכיפי עם זיו .
מודה על זה שפתאום הבנתי שנשאבתי לשגרה שמאפשרת מעט זמן איכות שכזה.
מודה על ההארה הזו ועל ההזדמנות להשתפר..״
אדם שמח יותר -
יום 6: ״פרפרים בבטן - אני מודה על חוויות מרגשות.
על נסיעה באופניים לפארק, מלווה במוזיקת רקע (let it go, ברור) ובקריאות ״אמא מהר יותר״.
לרגע חזרתי לילדות. זה היה מרגש וכיף :)״
אם המטרה זה שהילדים יהיו טובים ממני, אז פתאום יש לי מוטיבציה גדולה יותר לשים קץ לצביעות הלא מכוונת ולשפר את הוורסיה של עצמי.


******
לא יכולתי לסיים עם תודה טובה יותר -
יום 5: ״אני מודה על נקודות שמתחברות. 
מודה על אותם רגעים שבהם התמונה מתבהרת ועל ההתרגשות שזו מביאה איתה.
על ההזדמנות להתבונן אחורה ולהעריך כל נקודה בדרך.
על ההזדמנות להזכיר לעצמי שאת הדברים המשמעותיים מבינים רק בדיעבד ולכן כדאי יותר - to let things be.״


אני ממשיכה עם האתגר גם בחודש מרץ. אתגר חדש יתחיל ב- 1/3. מוזמנים להצטרף לקבוצת האתגר בפייסבוק ״אתגר תודה-יומיומית״.


עוד דבר אחד נוסף…

ביום חמישי הקרוב אשיק פרוייקט מרגש במיוחד. פרוייקט שבזכותו אני זוכה לשמוע סיפורים אישיים של אחרים - סיפורים מרגשים ופגיעים על נקודות שמתחברות מילדות להורות. זה הפרוייקט שמדיר שינה מעיני כבר כמה חודשים. זה הפרוייקט שעליו כתבתי - 
יום 23:״תודה על ההזדמנות לעסוק בעשייה מרגשת, אפילו מרגשת מאוד.
תודה על הדמעות שהציפו את עיני כשנשאלתי היום ״אז מה את עושה כל היום?״.
תודה על זה שהיום שמתי לב פתאום שזה כבר תקופה שהדמעות ״מדברות״.
תודה על התחושה של בטחון-מהול-בפחד שגורמת לי להרגיש טוב עם ההימור על הדרך. ״


הנה הצצה קטנה:



(1/7) בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות לא פשוטה. מאוד מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. נמצא שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר. אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה.
מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.
כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳... זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)


המשך הסיפור וסיפורים נוספים יפורסמו בעמוד הפייסבוק ילדותי השנייה. מוזמנים לעקוב, לתת פידבק, ולשתף עם חברים...
3>



יום שישי, 12 בפברואר 2016

שתשאר חוקר לנצח



ילד אהוב שלי, נולדת חוקר, ואני מקווה לא להפריע. לא להפריע לך ללמוד על העולם בדרך שלך. לא להפריע לך להעלות השערות יצירתיות ולתכנן ניסויים שהם פרי דמיונך הפורה והזך. לא להפריע לך להתנסות עם כל הסובב אותך, ולבחון הכל; את המראה, את המגע, את הריח, הצליל, והטעם. אתה אוסף מידע. אני מבינה. אני מקווה לא להפריע לך כשאתה מצפה וממתין בסבלנות לתוצאות. כי הציפייה מלווה ברגש - אתה בטח מוצף בפרפרים בבטן, אולי חששות, ואפילו דופק מואץ ממה שעומד להתגלות. אני מקווה לא להפריע לך לחוות את התוצאות בהתרגשות ולהסיק מסקנות שהגיוניות לידע שאתה צברת ולקצב שלך. אתה בטח כבר מתכנן את הניסוי הבא. אני מבינה. אני מקווה לא להפריע לך להריץ את אותו ניסוי שוב. כי אולי הניסוי הקודם הצליח ואתה רוצה לבדוק ש-א׳ באמת מוביל ל-ב׳. או, כי אולי אחרי שווידאת ש-א׳ אכן מוביל ל-ב׳, אתה רוצה לחקור את מקרי הקצה. את אותם מקרים שבהם מהלך הניסוי נשמר ורק פרמטר אחד משתנה. החזרתיות חשובה. אתה צריך את הזמן. אני מבינה. אני מבינה כי פתאום נזכרתי בתקופה שבה אני הייתי חוקרת. כשחקרתי במעבדה תאים סרטניים, חלקם ״ידידותיים״ וחלקם אלימים. תאים, שכשהתבוננתי בהם דרך עדשת המיקרוסקופ ראיתי עולם ומלואו. אני זוכרת איך הסקרנות ללמוד מה קורה שם בפנים מילאה אותי במרץ. מרץ ללמוד מה כבר יודעים בספרות המדעית כדי שאוכל להעלות השערות. לתכנן ניסויים. לבחון. לשנות פרמטרים. לחזור. מרץ לחקור. אז - אני מבטיחה להזכיר לעצמי שיש לנו תפיסה שונה; שלי מגיעה עם פילטרים אך שלך עדיין טהורה. 

להזכיר לעצמי שוב ושוב שאתה באמצע ניסוי גדול ושמבחינתך אתה חוקר את האטום. מבטיחה להפריע רק כשמסוכן. מבטיחה ללמוד לחיות בשלום עם הבלגאן. ולזרז אותך רק אם כבר ממש ממש אין זמן. לא לעזור לך אם לא ביקשת. ולא לקרוא לך גאון, למרות שזה על קצה הלשון. מבטיחה להתנצל אם הפרעתי, התערבתי, או הרסתי. מבטיחה להזכיר לעצמי וגם לך ש-
זה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכל,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכל מחכה רק לך. ואבא-אמא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב/ת אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.


(ילד של אבא / מוקי)



יום-הולדת שנה שמח ילד שלי. אני מבטיחה ללמוד מהר את התפקיד שלי במחקר שלך. עכשיו אני באמת מבינה. שתשאר חוקר לנצח. אוהבת מוצ׳ו 3>


יום שני, 1 בפברואר 2016

כשהנוכחות שלך לא אמיתית



IMG_8849.JPG


לעזאזל!


זה מה שהיה לי להגיד ביום הראשון של החופשה המשפחתית.


מצאתי את עצמי הולכת חסרת מנוחה ממקום למקום במלון בזמן שטיילתי-הרדמתי את אביתר.


אל דאגה, שום דבר רציני לא קרה.


כולנו הרגשנו מצויין.


חוץ ממיסטר אייפון. המסכן סבל מקוצר נשימה שנבע מאינטרנט איטי ומקרטע.


אבוי לבושה.


כשהתברר לי שכל מה שתסכל אותי בדקות האחרונות היו פידים שלא מתעדכנים ופוסטים שלא נפתחים (במיוחד כשמדובר בפוסט חדש מהבלוג האהוב ״פן ותלתלים״), הבנתי שלהמשיך להתהלך ממקום למקום כדי למצוא חיבור טוב, ממש לא בא בחשבון.


ורגשות התסכול התחלפו במהרה עם הקלה שאיזה מזל שהתובנה הזו הגיעה בתחילת החופשה. זמן מעולה לפצוח במשמעת אייפון.


למי באמת בא על משמעת בחופשה? בטח שלא לי. במיוחד שיש לי מספיק ״אויבים״ בבופה.


״אעשה את זה קל״, חשבתי. אם כבר חופשה, אז עד הסוף. הכרזתי על חופשה גם מהמכשיר.



דווקא כשהחלטתי להתנתק פתאום שמתי לב עד כמה הנוכחות של מסך אחד קטן ושל עולם וירטואלי אחד גדול, שולטת במציאות. פתאום, כשרק התבוננתי, ראיתי מראות מאוד מעציבים שהמסכים מביאים איתם; לחלקם התוודעתי לראשונה, את חלקם אני גם חווה לצערי (פסיבית או אקטיבית), והיו גם מראות, שאני מקווה לא להיות חלק מהם אף פעם.


חלק מהמראות היותר מטלטלים כללו רגעים שבהם אנשים הופכים שקופים. כשעובדי המלון למשל ברכו ב״בואנוס דיאס״ מחויך את אורחי המלון שחלפו מולם, אך אלו בכלל לא שמו לב לקיומם. לראות מהצד את ההתעלמות הלא מכוונת הזו ואת החיוך של אותם אנשים חביבים נמוג, פשוט מחץ את ליבי :(


גם רגעים משפחתיים שבהם בוחרים להיות לבד ביחד, צצו פתאום בכל מקום.


כשמשפחה של הורים וילדים יושבת לאכול יחד, אך כל אחד יושב מול מסך ונמצא בעולם שלו לבד.


כשסבתא מנסה לשכנע את נכדה הקטן להתנתק קצת מהמסך כי ״אין לנו המון הזדמנויות לבלות יחד בבריכה״.


כשילדים מבקשים מהוריהם אינספור פעמים לשחק יחד בחול ונענים לא פעם ב״עוד מעט״ משמים.  


כל המראות האלו גרמו לי לחשוב על ראיון ששמעתי לא מזמן ברדיו עם פרופסור שרי טרקל מאוניברסיטת MIT שחוקרת כבר כמה עשורים איך הטכנולוגיה מעצבת מערכות יחסים בעידן המודרני.


שלושת הדברים שנחקקו אצלי מהראיון איתה היו: (1) שעוד מעט כדי ללמד ילדים על אמפתיה נצטרך ללמד אותם קודם כל איך לקרוא תווי פנים; (2) שהיכולת לכתוב טקסט תוך כדי יצירת קשר עין עם מי שמולך נחשבת להישג אדיר בקרב ילדים (ממש מעניין אותי לדעת איך הם מרגישים כשהם אלו שעומדים ממול), ו-(3) שהיום צריכים ללמד ילדים שניתן להתמודד עם מחשבות ורגשות לא נעימים לבד, בלי דר׳ סמארטפון.


מתברר שאחת הדרכים הנפוצות להתמודדות היא בריחה לעולם הוירטואלי, עולם שבו ניתן לא רק להדחיק רגשות אלא גם לקבל בוסט לאגו בדמות לייקים, לבבות ותגובות.


אבל זה לא פוסט על טכנולוגיה. אלא פוסט על נוכחות ויש עוד כמה דברים שמונעים ממני להיות נוכחת בהווה.


לפעמים אני מוצאת את עצמי נוכחת עם הילדים פיסית אך הראש לגמרי במקום אחר; מוצף בחלומות בהקיץ, בהרהורים מהיום שעבר ובכלל מהעבר, במחשבות על אומץ ועל איך זה שיום שלם עבר בלי שהעזתי להתחיל להוציא לפועל רעיונות מהמגירה.


הראש מוצף גם בהרהורים על העתיד, במחשבות על ״מה יש לי להפסיד״ ושמחר לבטח יהיה יום פורה יותר. מחשבות על נושאי כתיבה (תומר טוען שאני לגמרי מעופפת כשאני מעבדת רעיונות לכתיבה. אם אכחיש, אשקר..).


אין רגע דל בראשי.   


כל עוד הריחוף שלי לא בא על חשבון אחרים, כל עוד הוא לא בא על חשבון הילדים, המשפחה, החברים או הסביבה, זה לא כל כך מפריע לי.


אך אם להיות כנה, אני יודעת שאותו ריחוף כן משפיע. כי כשאני לא נוכחת, אני מדברת פחות. אני שומעת אך לא באמת מקשיבה, ויוצא שלפעמים אני עובדת (או משחקת בלגו) על אוטומט.


אלו רק חלק מהדברים שאני מודעת אליהם (וחוששת לגלות את מה שאני לא מודעת).

למרות שרגעי הריחוף לא נמשכים הרבה זמן, ראיתי כבר שלא צריך יותר מכמה שניות כדי לגרום למישהו אחר להרגיש שקוף, ואת זה אני רוצה למזער.  


אז מה מחזיר אותי למציאות?


אם היתה אפליקציה שמנטרת נוכחות ומתריעה על ריחוף, היא היתה מקלה מאוד. הייתי רוצה שהיא תתריע לי בזמן אמת, כשאני נוכחת-אבל-לא-נוכחת, וגם שתיתן לי איזה סיכום יומי. אפליקציה עדיין לא פיתחתי, אז אני מנסה כמה מנגנונים שבינתיים עוזרים לי להיות נוכחת.


למען הסר ספק, אני לא משתפת את הרעיונות הבאים כדי להציף רגשות אשם או סיבות להלקאה עצמית. לא בזה מדובר. אני משתפת פה חמישה מנגנונים שעוזרים לי לזהות רגעים שאני מעדיפה שיתנהלו אחרת כדי לשפר את אופן חוויתם.


1. האח הגדול


לא התכנית, אלא הקונספט. שאלה שמהדהדת לי בראש כשאני בבית - ״אם הבית היה מרושת במצלמות והייתי מתיישבת בכל ערב לצפות בהקלטה מהיום שהיה, האם הייתי גאה בעצמי?״. המצלמה הדמיונית שמתעדת עבורי רגעים מהיום, במיוחד את הרגעים שבהם אני עם הילדים או עם אחרים, עוזרת לי פלאים. המודעות אליה עוזרת לי לזהות את הרגעים שבהם אני בורחת בזמן אמת, היא עוזרת לי לחזור חזרה למציאות מהר יותר, וגם עוזרת לי בסוף היום לענות על שתי השאלות הבאות, שמזכירות לי מה חשוב ולמה.   


2. פנקסנות - ״על חשבון מה זה בא?״


כשאני מעבדת בסוף היום את הפלט מהמצלמה הדמיונית, את הרגעים שאהבתי וגם את אלו שבהם ״נתפסתי על חם״ כי ברחתי, אני לא יכולה שלא להרהר בשאלה על חשבון מה זה בא?


כשאני ״רואה״ למשל רגעים שבהם אני לא מדברת כי הפלגתי למחוזות אחרים, אני מזכירה לעצמי שאחד הגורמים שמשפיעים על התפתחות המוח אצל ילדים ועל כישורי השפה שלהם זה חשיפה לתוכן וורבלי. נוט טו סלף - בפעם הבאה שאפליג, לפחות אתמלל את מחשבותי לשפת ילדים.


אותה הפלגה גם באה על חשבון זמן איכות. זמן לשחק משחקים שזיו המציאה - משחק הבדיחות (״כתונת לובשים בבוקר ובגדים בלילה״ זו אחת הבדיחות החזקות שרצות פה :)), משחק הזמזומים (אחד מזמזם שיר והשני מנחש. כשזיו לא מזהה את השיר, היא מבקשת שאזמזם אותו שוב. היא דורשת לתרגל (או לצאת צודקת ;)).


על חשבון זמן לדבר על דברים חשובים כמו איזה מעשה אדיב היה היום בגן? או אילו ירקות ניתן לאצידופילוס מהספר של דודה רווש לאכול היום.


ואם אותה הפלגה גורמת לי לעבוד על אוטומט, היא בקלות יכולה לבוא גם על חשבון זמן לטפח שייכות, להעצים, ולהפגין אהבה. כשאני עובדת על אוטומט, המטרה היא לתקתק; לתקתק ארוחת ערב לילדודס או את המקלחת לאביתר. אבל כשאני יותר נוכחת, ואני מדליקה את זיו על רעיון האסיסטנטית, אני מרגישה שיש הרגשה כללית של יותר; יותר הנאה, דיבורים, חיוכים, חיבוקים, ועוד. 

אני מרגישה שדרך העיבוד הזה, דרך התהליך של ״סגירת חשבונות״, אני לומדת המון. אני לומדת בצורה מוחשית ומאוד אפקטיבית על מה ״הפסדתי״ כשלא הייתי לגמרי נוכחת. עבורי, המודעות להפסד משרתת את הנוכחות יופי.


3. מודעות פרובוקטיבית - ״עוד כמה פעמים יזדמן לי?״


נחשפתי לפרספקטיבה הזו דרך הפוסט The End Tail שפורסם בבלוג Wait But Why. הכותב, טים אורבן, מציע כמה דרכים למדוד חיים של אדם בן 90, ומציג אותן ויזואלית בסוג של ״טבלאות ייאוש״. בהתחלה הוא מציע לעשות זאת לפי יחידות זמן: שנים, חודשים, שבועות, וימים. אח״כ הוא מציע למדוד את החיים לפי פעילויות או אירועים למשל כמה חורפים נשארו לו לחוות?




זו דוגמא יחסית פשוטה כי היא מתרחשת בתדירות קבועה. אך מה לגבי אירועים שיש להם תדירות משתנה? כמו מערכות יחסים?


ואז הוא כותב על הוריו. תחת ההנחה האופטימית שהוריו יחיו גם הם עד גיל 90, ובהנחה שהם ימשיכו להתראות 10 ימים בשנה, הוא הגיע למסקנה שנשארו להם 300 ימים לבלות יחד. זה פחות מהזמן שהם בילו יחד בכל אחת מ-18 השנים הראשונות לחייו. למרות שאתה לא בסוף החיים, יכול להיות שאתה ממש קרוב לסוף הזמן עם יקירייך. עבורו, כשהוא סיים את התיכון הוא כבר ״ניצל״ 93% מהזמן עם הוריו. ועכשיו, הוא בקצה הזנב, וכל מה שנותר לו זה להנות מ-5% מהזמן שנותר להם יחד. כל הסיפור (העצוב) הזה נראה כך:




למרות שהפרספקטיבה שהוא מציע מעציבה, ואפילו מעציבה מאוד (במיוחד למי שגר רחוק), אני מוצאת שהיא עוזרת לי לתעדף יותר טוב ולתכנן שהזמן שאני כן זוכה לבלות עם יקיריי, יהיה איכותי ומשמעותי.  


4. מדיטציה


המדיטציה, כמו האח הגדול, גם עוזרת לי לחזור מהר יותר למציאות. תרגול קבוע של מדיטציה מאפשר למחשבות לזרום בקלות, לנקות את הראש ממחשבות שונות ולהתמקד במה שקורה כרגע. אלו אגב רק חלק מיתרונות המדיטציה. אקדיש לנושא פוסט נפרד כי יש מחקר מרתק בתחום שבוחן את ההשפעה שיש למדיטציה על המוח; השפעה שמתבטאת ביכולת טובה יותר ללמוד, בהפחתת חרדה, העלאת קשב וריכוז, התמודדות טובה יותר עם רגשות ועוד.  


5. תודה יומית


כפי ששיתפתי בפוסט ״אאוריקה ששווה זהב״, תרגול יומי של הכרה בטוב מאוד עוזר לי להיות נוכחת:


״למדתי שהמודעות להבחין בטוב העצימה את הערך לדברים הקטנים והוסיפה מימד מיוחד לחוויתם. היה לי קול בראש שאמר - ״יש מצב שהיופי של הרגע הזה, שקורה ממש עכשיו, יהיה התודה היומית. אם זה כך, תניחי לכל שאר המחשבות, הגירויים, האייפון.. ותהני מהרגע הזה״.
בלי לתכנן, זכיתי לחוות כל כך הרבה רגעים ״רגילים״ בדרך חדשה. בדרכו של תינוק החווה אותם לראשונה.״


מזכירה לכם שאתגר #תודה_יומיומית חדש התחיל היום (בראשון לפברואר). אם בא לכם לאמן את המוח להבחין בטוב ועל הדרך לעזור לי לקדם רעיון, מוזמנים לההצטרף לקבוצת הפייסבוק ״אתגר תודה-יומיומית״. הזהב מובטח! 


אני מקווה שהרעיונות הללו יעוררו מחשבה ויעודדו אתכם למצוא מנגנוני נוכחות שיעבדו עבורכם.

לסיום, כשחזרתי לקרוא את ״יום חופש״, אותו פוסט שפספסתי, למדתי מחברתי תום ציטוט חדש של דר׳ מרתין לותר קינג שאומר:


"השאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים."


מקווה שעוד הרבה. אבל בוחרת להתחיל בהכי פשוט, בלהיות נוכחת באמת.
----------------------

אשמח לשמוע אלו מחשבות הפוסט הזה העלה בכם וללמוד על רעיונות נוספים שעוזרים לכם להיות יותר נוכחים.

ניתן לקבל עדכונים על הפוסטים הבאים דרך קבוצת הפייסבוק ״ילדותי השנייה״ או באמצעות המייל.