תהיה מי שאתה רוצה להיות

״קראו לי על שם אח של אמא שלי שנהרג בצבא. לא הכרתי אותו אבל זה מאוד השפיע על החיים שלי. אני חושב שתפסתי מקום מיוחד בחיים של סבא וסבתא. אני זוכר שהלכתי אליהם יום יום אחרי בית הספר ואכלנו יחד צהריים. היינו מאוד קרובים. אני וסבא היינו יושבים להכין שיעורים והוא היה מסביר לי דברים. הייתי חנון ודי אהבתי ללמוד. סבא היה מורה למתמטיקה וההצלחה שלי בלימודים היתה מאוד חשובה לו. היא היתה חשובה גם לסבתא ולהורים שלי.

התפיסה שלהם לגבי הצלחה שונה מהתפיסה שיש לי היום לגבי זה. מבחינתם, הצלחה זה ציונים טובים, אוניברסיטה, עוד פעם ציונים טובים, ועבודה מסודרת. ככה חינכו אותי. אני לא חושב שההורים שלי היו מקבלים אמירה כמו ״אני הולך להשקיע שנתיים כדי לנסות להיות שחקן כדורגל״. זה לא מתוך חשש שאני לא אגיע להישגים אלא פשוט כי זה לא הסתדר עם התפיסה שהיתה להם לגבי הצלחה.

בדיעבד אני מבין שהמקומות שבהם הצלחתי, היו המקומות בהם הם רצו שאני אצליח. אני מניח שהיה לי חשוב לרצות אותם ולהיות מי שהם רוצים שאני אהיה. כנראה בגלל הדוד. זה ממש לא היה באופן מודע של למלא את המקום שלו, אבל אני כן מרגיש שהוא היה שם. התמונה שלו תמיד היתה על הקיר ודיברנו עליו המון - על כמה טוב הוא היה במתמטיקה וכמה טוב הוא היה בכדורגל. רק לפני חמש שנים, כששמעתי בטקס יום הזיכרון מישהו אחר מספר סיפור דומה על דוד שלא זכה להכיר, הבנתי איזו השפעה היתה לזה על החיים שלי. לא יודע אם לשלילה או לחיוב אבל זה בהחלט השפיע.

אני מקווה שהילדים שלי יוכלו להיות פחות פרקטיים ממני. הייתי רוצה שהם יעיזו יותר, שיהיו יזמים. זה משהו שמפריע לי בעצמי וזה משהו שאני עובד עליו ומנסה לשנות אותו. היום אני מקבל החלטות קריירה יותר אמיצות שמובילות אותי למקומות עם יותר אחריות. הייתי רוצה שהילדים שלי יעשו דברים מחוץ לקופסא, שיהיו פחות מרובעים ממה שאני הייתי. שיוכלו לעשות הכל.

בגלל רגשות אשם, אני הרבה פעמים מוותר להם.

אני רוצה שהילדים ידעו ויזכרו שאני אוהב אותם. באופן מודע אני עושה המון דברים כדי להפגין אהבה - אם זה חיבוקים ונשיקות לפני שהם יוצאים מהבית, זה שאני שוכב לידם לפני השינה ואני גם אומר להם ״תדעו שאני מאוד אוהב אתכם, אני דואג לכם ואתם מאוד חשובים לי״. זה נובע מרגשות אשם שיש לי בגלל נסיעות עסקים. כשאני חושב על זה שאני לא נמצא איתם, אני מוטרד ממה הם יזכרו.

בגלל רגשות אשם אני לא אוהב את הלוגיסטיקה של הערב. הארוחה והמקלחת מתישים אותי כי כשאני מגיע הביתה, אני מתבאס לריב על ״למהאתה לא אוכל?״. אני דואג להם ורוצה שהם יאכלו טוב ובריא. לדעתי זה משדר בסוף אהבה אך זה גם יוצר הרבה מתחים. בגלל רגשות אשם, אני הרבה פעמים מוותר להם. חשוב לי שהזמן שלנו יחד יהיה איכותי. בגלל זה אני אוהב להיות איתם אחד על אחד. אני הרבה יותר נהנה מהם כשאני לא עם שניהם. כשאני עם אחד מהם אני שם בשבילו ובשבילי, כשאני עם שניהם אני חושב ״בואו נראה שאנחנו יוצאים מזה בחיים״ וזה מרגיש לי כמו בייביסיטר.

אני רוצה שידעו שהם לא צריכים לרצות אותי.

אני מאוד אוהב ללכת איתם לבריכה. זה מוציא אותם מהאוירה שלהם ושם אותם במקום אחר. אני זוכר שכילד ביליתי המון זמן עם אבא שלי בבריכה. בימי שבת היינו הולכים קבוע לבריכה, שוחים, משחקים, משתוללים, משפריצים מים, אוכלים וחוזרים הביתה. כשאני נזכר בזה, אני מבין שמה שאני עושה עם הילדים שלי בבריכה מאוד דומה למה שאבא שלי היה עושה איתי. זה כיף. אני גם משחק איתם מלא כדורגל. אני תמיד אוהב את זה בהתחלה ובאיזהשהו שלב זה מתחיל לשעמם לי. אני אוהב גם דברים יותר רגועים כמו להקריא להם סיפור ולראות איתם סרטים. פעם בכמה זמן אנחנו מביאים סרט ומכינים פופקורן. עם כל זה שלא מדברים, יש אינטימיות מיוחדת שבה אנחנו יושבים ביחד שקטים וצופים בסרט.

לפני שהם הולכים לישון אני שוכב לידם במיטה ומדבר איתם. אני מוצא בעשר-עשרים דקות האלו רמת אינטימיות גדולה שאני מאוד אוהב. בכנות, לוקח להם זמן להרדם וזה גם מפריע להם לישון כי אני נאלץ לעבור בין המיטות שלהם כמה פעמים, ונוצרת תלות, והם מתעוררים בלילה, ושואלים איפה אבא, ויש את כל הבעיות שמסביב. אבל מעבר לבעיות, אני מאוד נהנה מזה.

אחרי שהם כבר נרדמו אני שוב הולך לדבר איתם. אני חושב שאני עושה את זה יותר בשבילי מאשר בשבילם. אני אומר להם כמה אני אוהב אותם, איזה יפים הם, איזה חכמים הם ומשבח אותם על זה שהם ניסו ולמדו. אני אומר להם שאני גאה בהם גם כשהם מצליחים וגם כשהם לא ושתמיד אני אהיה גאה בהם ואהיה שם לעזור להם, לא משנה מה הם יבחרו לעשות. אני רוצה שידעו שהם לא צריכים לרצות אותי. למרות שאני מאוד משתדל להיות מודע לזה, כנראה שבסוף אני כן מפיל עליהם את הציפיות שלי.

חשוב לי שהוא יוכל לעשות הכל ושלא ירגיש שמשהו שמגביל אותו.

הבן הגדול מפחד מהרבה דברים: הוא מפחד מכלבים, מפחד להתגלש במגלשות מים, מפחד מסוסים, מגובה, ומכאב. אני לא מצליח להתאפק מלהתעמת איתו ולדחוף אותו לעשות את הדברים האלה. אני זוכר שהכרחתי אותו לעלות לרכבת הרים והוא ירד בוכה. זה גמר אותי. מאוד מאוד כאב לי. הציפייה שלי היתה שהוא יעלה לרכבת הרים, יתגבר על הפחד, וייצא שמח. אבל ראיתי שזה מאוד הפחיד אותו ושהתקבלה תוצאה הפוכה. התחרטתי שעשיתי את זה. היום אני מודע לזה יותר אבל אלו המקומות שבהם אני מפיל עליו את הציפיות שלי כי חשוב לי שהוא יוכל לעשות הכל ושלא ירגיש שמשהו שמגביל אותו.

לאחרונה אני חושב שמצאתי לזה פתרון. אמרתי לילדים שכל אחד מאיתנו יבחר אתגר - משהו מפחיד או שקשה לעשות. הרעיון היה שנקבע מטרה כדי שנוכל להצליח. האמצעי, בן החמש, בחר להתנהג יותר יפה בגן. זה אתגר שאני מאוד שמח שהוא בחר. הגדול בחר לא לפחד מכלבים. אני בחרתי להצליח להתעורר מוקדם ולהיות מוכן כל בוקר לפני שהם מתעוררים. כל פעם שהגדול רואה כלב הוא מנסה ללטף אותו ורואה שזה לא מפחיד. אבל עדיין, אם כלב רץ אליו הוא מפחד ובורח ממנו. הבנתי שזו הנפילה של האתגר כי הוא לא באמת יפסיק לפחד מכלבים. בסוף יוצא שהוא בוחר אתגר ולא מצליח בו ואני לא רוצה שזה יקרה. עכשיו הקטנו את האתגרים כדי שיהיה יותר קל להצליח בהם. אמרתי לו שזה בסדר לפחד מכלבים וסיכמנו שהאתגר יהיה ללטף כלבים. דיברנו על זה שהאתגר לא חייב להיות קשור בפחד. הוא יכול לבחור אתגר של לקרוא ספר ביום או להצליח בחמש הקפצות של כדור על הרגל. אני מנסה את זה ואני חושב שזה יכול לעבוד טוב.

ביומולדת האחרון של הגדול עברה בי מחשבה לכתוב לו שאני שמח שהוא הבן שלי ואני מאחל לו שהוא יהיה תלמיד מצטיין אבל לא חנון, שיצליח עם בנות אבל שידע להתייחס אליהן בכבוד, שיהיה ספורטאי מצטייין אבל שידע לנצח וגם להפסיד ועוד כל מיני ציפיות שיש לי ממנו כי אני רוצה שהוא יהיה הכל. אני טיפוס מאוד הישגי ואני מאוד משתדל שהוא לא יראה את זה. בסוף הברכה חשבתי לכתוב - אבל בלי לחץ. תהיה מי שאתה רוצה להיות.״

זו ילדותי השנייה, אבא לשלושה (7.5, 5, חצי שנה)

---

קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הצטרפו לילדותי השנייה

היא דור העתיד

״גדלתי בישוב מבודד באמצע שום מקום. היו בישוב עוד ארבעה ילדים בשכבת גילי. לרוב הרגשתי לבד וכל הזמן חיפשתי מה לעשות. אני זוכר שאהבתי לשחק, לבנות דברים ולפרק. את הורי אני לא ממש זוכר בתקופה הזו כי הם עבדו מאוד קשה וחזרו הביתה מאוחר. אפשר להגיד שגידלתי את עצמי לבד ובאיזשהו שלב התכנסתי בעצמי. היום אני לא מרגיש קרוב להורים. אמנם אנחנו מתראים בסופי שבוע, אבל אני לא מרגיש מחובר. כאבא זה די עצוב לי שאני לא ממש זוכר אותם בילדות שלי.

בילדות אהבתי לבנות בלגו. אפשר להגיד שהלגו השפיע על החיים שלי. אחת לכמה זמן אבא שלי הגיע והביא לי לגו במתנה והרגעים האלה חרוטים לי עד היום בזיכרון. הייתי משחק שעות על גבי שעות, עד שהגיע המחשב. אהבתי לשחק במשחקי אסטרטגיה שדורשים המון מחשבה יצירתית ותכנון כדי לנצח ולכבוש את העולם.

אני לא זוכר שהיה שלב בילדות שהרגשתי שההורים שלי אוהבים אותי

בתקופת התיכון עברתי ללמוד בעיר ופתאום מעגל החברים גדל. עדיין חייתי בבועה של ישוב קטן שבו אני מכיר רק כמה עשרות אנשים וזה מה שחשבתי שיש בכל העולם. כשהגעתי לצבא פתאום ראיתי גדודים של אנשים בגילי. אני זוכר שהייתי בשוק טוטאלי. חשבתי ״איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה אנשים, בגיל שלי, בארץ?״ השלכתי את זה על כל העולם. הבנתי שאני בספינת חלל ענקית ושלא הייתי מודע לכל הדברים האלו. הבנתי שחייתי בבועה והיא התנפצה. רק אז הבנתי שהייתי סגור כל הזמן. מאז, כמו במשחקי המחשב, נכנסתי למרוץ חימוש בידע וכשרונות כדי לזכות ביתרון על המתחרים הרבים שפתאום גיליתי. הפכתי פתאום מתלמיד גרוע לתלמיד מצטיין בכל התחומים.

אני לא זוכר שהיה שלב בילדות שהרגשתי שההורים שלי אוהבים אותי. אני מפצה על הילדות שלי עם הילדים. כשאני חוזר הביתה אני מנתק הכל ונמצא איתם עד שהם הולכים לישון. אני משתדל לתת להם את כל כולי כדי שיהיו להם כמה שיותר חוויות מהגיל הזה ומההורות שלי וכמובן, להכין אותם לעולם האמיתי על ידי הקניית כשרונות וידע לא פורמלי. זה הצורך שהיה לי כילד ואלו התובנות שגיליתי במהלך השנים.

אני יושב עם הבת הגדולה שלי ומשקיע זמן. אני מנסה ללמד אותה על החיים ושואל אותה מה היא חושבת על כל מיני דברים. כשאנחנו יוצאים יחד לפארק, אני נותן לה משימות כמו לחפש אותיות, מילים, צבעים וחפצים או שאני נותן לה משימות ספורטיביות כמו להתגלש במגלשה, לטפס בסולמות, לקפוץ על רגל אחת ועוד. אני מסביר, נותן הנחייה והיא עושה אותה. אותי לא הנחו בילדות. היא מאוד מתלהבת למצוא ולעשות דברים ולהגיד לי שהיא מצליחה. אני חושב שזה גורם לנו להיות בקשר יותר טוב.

זה די קשה לא להתערב

היא אוהבת לבנות בלגו. הבאתי לה את אוסף הלגו שהיה בילדות שלי והראתי לה איזה דברים בניתי. יש שם יצירה אינסופית. חלק מהחלקים בני כמעט 30 שנה. למען האמת אני לא יכול לראות את הלגו יותר בגלל הכמות העצומה שיש לנו בבית. לפעמים אני קונה לגו כי היא אוהבת לבנות לבד עם ההוראות אבל כבר אין לי מקום איפה לשים אותו. לא חלמתי שאגיע למצב הזה כי בילדות רק רציתי שיהיה לי יותר ויותר.

אנחנו יושבים לבנות יחד אבל כל אחד בונה לבד. זה נותן לה את המוטיבציה לעשות דברים. אני מסתכל ונותן טיפים אבל לא מתערב. זה די קשה לא להתערב במיוחד כשאני רואה שהיא לא מחזקת את החלקים או כשאני רואה דברים שאפשר לעשות יותר טוב. בשלב כלשהו אני רוצה שהיא תגלה את הטעויות לבד ותלמד שהיא יכולה לשפר ולהשתפר. היום היא יכולה לשבת שעתיים-שלוש בחדר ואני לא שומע ממנה בכלל. היא בונה ולרוב לא מתייאשת. בסוף היא באה להראות לי מה היא עשתה. היו פעמים שהיא התייאשה. כשהגיעה ערכה חדשה למשל, היא ביקשה להרכיב לבד ואחרי כמה ניסיונות אמרה שהיא לא מצליחה. גיליתי שהיא הרכיבה הפוך, הראתי לה את הטעות והיא המשיכה.

לאחרונה עברנו ממשחקים ללימודים. אני מסביר לה שאם היא תלמד עכשיו זה יפתח לה אפשרויות והיא תוכל לעשות המון דברים. היא גם שואלת אותי הרבה שאלות על איך דברים עובדים ולמה דברים קורים, אז עכשיו אנחנו לומדים כל יום במשך שעה קריאה וכתיבה. אני נותן לה לבחור איזה נושא ללמוד. היא בוחרת ספרון לקריאה ואנחנו מתקדמים לפי זה. אני גם דואג לתת לה צ׳ופרים. כל פעם שאנחנו מסייימים נושא אנחנו הולכים לחנות ספרים והיא בוחרת ספר חדש. לדוגמא, לא מזמן היא סיימה סדרה של ספרי קריאה אז עשיתי לה מנוי לעיתון ילדים.

כשאני עובד היא באה לשבת לידי ואומרת שהיא רוצה לעזור לי. אני נותן לה לעשות דברים והיא פשוט מחקה כל דבר שאני עושה. אני מאמין שכמה שלא נשקיע, בסוף הילדים יצאו כמונו. לכן כדי שהם יצליחו, אנחנו צריכים להשקיע הרבה בעצמנו, להצליח, ולשמש דוגמא אישית. אני רוצה שהיא תחשוב לבד ותעשה, וזה מדהים בעיני שפתאום היא מתחילה לפתח דעות ומחשבות משל עצמה. מהרגע שהיא הצליחה להחזיק מברג ביד החלטתי להביא לה משחקים שיכולים לפתח אותה. אני מחכה לראות מה היא תמציא. היא דור העתיד.״

זו ילדותי השנייה, אבא לשניים (5.5, שנה)

---

קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הצטרפו לילדותי השנייה

היום אני בוחרת ללמד

״קיבלת ציון טוב במצגת בגלל העיניים היפות שלך״. תודה לעיניים שהביאוני עד הלום.  

[בראיון עבודה] ״את היית מדריכת חי״ר? באמת עבדת באבטחה? את נראית כל כך עדינה״. האמממ... זו שאלה? מה זה אומר?

[כשרק עברנו לארה״ב ועדיין לא היה לי אישור עבודה] ״אם את לא יכולה לעבוד למה שלא תביאי ילדים?״ באמת המלצתם לי, בתקופה מאוד ״יציבה״ בחיי, לבחור במקצוע הכי מחייב והכי מאתגר אבר? ועוד כברירת מחדל? ברור שילדים זה שמחה. אבל זה גם עוד כמה דברים בדרך.

״מתי את אוספת את הילדים? בחמש? מסכנים הילדים״. תודה על הרגישות. עד היום אני נלחמת ברגשות האשמה.

״איך רזית. זה ממש לא מחמיא לך. את נראית חולה״. מעולם לא הרגשתי בריאה יותר. תודה ששאלתם.

זה מקבץ קטן מהפנינים ששמעתי בעבר. מאנשים קרובים ומאנשים שאני כלל לא מכירה. מגברים, אבל גם מנשים.

אני מאמינה שחלק מההערות נאמרו בצחוק ובלי כוונה לפגוע. אבל אני? לא אמרתי כלום. לא אמרתי כי זה הביך אותי. כי התביישתי. כי נתפסתי לא מוכנה. כי הדחקתי.

אז היום, ביום האישה, אני בוחרת ללמד.

היום אני רוצה להניח שאנשים פשוט לא מודעים עד כמה ההערות האלו, גם אם הן נאמרות בצחוק, נצרבות בזכרון.

היום אני רוצה לספר איך זה מרגיש להיות בצד השני ולשתף שההתמודדות עם ההערות האלו דורשת משאבים פנימיים שהייתי שמחה לנתב למקומות אחרים.

היום אני בוחרת להציע אלטרנטיבות שהייתי שמחה מאוד לשמוע, ושמחה אפילו יותר שבתי תשמע בעתיד -

״קיבלת ציון טוב במצגת. איך עשית את זה?״ עשיתי הרבה. קראתי המון מאמרים. ניתחתי תוצאות. התייעצתי עם עמיתים. ראיינתי מומחים. העברתי את המצגת לחברים ולעצמי אינספור פעמים. אה, גם השתדלתי לנשום כי הייתי בלחץ מטורף.    

״אני רואה שהיית מדריכת חי״ר ושעבדת באבטחה. את יכולה לספר לי על זה?״ יותר מאשמח. כי בצבא למדתי דבר או שניים על מנהיגות. שם הבנתי שידע זה כוח. שידע, יחד עם דוגמא אישית היו הדרך הכי אפקטיבית למזער את הפקפוק והדעות הקדומות שהיו לקומץ של חי״רניקים בדבר היכולת של ׳בנות׳ ללמד ׳לוחמים׳.  

מתי את אוספת את הילדים? בחמש? מה אתם אוהבים לעשות יחד? כיף. והמון! בהתחלה היה קשה להסתגל אבל למדנו להתייעל ולהנות מהזמן איכות יחד - ללכת לפארק, לקרוא ספרים, לצייר, לרקוד ולשיר בקולי קולות, להכין ארוחת ערב יחד ולפעמים גם סתם להתבטל.

את לא עובדת עכשיו... איך רזית… איך את מרגישה? באמת שאי אפשר לטעות עם השאלה הזו.  

היום אני מבקשת מכולנו, נשים וגברים כאחד, להתעניין. במקום לנסות לעניין אחרים במה אנחנו חושבים, פשוט להתעניין ולשאול - איך אתם מרגישים? מה אתם חושבים? זה לא רק נעים יותר אלא גם מעצים. וזה רלוונטי גם לילדים.

ולסיום, חוץ מאותנו, הילדים הגדולים, היום אני גם בוחרת ללמד את בתי, אוטוטו בת 4, שהיא יכולה לעשות הכל כי יש לה מוח שהוא כל יכול -

יש לנו מוח בראש ויש בו המון כוחות-על מאוד מיוחדים.

יש כח-על שעוזר לנו לעשות דברים.

גם דברים קלים, וגם קשים. גם דברים מוכרים וגם דברים חדשים.

יש כח-על שעוזר לנו לזכור.

יש כח-על שעוזר לנו לבחור.

יש כח-על שעוזר לנו למצוא פתרונות.

גם כשלא מצליחים וגם כשמרגישים רגשות לא נעימים.

וחוץ מכח-על ללמוד, יש לנו גם כח-על ללמד.  

כי יש לנו מוח והוא כל יכול.

לטובת הדור הבא אני מקווה שנמצא את האומץ לדבר ולספר.

שיהיה לנו את האומץ ללמד.

מוזמנים לשתף.

 

שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא

"בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. מצאו שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר, אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה. מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.

כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳ המורה שלו התקשרה אלי פעמיים בשבוע וסיפרה שהוא מרביץ, מרעיש, ושהוא לא מסוגל לשבת. היו צעקות בבית. ישבתי איתו שעות על גבי שעות עם שיעורים והכל בצעקות ובכעס. עד שפתאום הבנתי שמה שיצא ממני זה אמא שלי... ממש לא אהבתי את זה. כששמעתי את המורה אומרת "יש לו פוטנציאל", זה ריסק אותי. המשפט הזה עצר ועדיין עוצר אותי בחיים. תמיד יש לי את החשש הזה שאני לא מספיק טובה, שאני לא אצליח. גם כשהצלחתי, הייתי מופתעת. לא הבנתי איך זה קרה. חשבתי שפשוט היה לי מזל. אני חושבת שאני אף פעם לא ארגיש חכמה מספיק. גם בשיחות עם אנשים אני תמיד מרגישה שאני קצת פחות. לא רציתי שהוא יסבול ויעבור את מה שאני עברתי. אני מאוד שמחה שהתעוררתי בזמן. כשהתחלנו את האבחונים, הוא השמיע המון קולות. חשבתי שאולי הוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי. הנוירולוג אמר בצורה חד משמעית שיש הפרעת קשב וריכוז. היה לי ברור מאוד מאיפה זה מגיע. הוא ענה על כל הפרמטרים ונמצא בצד החזק של הסקלה. הוא אובחן בכיתה ב׳. המאבחנת אמרה לי ״תקשיבי, הילד גאון״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״יש לי גאון אחד בבית. אני יודעת מה זה גאון. הוא גאון?״ היא הסתכלה עלי, הוציאה אותו מהחדר ואמרה לי ״תקשיבי לי טוב, הילד הזה גאון. הגענו איתו למבדקים של כיתה ד״. זו פעם ראשונה שבכיתי. הבנתי שאני בכלל לא רואה מה עומד מולי. שאני בעצם מתייחסת אליו וליכולות שלו בזלזול. אני יכולה להגיד היום בדיעבד שלא תמיד הורים יודעים מה הפוטנציאל. לפעמים ההפרעת קשב היא כל כך קשה שאתה בכלל לא רואה שיש איזהשהו פוטנציאל שם. זה נוראי. כי כשזה הילד שלך ואתה לא רואה את זה, זה הכי קשה. אני לא מבינה איך לא שמתי לב שאני חווה דרכו את כל מה שאני חוויתי בילדות. הבנתי כמה אני טועה עם הילד שלי.

״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״

ואז עלתה הסוגיה של הריטלין. בהתחלה לא הבנו מה זה אומר. במשך שנה התגלגלנו איתו לאבחונים ואני רציתי ללכת איתו לפסיכולוגית לראות שאין לזה רקע נפשי, שאין משהו שמחזק את זה. רציתי לוודא שזו רק הפרעת קשב וריכוז. הלכנו איתו לעוד פסיכולוגית ולעוד נוירולוג ובסוף הלכנו לפסיכיאטרית שידועה כאורים ותומים של הקשב וריכוז. אני זוכרת שהיא אמרה לי ״תנסי לעבור את הסוף שבוע בלי משקפי הראייה שלך. תנסי. תנהגי, תקראי, תבשלי בלי המשקפיים״. וככה לאט לאט הבנתי שאולי כדאי לפחות לנסות את הריטלין. הוא התחיל לקחת ריטלין והופתענו מהתוצאות. בהתחלה חשבנו שהוא צריך ריפוי בעיסוק כי הכתב שלו היה חרטומי מצרים, ממש כמו הכתב שלי בילדות, ופתאום זה נעלם. הוא חזר הביתה באיזה יום עם המחברת ושאלתי אותו מי כתבה לו במחברת. הוא אמר לי ״אמא זה הכתב שלי״. לא האמנתי לו. ביקשתי ממנו שיכתוב שוב. פשוט לא האמנתי לו. אחרי חודש שהוא לקח ריטלין עניין אותי לשמוע איך הוא מרגיש. הוא אמר לי ״אמא, סוף סוף יש לי שקט בראש״. ואז הבנתי כמה רעש יש אצלי. בעקבות זה, הלכתי גם לאבחון. כמובן שאמרו לי שיש לי הפרעה והתחלתי לקחת גם ריטלין, במיוחד בתקופה שבה למדתי הוראה של מתמטיקה לגיל הרך. הרבה פעמים הוא בוחר שלא לקחת את הריטלין. הוא מרגיש מתי הוא צריך את זה ומתי לא. בכיתה קשה לו לשבת ולהיות קשוב אז הוא לוקח. בחופשות הוא לא לוקח. הוא אומר שזה מונע ממנו לקפוץ ולהשתולל. יש לו את היכולת לווסת. לאט לאט אנחנו מגלים גם מה עוזר. מסטיק מאוד מרגיע אותו. גם לשרבט על נייר ולשבת על כדור קופצני. אלו דברים שמרגיעים באופן מיידי. אז לאט לאט כל אחד לומד מה טוב לו, מה נכון ואיזה כלים יכולים לעזור. אנחנו לומדים ביחד.

״מה לעזאזל מתנה בזה?״

הרעש בראש הוא מטורף. כשאני נפגשת לקפה בחוץ אני שומעת את המנוע של המכונית, אני רואה את האיש שיושב מבעד לחלון ושמה לב מתי הוא אוכל, אני שומעת את זו שליד מדפדפת בעיתון ואני רואה את כל הדברים שמתרחשים מסביב והם בעצימות גבוהה. כל מכונית שעוברת, כל צל שעובר, אני קולטת את כל המידע. בראש יש המון רעש ואני צריכה להיות מרוכזת בתוך שיחה. וזה קשה. הרבה פעמים המחשבות רצות כל כך מהר קדימה שאני כבר לא זוכרת מה רציתי להגיד. אז כשילד יושב בכיתה ומנסה ללמוד ורואה ציפור שעפה מבעד לחלון, ושלילד אחר נפל המחק קשה לו מאוד להתרכז במה שהמורה אומרת. הרעש בראש הוא מאוד גדול. בגלל זה הרבה פעמים אני ממש צריכה שקט. השקט בשבילי הוא כל כך חשוב ודומיננטי, אפילו ברמה שאם לא יהיה שקט מוחלט, דממה כזו שאף אחד לא נושם בה, אני לא יכולה להרדם. ההתמודדות עם הרעש מלווה בהמון סטרס כי יש כל הזמן רשימות, ומחשבות שאני לא אשכח. אני יכולה לקבוע בו זמנית שני דברים אחד על השני ואני לא אשים לב. גם אם הם יהיו כתובים אחד מתחת לשני, אני לא רואה את זה בכלל. זה מביא למצבים ממש לא נעימים. זה יכול להתפרש כזלזול. בבית היה לי קל כי החברות הטובות ידעו מי עומדת מולן. אם קבעתי לצאת לסרט וקניתי כרטיסים להצגה זה היה ברור שזאת אני ושזה לא בכוונה. צריך להיות מאוד יצירתי כדי לפתור את כל הבעיות האלה. המוח חייב להתמודד עם הרבה דברים שאדם רגיל לא צריך להתמודד איתם. אולי זו המתנה? כולם מדברים על זה שהפרעת קשב וריכוז מביאה איתה איזושהי מתנה. הרבה פעמים אני צוחקת ואומרת מה לעזאזל מתנה בזה? מה זה עוזר לי שאני שומעת ורואה כל כך הרבה דברים? זה רק מפריע לי.

״איך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי?״

מבחינה חברתית הייתי מאוד חזקה. גם בספורט. הייתי בכל התחרויות ובכל החוגים האפשריים. אבל לא דאגו לטפח את המקומות שהייתי טובה בהם. אף אחד לא אמר לי ״זה המקום שאת טובה בואי תמשיכי לצייר או זה המקום שאת טובה אני לא מוותרת לך, תמשיכי להיות שחיינית כי את הכי טובה בזה בעולם״. זה לא היה חשוב כי התפיסה היתה שאם אין לזה ציון זה לא שווה. זה לא יוביל אותי לשום מקום.

אבא שלי תמיד היה גאה בי. בכדורסל, בשחייה, ובכל הדברים שהיו מסביב. הוא מאוד ניסה לעודד אותי ולהרים אותי במקומות האלו שהוא ראה שעושים לי טוב. הלימודים פחות הפריעו לו. הוא כנראה הבין שזה לא מה שחשוב. גם הוא בעצמו לא היה תלמיד כזה טוב אבל הוא הצליח בחיים בזכות עצמו. את הפעם הראשונה ששמעתי את אמא שלי אומרת שהיא גאה בי אני לא אשכח. היא הגיעה אלי הביתה וראתה איך הסעתי לחוגים, ארחתי חברים, תקתקתי ארוחת ערב, מקלחות ואז כולם הלכו לישון והיא אמרה לי ״וואו, איך את עושה את זה, אני כל כך גאה בך״. הייתי בשוק. שאלתי ״מה אמרת לי״?. היא אמרה ״שאני גאה בך״. פשוט התחלתי לבכות. היא לא הבינה מה קרה. אמרתי לה שזו פעם ראשונה בחיים שאני שומעת שהיא גאה בי. היא התגוננה כמובן. היא מרגישה שאני מנסה להוכיח אותה, שאני שופטת אותה על משהו ולכן היא לא קשובה. למדתי להשלים עם זה. אבל פתאום גם די הבנתי אותה. זה קרה בזמן האבחון והליווי של הבן שלי. הבנתי למה אמא שלי כעסה עליי כי גם אני כעסתי עליו והיה לי נורא קשה. הרגשתי שאני בסוג של מלחמה יומיומית כי רציתי לראות שהוא מנסה ומתקדם. וכמה אנרגיות השקעתי בזה וחשבתי שלא יכול להיות שהוא כזה מטומטם. זה מה שחשבתי ואז כעסתי על עצמי שאיך זה יכול להיות שזה מה שאני אומרת על הילד שלי? זה גרם לי להבין את כל הכעסים ואת הקושי שהיה לאמא שלי איתי. בתקופה שצעקתי על הבן שלי היא אמרה לי ״אל תצעקי עליו כל כך הרבה, זה לא טוב״. הסתכלתי עליה ואמרתי ״אני יודעת שזה לא טוב אמא, אני זוכרת היטב״. והיתה שם איזושהי הבנה. ראיתי שהיא מצטערת על המקרים האלו. אבל היה לה מאוד קשה לבטא ולהגיד שהיא היתה לא בסדר. הליווי שלו עזר לאיזשהו תהליך של החלמה. בשנתיים האחרונות זה הגיע למצב שהייתי מתקשרת אליה בבוקר אם היה לי יום פנוי ואומרת לה ״אמא מה את עושה עוד חצי שעה? אני באה לאסוף אותך לקפה״. זה היה החלום שלי להיות חברה של אמא שלי. ראיתי חברות שלי מהצד שהן חברות נורא טובות של האמהות שלהן, שהן יוצאות ביחד. אצלי זה היה מן סבל. תמיד הרגשתי שהנה עוד פעם יעבירו עליי ביקורת, עוד פעם יגידו לי שאני לא מספיק טובה. תמיד חשבתי למה אני צריכה את זה? באיזשהו מקום ידעתי שהיא אוהבת אותי. לא היה לי ספק שהיא אוהבת אותי, אבל הדרך שלה היתה קשה. המטרה שלי היום זה להשלים פערים. להשלים את מה שלא היה לי איתה בתקופת הילדות.

״שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא״

בילדות שלי הציונים והלימודים הם אלו שהיו חשובים. כאמא, אני מורידה את החשיבות שלהם למפלס מאוד נמוך כדי שהילדים שלי יבינו מה יותר חשוב בחיים. זה משהו שאני לוקחת מהילדות. לפעמים לקיצוניות אבל לא אכפת לי. הם ילדים חכמים, טובים, הם ישימו לעצמם מטרות בחיים ואין לי ספק שהם יעמדו בהם. אבל אם יש דבר שהם אוהבים ומתמידים בו, בין אם זה ספורט או כל דבר אחר, אני לא אוותר להם. לבן שלי היתה תחרות בטאקוונדו יום לפני מבחן. אמרתי לו שמצידי הוא יכול להוציא 70 במבחן אבל את התחרות הוא לא יפסיד. כי הוא מתמיד בזה כבר שנים ומאוד נהנה מזה. הוא זכה מקום ראשון ודיברנו על זה במשך שבוע שלם שאיזה יופי שהוא הלך בסוף לתחרות ושהוא מתמיד. חשוב לי להעצים את המקומות האלה. כשאני זכיתי במדליה אף אחד לא עשה מזה עניין. בסוף פרשתי מדברים שאני אוהבת כי לא יכולתי להתמודד עם הלימודים תוך כדי. מאוד חשוב לי להדגיש להם שיהיו מאושרים, שיעשו דברים שעושים להם טוב. זה משהו שלא הרגשתי. הרבה פעמים אני כועסת וצועקת, אני בן אדם. אבל מאוד מאוד חשוב לי שהם יקבלו המון חום ואהבה. שידעו שאני אוהבת אותם על מה שהם ועל מה שהם לא. זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)

--- קצת על הסיפור שמאחורי הסיפור - כשהנקודות מתחברות

הקץ לצביעות

60 יום. 60 יום אני באתגר תודה-יומיומית. אתגר שבו כל יום צריך לקחת כמה דקות ולכתוב על מה אתה רוצה להודות היום. אחרי 30 יום למדתי שהמודעות להבחין בטוב עושה יופי של עבודה. למדתי לחוות רגעים ״רגילים״ בדרך חדשה.

למדתי גם שרגעים קשים הם בעצם הזדמנות. הזדמנות לתת מקום לרגשות, להבין את הקושי האישי ולחמול. הם הזדמנות לתת פרשנות אחרת לסיטואציה. הם הזדמנות לתרגל דרכי התמודדות ולהגיב באופן שונה. עבורי, התובנות האלו היו משמעותיות אז החלטתי להמשיך עם האתגר לחודש נוסף. לקראת סוף האתגר של חודש פברואר, כשעשיתי חשבון נפש, שמתי לב למשהו קצת מטריד. שמתי לב לצביעות. אמנם היא לא מכוונת, אך עדיין לא נעימה.  

*

יום 2: ״מודה על זה שביקשתי עזרה. מודה לגיסי האהוב שעזר לי למצוא באגים בבלוג. מודה לאנשים שאני מכירה אישית, וירטואלית וגם בכלל לא, שעוזרים לי לקדם עשייה. זה מחמם את הלב. מקווה ללמוד לשחרר ולהרגיש יותר נוח במקום הזה.״

כן, אבל… קשה לי לבקש עזרה. אני לרוב מנסה להסתדר בעצמי גם כשהמחיר האישי גבוה. לאחרים - משפחה, חברים, מכרים וגם לזיו, אני תמיד אמליץ לבקש עזרה. בקלות. אני זו ששמחה מאוד לעזור אבל מתקשה מאוד לההעזר. אני תמיד מרגישה שאני מטריחה ומתקשה להפנים שאם הצד השני לא יוכל לעזור, פשוט יגידו לי. אני חושבת ככה כי כשממני מבקשים עזרה, או כל דבר אחר, יש סיכוי גדול שלא אגיד לא. יש סיכוי שאבטל את עצמי כדי לא להיות במקום הלא נעים שאומר לא. לא קראתי לעצמי עכשיו טלית שכולה תכלת. רצון לרצות, מכירים? רק בקואוצ׳ינג שעברתי הבנתי שבמהלך השנים הרצון הזה השתלט עלי. למדתי שמאחורי הרצון לרצות עומד איזשהו פחד מדחייה שהופיע בפנים שונות גם בסיפורים של משתתפים נוספים בקבוצת הקואוצ׳ינג. איזה קטע שאותו רצון ממנו אני מנסה להתנער ושבטח ובטח לא ארצה להעביר הלאה לילדים, משתקף אלי דווקא בתודה. Point taken.  

*

יום 7: ״מודה על החוקר הקטן-גדול שבחיי, אביתר. מודה על זה שהוא מזכיר לי שכל התנסות היא ניסוי.״

יום 9:״ מודה על ההארה שבעתיד אתחרט על דברים שלא עשיתי כלל מאשר על דברים שלא עשיתי טוב…onward! ״

יום 24: ״אני מודה על אביתר בנאי שמזכיר לי ש״פחד הוא רגע״, ש״הלב מבין הלב מדבר״ וש״לפני הגשם יש עננים שחורים״.״

כן, אבל… לפעמים פשוט קשה להתחיל. יש דברים שאני רוצה לעשות שדורשים ממני כל כך הרבה אומץ, כי המחשבות והפחד פשוט משתקים. ככה בדיוק זה נראה:

קרדיט

אבל עם זיו? אני חוזרת על המנטרה מהגן ״זה טוב לנסות״ בכל הזדמנות. כשברור לי שהכוונה של המנטרה זה לנסות עכשיו ולא לעוד חצי שנה. שהכוונה של המנטרה היא בעצם להגיד בצורה מזמינה שהפחד הוא רגע.

*

יום 20: ״אני מודה לאנשים שמצליחים להרגיז אותי. בלי ציניות.
מבחינתי זו האאוריקה ששווה זהב באתגר הנוכחי.
אני מודה על הקואצ׳ינג שעברתי שגרם לי לגדול ממדחיקת רגשות-מבאסים מיומנת, למתבוננת ומקבלת.
ומודה על ההתמדה באתגר, על הקבוצה, ועליכם מודות ומודים יקרים שמעודדים-מאלצים אותי להתמקד בטוב. הללויה!״

כן אבל… הנה אני, מדחיקת רגשות מיומנת, מלמדת את זיו על רגשות. אני דואגת לתמלל לה אותם כמו שכתוב בספר, ומעודדת אותה להגיד איך היא מרגישה בכל סיטואציה. נכון שזה התפקיד שלי ללמד אותה. אבל על מי אני עובדת? היא מתבוננת. היא לומדת ממני לא רק ממה שהיא שומעת אלא גם ממה שהיא רואה. במוקדם או במאוחר היא תשים לב שאני יכולה להגיד ״הכל טוב״ ומיד אחרי להיות מתוסכלת. כי ככה זה מרגיש כשאומרים ״הכל טוב״ על משהו שלא עושה לך טוב... רצון לרצות... במוקדם או במאוחר היא תבין שהדרך שבה אני מתמודדת היא הדחקה.

******

כשהתחלתי עם האתגר לפני 60 יום, חשבתי שזה יעזור לי בעיקר לפתח דפוס חשיבה חיובי ואופטימי יותר. לא הבנתי אז שהאתגר גם יעזור לי להיות... אדם טוב יותר -

כי ההבנה שלי על אמפתיה וחמלה השתכללה, במיוחד כי האתגר נעשה בקבוצה. עם או בלי לדעת, בכל פעם שמישהו כתב על מה הוא מודה, הוא העניק לי מתנה. הרגישות, הפגיעות, והאותנטיות נתנו לי פרספקטיבה חדשה. למדתי שיעור חשוב על קרדיט. איזה כיף זה כשנותנים לך קרדיט? אבל הנה למדתי שיש מקרים שאני שוכחת לתת.  

יום 22: ״היום אני רוצה להודות על מישהי מאוד מאוד מיוחדת.
מישהי עם לב רחב רחב שמקבלת אותי עם כל מורכבותי. מישהי שעם לדעת (וגם בלי) דוחפת אותי קדימה.
מישהי שעוזרת לי לעבד מחשבות ולפתח רעיונות (המזכרת מהאתגר משתכללת בזכותה).
מישהי שמאמינה בי. נקודה. וזה הרבה. מיכל אהובתי, אני מודה על זה שאת בחיי 3>״

חברה שלי בתגובה הוסיפה גם תודה לחברה אחרת, שבזכות עשייתה הכרנו. איך לא שמתי לב? איך שכחתי להודות לאנשים הטובים שבאמצע הדרך? קיבלתי במתנה מודעות מחודשת - להודות למקור. תודה רבה עילית. מזל שיש לך לב כל כך גדול שמבין שאני work in progress. זכיתי בך!

הורה טוב יותר -

יום 11: ״אני מודה על זמן יצירה משותף וכיפי עם זיו .
מודה על זה שפתאום הבנתי שנשאבתי לשגרה שמאפשרת מעט זמן איכות שכזה.
מודה על ההארה הזו ועל ההזדמנות להשתפר..״

אדם שמח יותר -

יום 6: ״פרפרים בבטן - אני מודה על חוויות מרגשות.
על נסיעה באופניים לפארק, מלווה במוזיקת רקע (let it go, ברור) ובקריאות ״אמא מהר יותר״.
לרגע חזרתי לילדות. זה היה מרגש וכיף :)״

אם המטרה זה שהילדים יהיו טובים ממני, אז פתאום יש לי מוטיבציה גדולה יותר לשים קץ לצביעות הלא מכוונת ולשפר את הוורסיה של עצמי.

******

לא יכולתי לסיים עם תודה טובה יותר -

יום 5: ״אני מודה על נקודות שמתחברות. 
מודה על אותם רגעים שבהם התמונה מתבהרת ועל ההתרגשות שזו מביאה איתה.
על ההזדמנות להתבונן אחורה ולהעריך כל נקודה בדרך.
על ההזדמנות להזכיר לעצמי שאת הדברים המשמעותיים מבינים רק בדיעבד ולכן כדאי יותר - to let things be.״

אני ממשיכה עם האתגר גם בחודש מרץ. אתגר חדש יתחיל ב- 1/3. מוזמנים להצטרף לקבוצת האתגר בפייסבוק ״אתגר תודה-יומיומית״.

עוד דבר אחד נוסף…

ביום חמישי הקרוב אשיק פרוייקט מרגש במיוחד. פרוייקט שבזכותו אני זוכה לשמוע סיפורים אישיים של אחרים - סיפורים מרגשים ופגיעים על נקודות שמתחברות מילדות להורות. זה הפרוייקט שמדיר שינה מעיני כבר כמה חודשים. זה הפרוייקט שעליו כתבתי - 

יום 23:״תודה על ההזדמנות לעסוק בעשייה מרגשת, אפילו מרגשת מאוד.
תודה על הדמעות שהציפו את עיני כשנשאלתי היום ״אז מה את עושה כל היום?״.
תודה על זה שהיום שמתי לב פתאום שזה כבר תקופה שהדמעות ״מדברות״.
תודה על התחושה של בטחון-מהול-בפחד שגורמת לי להרגיש טוב עם ההימור על הדרך. ״

הנה הצצה קטנה:

(1/7) בילדות היו לי קשיי למידה מאוד רציניים. בפן של הלימודים היתה לי ילדות לא פשוטה. מאוד מאוד לא פשוטה. רק בגיל 16 המורה הפרטית לאנגלית הבחינה שיש בעיה כי אצלה בשיעורים הייתי על 90 ובמבחנים בקושי גרדתי את ה-60. נמצא שיש לי הפרעות קשב וריכוז. אובחנתי מאוחר. אבל זה היה ברור עוד קודם. היו לי המון שגיאות כתיב בגיל צעיר, והייתי כותבת בשתי הידיים. בזמנו לא טיפלו בתופעה המיוחדת הזו בכלל. היום כשיש יותר מודעות, קל יותר לזהות ולטפל ויש הרבה אנשי מקצוע. אני יודעת כי יש לי ילד כזה.

מגיל צעיר מאוד שמעתי את המשפט ״איזה פוטנציאל יש לילדה הזו אבל הוא לא ממומש״. על זה גדלתי. כל אסיפת הורים המורים אמרו זאת. את ההורים שלי זה מאוד הרגיז. הם חשבו שאולי אני עצלנית או שאני לא מתאמצת מספיק. בבית היה מאוד לא פשוט כי אמא שלי לא הבינה. היא היתה יושבת איתי, היא ראתה שאני מבינה את החומר וכל הזמן שאלה ״מה קורה לך בשיעורים ובמבחנים?״. היו המון צעקות והמון מריבות סביב הנושא הזה. אני חושבת שנוצר ריחוק מאוד מאוד גדול מאמא שלי בעקבות ֿזה.

כשהבן האמצעי היה בכיתה א׳... זו ילדותי השנייה, אמא לשלושה (13, 9, 4)

המשך הסיפור וסיפורים נוספים יפורסמו בעמוד הפייסבוק ילדותי השנייה. מוזמנים לעקוב, לתת פידבק, ולשתף עם חברים...

3>